משיבת נפש חלק ב רכח

יהיה גזירת חכמים כמלתא בלא טעמא דאם גזרו שלא יעלו אותן הימים שלא בדק' ולא אזלינן בתר חזקת טהר' ה"ל למיגזר שתסתור ג"כ ולא ידענא מאי קאמר שהרי גם בנזיר שהלך סככות ופרעות [שמזה הביא ר"י ראי' לדבריו] אף דאי הוה אוהל אמרה תורה והימים הראשונים יפלו וזה אינו סותר אלא יומו והוה כמו כן מילתא בלא טעמא. אלא ודאי אין זה אלא מעלה בעלמא כדי שיזהר היטב. ולרבי יהושע ג"כ הטעם שגזרו שלא יעלה לה כדי שתזהר בבדיקה והבדיקה היא מכח חשש שמא תראה וכדי שתתן לב אם תרגיש וס"ל לר"א אי הוה לן למיחש דילמא חזאי והיינו חששא דרבנן בעלמא עד שלזה נחמיר שלא יעלו לה הימים שבנתים והיינו טעות המגיע מזה כיון שאמרו שאינו עולה ויהיו סוברין הטעם שמא ראתה בנתים ואין הטעם משום קנס ואתי לאחל פי בודאי

לד) ואני תמה על בעל ס"ט איך ניחא ליה כפירושו דתינח זבה שיוכל לומר כפירושו שבלא הרגשה אינה סותרת שלפניו אכתי מה יאמר בזב שמטמא אף בלי הרגשה. והרי רבי יהושע אמר דבריו בין בזב בין בזבה ואדרבה מכין יותר מוכח דדם הבא בלי הרגשה עולה ג"כ והוא דר"א הקשה לרבי יהושע מואחר תטהר אם כן איך תמנה בסירוגין שאם באתה לחוש שראתה היה לה לסתור ש פניו ג"כ וכמו כן בזב. ואף דטעמא דרבי יהושע אינו רק מדרבנן. מ"מ הוא מילתא בלא טעמא דאם אינו עולה תסתור ג"כ. וע"ז הביא רבי יהושע שני דמיונות בזב שראה קרי מצינו סתירה ליומא. ושפיר תיקנו חכמים שיהיה לו דין הזב בימים שבנתים דקנסוהו חכמים יען שעבר על גזירת חכמים ולא בדק ועשאוהו כראה קרי בנתים. וכיון שמצינו כיוצא בזה שפיר עבדו תקנתא שיזהר בבדיקה שתיקנו לו חכמים אלא שאין דמיון זה מספיק לשנגזור בנדה ג"כ שיהיה כמילתא בלא טעמא. שלא מצינו רק היכא דמשכחת לה סתירה ליומא בזב גופיה. ולכן הביא הדמיון מנזיר שהלך סככות ופרעות שכיון שהוא דרבנן לא עבדו רק מעלה שלא יעלה לו אותו יום. והכי נמי בבדיקה שבימים שבנתים שג"כ אינה רק דרבנן אינה סותרת ואינה עולה ג"כ. והא דלא מייתי מדם קושי לשיטת הפוסקים שסותר ואינו עולה ולשיטת הרמב"ם מדם טוהר שג"כ אינו עולה נראה דבעי לאתויי אפילו לדברי ר"א שסובר שדבר שאינו גורם נמי סותר וס"ל לרבי יהושע שגם בזה אין כאן אלא חשש דרבנן דמן התורה לא חיישינן שמא ראתה ואפילו ראתה בלי הרגשה מן התורה נקי מקרי שפיר וזהו אפילו לר' אליעזר שאינו סותר כלום ועולה הוא וה"ל כנקי ור"א ס"ל התם אוהל מדרבנן ידוע שמכח קנס הוא. אבל בזו שאין הימים שלא בדקה עולין לה לא יחשבו שהוא מטעם קנס שתזהר רק מטעם שיש לחוש שמא חזאי ויאמרו שגם בודאי חזאי אינה סותרת וזה ברור ופשוט בלשון הש"ס למעיין היטב בלי שום דוחק

לה) ועוד נ"ל ראיה מדברי הרא"ש (פ' האשה סי' ב) והראב"ד והרשב"א והרז"ה שהראב"ד ביקש להביא ראיה דאין הלכה כרבי נחמיה דכתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה טהור מההיא איתתא דאשכחא דמא במשתיתא ואמרי תזיל ותיתי ואי נימא דבימי נקיים אם ראתה בלי הרגשה ג"כ מן התורה סותרת אותו יום א"כ מאי קשיא להו הא בלא"ה יש להבין שמואל דס"ל בקרקע עולם הכתמים טהורין ומסיק דס"ל כרבי נחמיה וקשה מנ"ל דס"ל לרבי נחמיה בודאי אתי מגופה דמיקל בדבר שאינו מקבל טומאה דילמא אינו מיקל רק היכא די"ל דמעלמא אתי וע"כ צ"ל דס"ל דכל הבא בלי הרגשה בכלל כתמים הוא כיון שאינו טמא מן התורה. ואם איתא דרבי נחמיה לא קאמר בודאי ראתה דם בימי נקיים א"כ י"ל דהא דמוקי לרבי נחמיה בדבר שאין מקבל טומאה היינו משום שאפילו אם ודאי ראתה ג"כ אינה טמאה מן התורה משא"כ בימי נקיים כיון דבודאי ראתה בלי הרגשה סותרת יומה. א"כ גם בדבר שאין מקבל טומאה לא מקילינן דע"כ רבי נחמיה לא איירי רק בימים שאינן נקיים. וא"כ מאי קשיא להו ממשתיתא נימא דאיירי בנקיים. אלא ודאי הא ליתא דדם הבא בלי הרגשה גם לנקיים עולה וכן משמע מהפוסקים שלא חילקו כלל בדשמואל דבימי הנקיים אף בדבר שאינו מקבל טומאה טמאה

לו) ועוד נ"ל להביא ראיה מן הירושלמי (פ' המפלת) דפליגי רבי אלעזר ורבי יוסי ב"ח במפל' דם יבש דר"א אמר טמאה ור"י ב"ח אמר טהורה. ופריך לר"א ממתני' דהמפלת כמין חתיכה דאם לא נימוחו טהורה ומשני משום בריה ופריך עלה ועפר משום בריה וכו' ע"ש. מוכח מן הירושלמי דטעמא דר"י ב"ח משום דס"ל דדם יבש אינה טמאה אפי' אי לא הוה בריה. ונראה דס"ל דזוב דמה היינו דמידב דייב כדאמר נמי בש"ס דידן (כב ע"א) אלא דר"א פשיט ליה בש"ס דידן כיון דנימוחו טמאה ש"מ דלא בעי מידב דייב. ור"י ב"ח ס"ל בירושלמי דכיון שדם זה נימוח שפיר מקרי מידב דייב כיון שאינו נקרש אלא לשעתו. ואפשר דגם בש"ס דילן לא קיבל ריב"ח מר"א רק דבש"ס דידן לא חייש לדברי ריב"ח דאיתותב בירושלמי ומסיק שם דדברי ריב"ח לית ליה קיום ממעשה דר"א ב"ר צדוק שחכמים שאלו לרופאים ואמרו מכה יש לה במעיה טעמא דאיכא מכה אבל ליכא מכה טמאה. ואם נימא שאפילו דם שהיא טהורה בה לגמרי אינה עולה לנקיים א"כ מאי מותיב אדריב"ח דילמא הא דמטהר ריב"ת היינו משום דזוב דמה כתיב דמידב דייב. אבל האי עובדא דבעינן מכה הוא לטהרה אפילו בימי הנקיים. דאי לא מכה לא מקרי נקיים כמו ברואה בלי הרגשה דלא מקרי נקיים דבעי' נקיים מדם של אותו מעיין ומה לי מה שנתמעט מבבשרה או מזוב דמה. אלא ודאי כל דם שאינה מטמא לאשה נקי מקרי וכדפרישית

ולפמ"ש ארווח לן מה שהקשה הרא"ש בתשובה (כלל ב סי' יח) לרשב"א שהקשה כיון דלא נימוח מה צורך למכה וזהו באמת קושית הירושלמי ולכן מסיק דלית לה קיום. וא"כ תימא על הרז"ה והרא"ש שפסקו לטהר בכל דם יבש הא איתותב ריב"ח בירושלמי. ולפ"ז א"ש דודאי טעמו של הרז"ה הוא משום דכל דם יבש אינה אלא בריה דבלא"ה אין טעם לטהר דהא מבואר בש"ס דלא אמרינן דמידב דייב וכ"כ להדיא בתה"א לרשב"א בטעמו של רז"ה והוא פשוט. וא"כ י"ל בודאי אם הטעם משום בריה אין מקום לקושית הירושלמי דכיון דחכמים נסתפקו בזה אם אפשר לדם נדות להשתנות לצורות הללו או כדמותן לענין שלא ימוח תוך מע"ל. ועל זה הוא ששאלו לרופאים ושפטו הרופאים שדמי המקור אי אפשר שיתיבשו לגמרי ומזה שפטו שאשה זו ודאי יש לה מכה במעיה אף שלא הרגישה שום רמז מכה לא שפטו כן הרופאים רק בשביל שברור להם ע"פ חכמת הרפואה שאי אפשר לדם להשתנות ולהתיבש ובהכרח שבא מסיבות אחרות בלתי נודעות. ולזה תלו הקליפין במכה והשערות בשומא. מיהו בנימוח ודאי דם נדות הוא ואין ראיה מזה שנקרש לשעה וא"כ הועילו הרופאים טובא לקבוע על פיהם הלכה לדורות שכל דם יבש אינו מן המקור ותלינן שבא מן המכה או מאיזה צד שלא נודע לנו. ולזה אע"ג דבמעשה לא מצינו רק קליפין ושערות הוסיף במשנה (דר"פ המפלת) עפר ויבחושין והיינו משום שסמכו חכמים על דברי הרופאים שאין זה דמי נדות כל שיבש לגמרי שאין דם נדות מתייבש כל כך. ולכן ס"ל לש"ס דידן דכל דם יבש אינו אלא בריה ולק"מ מההוא עובדא כדפרישית. אבל לרבי יוסי ב"ח דס"ל דבאמת דם הוא ומ"מ התורה טיהרתו א"כ אין צורך לרופאין כלל וזה נ"ל נכון וברור ליישב דברי רז"ה ורא"ש ואף דלפי זה לא משכחינן בירושלמי במאי פליגי רבי אלעזר וריב"ח דסוף סוף היא טהורה יש לומר דלא פליגי רק בפירושי דקרא דלא בעינן מידב דייב ואם כן הא דבלא נימוחו טהורה היינו משום בריה מה שאין כן לריב"ח אמרינן מידב דייב