משיבת נפש חלק ב רכו

משמע דאי לא פסקה אין מקום לספק כלל דודאי זבה היא אף דלא הרגישה

והנראה לענ"ד בזה ותחילה נעיר מה שיש להעיר הערה גדולה בהא דאם בדקה ומצאה טמאה הוי זבה ודאי והיינו כשלא הפרישה בטהרה. אבל אם פסקה לראות ואחר זמן בדקה ומצאה טמאה הרי זו בחזקת טהרה כמבואר במשנה (שם סת) ויש להעיר אפילו לא הפרישה בטהרה אטו נימא דכל שעה עד שבדקה לא הפסיקה מלראות דזהו נגד הסברא והשכל. ובודאי שהיה זמן שהיתה בלתי רואה. וא"כ אילו היתה בודקת אז היתה מוצאת עצמה טהורה וא"כ אמאי תהיה טמאה. וצריך לומר לזה דכל זמן שלא הפסיקה בטהרה אכתי לא פסק מעיינה ועדיין מוחזקת במעיין פתוח. ואי אפשר שתבדוק מבלי שתמצא מראה טמא על העד בהכרח ואף שאינה רואה כל שעה מ"מ לא שכיח שימצא העד נקי בבדיקה. ולכן אם בודקת ומוצאת טהורה הוא ראיה שנסתם מעיינה ויהיה הסברא באיזה אופן שתהיה מוכרח עכ"פ דבדיקת העד ומצאה טהורה הוא לראיה ולמופת על סתימת מעיינה. וכן משמע לשון הש"ס (שם) ללוי דאמרינן אימר פסקה ביני וביני. משמע לרב לא אמרינן דפסקה או דכל זמן שמעיין פתוח הבדיקה גורמת ג"כ שיוציא מקצת דם ממעיינה עיין ש"ס נדה (יח)

ומעתה אני אומר דדברי שמואל שאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה היינו משום דבעינן דבשעה שהמעיין נפתח צריכה להיות מרגשת. אבל כשכבר המעיין פתוח אף מה שרואה בלי הרגשה טמאה מן התורה כיון שבא ממעיין פתות וכבר היה לה הרגשה בשעת פתיחת המעיין וכל שלא נסתם מעיינה כל ראיות שרואית ממעיין פתוח אף שבאין בלי הרגשה מ"מ טמאה מן התורה ואפשר דבמעיין פתוח דרך ג"כ לראות בלי הרגשה. והא דשמואל חדושא הוא והבו דלא לוסיף וי"ל דהרגשה ראשונה עולה לכל זמן שהמעיין פתוח, וזהו הטעם בהפרישה בטהרה שכבר פסק מעיינה ונסתם לא חיישינן שחזר ונפתח ולכן היא בחזקת טהרה משא"כ בלא הפרישה בטהרה ומצאה טמאה אמרינן מסתמא לא פסק מעיינה דמהיכא תיתי לומר שנסתם וחזר ונפתח ולהכי הוי' לרב זבה ודאי ואף דראתה בלי הרגשה כיון שהמעיין פתות לא בעינן הרגשה דכל מה שרואה ממעיין פחות הוה כולו מחמת ראיה ראשונה ולכן א"צ הרגשה מחדש בכל עת שיצא הדם ממנה וא"כ א"ש דברי רב דבמעיין פתות לא בעינן הרגשה חדשה. וגם האי דכל כה"ג מביאה קרבן ונאכל א"ש טובא וכדפרישית לעיל דאיירי שלא הפרישה בטהרה וכשראתה ממעיין פתוח אף בלי הרגשה טמאה מן התורה דלא בעינן הרגשה רק בשעת פתיחת המעיין. והא דאינו נאכל היינו משום דילמא לאו מגופה הוה האי כתם וא"צ לדחוק בדברי הרמב"ן והר"ן והדברים ברורים ואמתיים לענ"ד ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו דבזה א"ש הסוגיא. אבל לומר שיהיה מחלוקת על דברי שמואל מאן ספין למימר הכי. ועל החולקין אנו מצטערין ומהיכא תיתי לדחות דברי שמואל מהלכה

ועלה בידינו מזה דכשראתה ראיה ראשונה בהרגשה כל שלא בדקה והפרישה בטהרה כל ראיות שרואה הויין ממעיין פתוח והרי היא כאילו ראתה בהרגשה. אבל אם כבר נסתם מעיינה והפרישה בטהרה צריכה הרגשה מחדש בין לנדות בין לזיבות. והראיה הברורה ממה שהיא זבה ודאי וגם ממאי דאמר כל כה"ג מביאה קרבן ונאכל ותו לא מידי

כט) ומה שעלה עוד בדעת הרב בעל ס"ט (שם ד"ה וראי') לומר דגם התוס' ס"ל דלית הלכתא כשמואל ונסתייע מלשונות התוס' (ו ע"א ד"ה ואינה) כתבו דלכך אינה מונה מיום מציאת הכתם משום דאימור לאו מגופה משמע דס"ל דאי ודאי אתי מגופה הוה דאורייתא אין זה כלום דעדיפא להתוס' לומר טעם הפשוט שזהו הטעם לטהר כתמים אף זולת דברי שמואל ואדשמואל מקשינן טובא ואיך יחליטו התוס' שיהיה דברי שמואל מוכרחים ממשנה או ברייתא וכ"ש לפי מה שבארתי לעיל דלא בעינן הרגשת פתיחת המקור א"כ אפילו היה לה הרגשת צער בנתיים נמי אינן אלא דרבנן די"ל הרגשת מ"ר הוה וכמו שבררתי לעיל אבל אי אחי מגופה בזמן ארוך יש בו דררא דאורייתא דשמא ארגשה ולאו אדעתה ולא דמי לדם תבוסה שאין בו דררא דאורייתא כלל משא"כ הכא אפשר דהרגשת מ"ר והמעיין יבין מעצמו שאין בכל סייעותיו ממש לדחות הלכה פסוקה שנאמרה בש"ס מבלי חולק רק שעמד לנגדי ההיא דבדקה ומצאה טמאה הנ"ל וכבר נתבאר על נכון

וגם מה שביקש (הס"ט שם ד"ה ועוד כתבתי) לדייק דהרא"ש לא ס"ל מדלא הביא הך דבדקה קרקע עולם. לא נהירא דאדרבא מוכח איפכא דלעיל (פרק האשה סי' ב) הביא ראיה דהלכתא כרבי נחמיה מדאוקים רב אשי מילתא דשמואל כרבי נחמיה ואם איתא דלית הלכתא כשמואל מאי ראיה מדאוקי רב אשי מילתא דשמואל כרבי נחמיה הא לית הלכתא כשמואל ואף דלית הלכתא כרבי נחמיה לית לן בה. אלא ודאי ס"ל דודאי הלכתא כשמואל וזה שלא הביא דברי שמואל היינו שסמך עצמו על לשון המשנה שהביא (פ' הרואה סי' ו) דברי ר"ע דם ולא כתם וכיון שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א במ"ה כתב ובהרגשה אתי גבי עד ש"מ דס"ל ג"כ כשמואל והר"ן וכן הגמי"י בשם מהר"ם ולא מצינו חולק בביאור ודאי הכי נקטינן רק שמדברי רש"י נראה במוצאת בפנים טמאה מן התורה ויחיד הוא נגד כל הני פוסקין

ל) אמנם בהא איכא לספוקי אם הדם שרואה בלי הרגשה תוך ז' נקיים אם הוא עולה או לא. וכבר פקח עיניו אף על זה הרב החכם בעל סדרי טהרה (סי' קצד ס"ק ד ד"ה נחזור) ולדעת הרמב"ם (פ"ז ה"י מאס"ב) דדם קושי עולה פשיטא שגם זה עולה. כי איכא למיבעי' להחולקים על הרמב"ם ור"ת בדם קושי. והחולקים על רמב"ם הנה הראב"ד כתב וכ"פ הר"ח שם על דברי הרמב"ם זה שיבוש שדם קושי אינו סותר ואינו עולה עכ"ל. וקשה לי ממ"ש הרא"ש פ' בנות כותים (סי' א) בשם הראב"ד דפולטת אינו סותרת לבעלה והביא ראיה מדם קושי שאינו גורם ואינו סותר ואי ס"ל בדם קושי אינו עולה אותו א"כ שפיר יכול לפרש בש"ז שסותרת יומה כמו שפירש הרא"ש באמת ויש ליישב דלשון סותר משמע ליה כל הז' ולא ניחא ליה לפרש כפירוש הרא"ש דסתירת יום א' לא מקרי סתירה אלא דס"ל דדם קושי אינו עולה כיון שדם מקור הוא לא עדיף מדם טוהר של יולדת אבל קרי שפיר מקרי נקיים כיון שאינו דם וא"ש. ומפרש"י שהביא הרא"ש שם מבואר דס"ל כשיטת הרמב"ם דפירש דקרי סותר כיון שגורם טומאה יום א' הילכך סותר יום א' עכ"ל. מבואר דס"ל דדוקא בקרי שגורם טומאה יום א' אינו עולה וא"כ דם קושי שאפילו יום א' אינו גורם טומאה שפיר עולה. וגם הרא"ש הביא דברי רש"י בסתם משמע שאינו חולק עליו ולא ידעתי למה תפס לו בעל סדרי טהרה עיקר נוסחתינו בפרש"י דדברי הרא"ש שהיה סמוך לרש"י בזמן ובמעלה וישרה בעיניו זאת הנוסחא ודאי נאמנים דבריו וכן צ"ל לדעת הרמב"ם שפוסק דקושי עולה אף דפסק בפולטת סותרת אף לבעלה וגם דברי רש"י בנוסחתינו אפשר לפרשם דלא כתב כן לפי האמת דלמאי דקיי"ל (בנדה לז ע"א) כרבא דלידה אינה סותרת ועולה וא"כ צ"ל דקרא דדותה תטמא דמרבי יולדת בזוב שצריכה לישב שבעה נקיים ומסיק דנקיים מדם. וא"כ גבי לידה נמי ימים שאין רואה בהם עולין. רק הימים שרואה בהם אינם עולין וא"כ צריך קרא דדותה תטמא לזה ואי לאו קרא ה"א דימי לידה אף שרואה בהן עולים וא"כ בלידה דוקא דגלי רחמנא הוא דאין עולין משא"כ בקושי דלא גלי רחמנא עולין נמי. ודוחק לומר דילפינן מלידה דלידה שאני דביומי וטבילה תלי רחמנא. וא"כ י"ל דדם קושי ודאי עולה ולהכי