משיבת נפש חלק ב רכה

שם מעבר הנדות. בזה גזירת הכתוב דטהורה אף אילו אתי אליהו ואמר דמגופה אתי כל שלא נמצא בגופה ואין הוכחה מביאתו שבא מגופה רק מצד הבדיקה שבדקה גופה בחוץ או הקרקע בזה אינה טמאה מן התורה רק דכתמים דרבנן. וזהו גם כן כוונת דברי שמואל עד שתרגיש בבשרה לאו הרגשת עצם דמי הנדות רק שצריכה שתדע שהדם בא מבשרה וצריך שיבא באופן שלא יסופק במקום מציאתו אם הוא מקום הראוי לנדות. משא"כ קרקע אינו מיוחד לדם נדתה אף שיודעת שבא מגופה מצד הבדיקה מכל מקום במקום מציאת הדם אינו מיוחד לדם הנדות. מיהו בדבר המקבל טומאה גזרו רבנן דדמי לבשרה משא"כ דבר שאין מקבל טומאה שאין דומה לבשרה לא גזרו כלל. ואם כן לא קשיין כלל קושיא הנ"ל והכל נכון וברור. ודלא כבעל סדרי טהרה. וגם בספר נודע ביהודה ראיתי ג"כ שדרכו בדרך דחוק ורחוק ולא נהירא כלל והאמת יורה דרכו. והנה לי לישועה ג"כ מה שהביא החכם בעל ס"ט (שם) לסייע לפי דרכו מפרש"י (סב ע"ב ד"ה א"ל) שפירש הנח לכתמים דרבנן דמדאורייתא עד שתראה בבשרה. הנה יתפרש ממש ע"ד שפירשתי דבעינן שתראה בבשרה היינו שתרגיש יציאת הדם בבשרה ולא כבעל ס"ט שדחק ג"כ בזה

ובהכי ניחא דהא יש לתמוה מדוע לא בחר רש"י לפרש כפירוש התוס' שהוא פשוט. דכיון דמדאורייתא בעינן הרגשה לכך לא גזרו בדבר שאין מקבל טומאה. ומה עול מצא רש"י בפירוש זה עד שדחק ממנו. אך לפמ"ש א"ש דסבירא ליה לרש"י דמה טעם יש לחלק בין דבר מקבל טומאה לאינו מקבל טומאה לענין כתמים ול"ל כמ"ש התוס' (ד"ה כר' נחמי') דכיון דמה שנמצא עליו מיטמא גם האשה טמאה. דהא (לקמן סב) שם מבואר דגם לענין טומאת הבגד נמי כתמי' דרבנן. וא"כ מה חילוק יש בין דבר המקבל טומאה לבלתי מקבל טומאה. אלא ע"כ דס"ל כיון שמצאה הדם במקום שאינו מיוחד לו לא הוה כדם נדות כלל. וכי היכי דטהרה התורה האשה מחמת שלא נמצא בגופה יש לו דין כאילו אחי מעלמא לגמרי שאף הבגד אינו טמא רק מדרבנן ולכן לא גזרו רק בדבר המקבל טומאה שדומה לבשרה. משא"כ דבר שאינו מקבל טומאה ודברי רש"י ברורים

כו) ומה שהביא (הס"ט שם ד"ה ועוד) עד דברי רש"י (נב ע"ב ד"ה מהו דתימא) גבי ב' ימים וחלוק א' דמביאה קרבן ואינו נאכל דשמא לאו מגופה הוא משמע דאילו הוא מגופה היתה מביאה קרבן ונאכל אף דלא ארגשה. והנה הרמב"ן והר"ן פירשו באמת דאינה מביאה קרבן כלל מאחר דלא ארגשה. ובאמת שלכאורה תמוהין דברי הרמב"ם (פ"ט הי"ד מאס"ב) שפסק ג"כ דהוה ספק זבה ומשמע דמביאה קרבן ואינו נאכל שכן מבואר מדבריו (ספ"ו) דכ"מ שאמר ה"ז ספק זבה מביאה קרבן ואינו נאכל. וכ"כ גם בהלכו' מחוסרי כפרה (פ"א ה"ו) והרי הרמב"ם ס"ל בהדיא דבעינן הרגשה כמבואר בדבריו (רפ"ט מאס"ב) אך נראה דהא בלא"ה מבואר בש"ס (סח.) בנדה שלא הפרישה בטהרה ואחר ימים בדקה ומצאה טמאה הוה זבה ודאי לרב ובמצאה טהורה ספק זבה וע"כ צ"ל אע"ג דבעינן הרגשה כל שלא פסקה בטהרה אמרינן מסתמא ראתה וארגשה ולאו אדעתה וכן פסק הרמב"ם (פ"ו ה"ב מאס"ב) במצאה טהורה ה"ז ספק זבה דכל שלא פסקה בטהרה מחזקינן לה בחזקת רואה ומסתמא ארגשה וא"כ ה"נ י"ל דאיירי שלא הפסיקה בטהרה וא"כ אפילו לא היתה מוצאת הכתם כלל נמי היתה ספק זבה וס"ד כיון דאיכא נמי הכתם תביא קרבן שיהיה נאכל וא"כ א"ש גם דברי רש"י שכתב דילמא לאו מגופה דאם איתא דבא מגופה הא קמן דגם בב' לא פסק מעיינה ואף דעכשיו בדקה ומצאה טהורה מ"מ כיון שע"כ עדיין ראתה בשלישי הוה כבדקה ומצאה טמאה. דכל שלא פסק מעיינה היא בחזקת רואה כל שעה ואמרינן ודאי ארגשה דהא הוה זבה ודאי. אבל השתא דאמרינן דילמא לאו מגופה אתי הוה כבדקה ומצאה טהורה דאינה רק ספק זבה

כז) ובזה יש ליישב ג"כ מ"ש הרמב"ם (הנ"ל) בראתה כתם ואח"כ ראתה ב' ימים הוה ג"כ ספק זבה. והוא תמוה שהרי פסק דבעינן הרגשה ומן התורה כתמה טהר לגמרי. ולפ"ז י"ל דהרמב"ם איירי אחר ימי נדות שכבר ראתה ולא פסק מעיינה וביום שהפרישה בטהרה מצאה כתם וגם אחר כך היה לה שני ימים זיבות דנהי דפסקה בטהרה מ"מ אילו היה הכתם בא מגופה מה שפסקה בטהרה כמאן דליתא דמי שהרי ראתה אח"כ ונהי דגזירת הכתוב הוא שאינה טמאה בלי הרגשה מ"מ כל שלא פסק מעיינה היא בחזקת רואה כל שעה שהרי לכך בבדקה אחר ימים ומצאה טמאה אם לא הפרישה בטהרה ה"ז זבה ודאי וא"כ בכתם הוה ספיקא ולכן פסק דהויא ספק זבה והדברים ברורים לדעת הרמב"ם ורש"י

אך הרמב"ן והר"ן נראה שסוברין גם במה שאמר רב ספק זבה אינה אלא להצריכה ז' נקיים אבל לא לענין קרבן שיש חשש חולין בעזרה וא"כ י"ל דאינו אלא חומרא בעלמא ובזה ניחא דקשיא לי הא אם נמצאת טהורה אח"כ הוה ספק ספיקא שמא לא ראתה כלל ואת"ל ראתה שמא לא היה ב' רצופין ואין לומר דהכא הוה אתחזק איסורא ולסייע מזה למי שאומר דבאתחזק איסורא לא מהני ס"ס (עי' יו"ד סי' קי בדיני ס"ס) דהא ליתא דלא אתחזק שתראה לעולם. וגם לענין זיבה לא אתחזקה. ואין לומר דהכל שם א' דהא ליתא דאם לא ראתה כלל אם טבלה בשביעי טהורה ואם ראתה אח"כ צריכה טבילה אחרת. אלא ודאי לא איירי רק לבעלה לחומרא שתצטרך ז' נקיים והוה כמו בדבר שיש לו מתירין דמחמירין בס"ס. ואף דרש"י (יד ע"א ד"ה ולמחר) פירש בבדקה בעד שאינו בדוק וטחתו בירכה הוי תרי ספיקי לקולא וכן פסק בש"ע (סי' קצ סל"ז) וגם קיי"ל בכתמים דתולין בכל דבר. ובדשיל"מ קיי"ל אפי' בדרבנן ספיקו להחמיר י"ל דלא דמי דהתם היא בחזקת טהרה ולא החמירו לטמאותה משא"כ הכא שטמאה בלא"ה מחמרינן שלכתחיל' לא תטבול עד שתטהר בבירור גמור. ואם יהיה תירוץ זה מוכרח מיושב מה שהקשו התוס' בב"ק (יא.) גבי שיליא וא"ש נמי הא דתשב לזכר ולנקיבה ולנדה ע"ש. וא"כ הכלל שהוציאו האחרונים מדברי התוספות בתרי קולי דסתרי אהדדי אינו מוכרח ואין להאריך בזה

מ"מ דברי הרמב"ם קשים טובא אמאי תביא קרבן והוא חולין בעזרה דהא איכא תרי ספיקי וכדפרישית. ואפשר דס"ל להרמב"ם חילין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא עיין (פ"י) [פ"ב ה"ג] מהלכות שחיטה. וא"כ אין לחוש אם החמירו חכמים לקדשים שהביא חטאת העוף הבא על הספק שאינו נאכל

עוד י"ל דלשיטתיה אזיל דס"ל ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא. וכתב מהרי"ט הא דחטאת העוף הבא על הספק היינו להכשיר בקדשים ואיסור מהכא לא ילפינן. וא"כ י"ל דכיון דהחמירה תורה בספיקא לענין קדשים אף דספיקא דאורייתא מן התורה להקל ה"ה בתרי ספיקי מחמרינן שלא תאכל קדשים וכיוצא בזה כתבו התוס' בב"ב (נה ע"ב ד"ה ר"א) לענין ספק טומאה ברשות היחיד. וא"כ א"ש דברי הרמב"ם דלבעלה ס"ל כמ"ש לדעת הרמב"ן והר"ן. ולענין קדשים אפילו בכמה ספיקות צריכה קרבן ולק"מ ודו"ק

כח) אמנם עדיין לא נחה דעתי בזה שאמרו בלא הפרישה בטהרה ומצאה טמאה ס"ל דהוי זבה ודאי ומשמע דמביאה קרבן ונאכל והוא תמוה כיון דבלא הרגשה אינה נעשית זבה אטו בשביל שי"ל ארגשה ולאו אדעתה נחזיקה לזבה ודאי ולאכול קרבנה שמליקת חולין נבילה היא. ובודאי דוחק גדול לומר דרב פליג אשמואל שלא מצינו בגמרא רמז לזה וגם ללוי מפרש הטעם אימור פסקה ביני ביני