משיבת נפש חלק ב רכד

ראויה להוציא דם כלל אלא שאם מחגלעת אפשר שתוציא דם והאשה לא אמרה כלל שידעה שנתגלעה ומ"מ בכתמים תלינן דשמא נתגלעה ולאו אדעתה משא"כ בראיה גמורה וידוע שהמכה אין ראויה להוציא כי אם אחר התגלעה ואינה יודעת אם נתגלעה ודאי לא תלינן להקל. משא"כ ביש לה מכה בפנים אמרינן מסתמא מכתה מוציאה דם כיון שיש לה מכה בפנים ולא נודע שנרפאת. אבל התם הרי נודע לאשה שנרפאת המכה ומכה זו כמאן דליתא ואפשר שהיה המכה בחוץ בגופה וידעה בבירור שהיתה כדמשמע הלשון שידעה בבירור שחיתה ובפנים אין עיניה בין מכחה לידע אם מוציאה דם מרוב התנועה וגם אם חיתה לגמרי רק ע"י אומדנות וגם במה תתגלע בפנים. אלא ודאי מכה חיצונית היתה ולא היתה ראויה להוציא דם כלל רק שתלה להקל אם אפשר לה להתגלע אף דלא ידעה כלל מהתגלעה ובדאורייתא ודאי אין מקילין

גם י"ל דעיקר טעמו של רשב"א דמוקמינן לה בחזקת טהרה. וא"כ למאן דחייש למיעוטא כיון דרובא וחזקה רובא עדיף וחיישינן למיעוטא גם חזקת טהרתה לא אהני לה. ולכן אי הוה כתמים דאורייתא לא הוה מיקל כיון דאפילו רובא לא מהני ובעינן ידים מוכיחות מכה המוציאה דם. ולכן התם ר"ע לשיטתיה דחייש למיעוטא בעינן שידוע שהמכה מוציאה דם וא"ש אלא שא"צ לזה דשפיר י"ל כדפרישית

כד) ועתה נבא לנדון דידן הנה האשה הזאת שמוצאת כתמים אלו אף שאינה בודקת בעומק ובאינה בודקת בעומק לא שייך הרגשת עד. ועוד אפילו תימא הרגשת עד לא מסתבר דבשום פעם אינה מרגשת רק כשמכנסת העד יוצא הדם בהרגשה זהו נגד המושכל. והנה אמת שבפסקי מהרא"י (סי' מז) שם דחה סברא זו מטעם דברואה מחמת תשמיש ע"כ לא איירי שמרגשת פתיחת המקור דאם כן פשיטא דטמאה ועל כן אפילו אינה מרגשת חשבו הפוסקים הרגשת שמש ספיקא דאורייתא. והנה נוראות נפלאתי על דברי הרב בעל תרומת הדשן איך דחה דברי השואל שהם דברי חכמה דודאי נגד הסברא שכוונה דוקא בעת יציאת הדם מן הרחם וכשאינה בודקת אינה מרגשת כלום ומכוונת כולי האי זהו דבר רחוק ואינה דומה לרואה מחמת תשמיש דתלינן דתשמיש גורם לה הראיה. ומצאתי שבס' ס"ט (סי' קצ ס"ק סז ד"ה ותחילה) הביא בשם בעל שב יעקב שהרגיש גם כן בזה על תה"ד ע"ש. ואפשר דהחה"ד משמע ליה דלא אמרינן דתשמיש גורם הראיה דאם איתא דנימא דתשמיש גורם הראיה היכי סמכינן אבדיקת שפופרת ואם אינה מוצאת כלום אמרינן דנתרפאה הא ודאי לא דמי שפופרת לתשמיש אע"כ דגם השפופרת גורם הראי' כמו התשמיש ואם כן י"ל דס"ל שגם הבדיקה גורמת הראיה דס"ל דהבדיקה צ"ל עד מקום שהשמש דש וי"ל דהבדיקה גורמת הראיה ומ"מ בלא"ה צריך ביאור מאי דמשמע דרואה דם מחמת תשמיש איירי בלא הרגשה. ומלשונו נראה דליכא הרגשה אחרינא רק פתיחת המקור ומ"מ צריך ביאור דילמא הא דחשבו הפוסקים לספיקא דאורייתא היינו במרגשת פתיחת המקור והא דאם יש לה מכה תולה במכתה היינו במכה שבמקור אמרינן שדם מכה הוא ומחמת מכה נפתח המקור או דטועה בין הרגשת שמש להרגשת פתיחת המקור כיון דמפשט לשונו משמע דליכא הרגשה אחרינא א"כ ע"כ צ"ל דהרגשת שמש דומה לפתיחת המקור וא"כ מנ"ל דאינה מרגשת פתיחת המקור רק דאמרינן נמי איפכא שטעתה בין פתיחת המקור להרגשת שמש וא"כ אדרבה התם דמרגשת פתיחת המקור שפיר הוה ספיקא דאורייתא. ונראה דכוונתו לפוסקים שכתבו דלכך מותרת לבעל שני שמא מצדדין הוא. וקשיא לי ג"כ קושיא הנ"ל איך בנמצא על שלה אותיום חייבת קרבן וע"כ צ"ל כדפרישית לעיל (אות יד) דשם איירי בהרגישה פתיחת המקור. וא"כ ברואה דם מחמת תשמיש ע"כ באינה מרגשת פתיחת המקור איירי וא"ש. ומ"מ צ"ע דיותר מסתבר שבא בלי הרגשה דלא מסתבר שלעולם כוונה כשמרגשת פתיחת המקור תכניס העד ואפשר דמיירי שלעולם בבדיקת העד מוציאה דם ולא. זולת וחשיב לה כמו רואה מחמת העד ומדמי ליה לשפופרת. ואם כן בנ"ד שכמה פעמים שמכנסת העד ואינה מוצאת כלום אין העד גורם הראיה כלל ומסתבר דאתי בלי הרגשה ובפרט שגם בלי עומק מוצאת

כה) אך יש לעיין אם זהו דבר מוסכם דבלי הרגשה אינה טמאה מן התורה דמפרש"י נראה לכאורה שחולק. דרש"י (נח רע"א) פירש רב אשי אמר שמואל דאמר כר' נחמיה כו' הילכך כל הני תיובתא לאו קושיא נינהו דשמואל לא איירי בהרגשה כלל עכ"ל. משמע מדבריו לשינוי' דרב אשי לא איירי שמואל בהרגשה ולא נתחדש בהרגשה כלום. והנה דברי רש"י תמוהים דשמואל אמר בהדיא עד שתרגיש. וכבר עלה בדעתי דרש"י מפרש דהרגשה מבר שהדם מגופה ובלא הרגשה תלינן דלא אתי מגופה. וכן מצאתי שביקש לפרש גם כן בספר ס"ט (שם ס"ק צג ד"ה ולענ"ד) והאריך ולא נהירא לי כלל דשמואל אמר בדקה קרקע עולם משמע ודאי אפילו בדקה בבירור בלי שום ספק שנוכל לומר דלאו אדעתה ואפילו בזמן מועט. וגם מאי צריך קרא לזה דהוא מילתא דתליא בסברא. וגם כוונת השואל במהר"ם לובלין (סי' ב) לדעתי לא כוון לזה שהביא ממנו בעל ס"ט ואין להאריך בדברים אלו

ומה שנ"ל בכוונת רש"י הוא זה ונבאר גם כן דרש"י (שם ד"ה מדרבנן) פירש בהא דמודה שמואל שטמאה מדרבנן דילמא ארגשה ולאו אדעתה ולכאורה תמוה ל"ל לפרושי הכי הו"ל לפרושי בפשיטות דשמואל לא אמר דטהורה רק מדאורייתא אבל מדרבנן אפי' בלי הרגשה טמאה כמ"ש התוס' (ד"ה מודה) ונראה דמשמע ליה לרש"י דלעיל מקשינן בבשרה מיבעי ליה ולא בשפיר ולא בחתיכה ומשני תרתי ש"מ ופירש הר"ן דבשפיר נמי טעמא משום דהרגשת שפיר הוא. וכיון דבחתיכה ושפיר ליכא מ"ד שטמאה מדרבנן וא"כ בלי הרגשה נמי אינה טמאה אפילו מדרבנן. והנה סבירא ליה לרש"י דיש להבין בכל הני תיובתא דמותבינן אשמואל. ויש להבין הא משנה שלימה (שם ע"ב) שר"ע אמר דכתמים דרבנן דנאמר אשה כו' דם זובה מבשרה ולא כתם. הרי אמר ר"ע להך דרשא ודוחק לומר דלכך כתמים דרבנן משום דלאו מגופה אתי דא"כ קרא ל"ל. אלא ודאי בלא דשמואל דרשינן מקרא דדוקא כשרואה הדם בבשרה שהוא מקום המיוחד למעבר דמי הנדות ולא צריך שתרגיש יציאת הדם דכל שמוצאת הדם בפנים הנה הוא במקום המיוחד למעבר הנדות וטמאה מן התורה. וכמו כן בבדקה בעד והוציאה דם אף שלא הרגישה כלום טמאה מן התורה שהרי נמצא במקום הראוי לדמי נדות. וכמו כן בדם הבא עם מי רגלים ג"כ עבר במעבר המיוחד לדמי הנדות וידוע שדם הבא עם מי רגלים ודאי דם מגופה ובמקום דמי נדות. וא"כ מצד ביאת הדם עצמה ההוכחה שמגופה בא משא"כ בכתם שנמצא על בשרה הנה לא נמצא הדם במקום שמיוחד להמצא שם נדות ואפלו בבדקה קרקע עולם שבודאי הדם בא מגופה מכל מקום אין דנין על הדם רק מצד שמצאה דם על הקרקע והנה אין הקרקע מיוחד לדמי הנדות ואין שם דרכו לבא וגזירת הכתוב שימצא הדם במקום מיוחד לדמי הנדות לא שימצא במקום שאינו מיוחד לנדות דוקא. מיהו ודאי בהרגישה אף שנפל לארץ נמי טמאה דכיון שהרגישה הוה כאילו כבר מצאה. אלא בלא הרגישה יש חילוק אם נמצא בבשרה היינו באותו מקום המיוחד לזיבת הדם. וכמו כן במ"ר שהרי מעבר הנדות ג"כ במקום מעבר המ"ר הוה כאילו מצאתו בגופה שהרי אין דרך שיהיה שם דם אחר זולת דם גופה. משא"כ בנמצא בקרקע או על בשרה בחוץ כיון שאין הוכחה מפאת ביאת הדם עצמו שבא מגופה שהרי כמו כן אפשר שיושם שם דם אחר ואין