משיבת נפש חלק ב רכג

תלינן כמבואר בי"ד ובפר"ח (סי' כט) עמ"ש בחדושי לי"ד (סי' נ) וטעמו של רמ"א נמי הוא. כיון דאפילו לא היה לה מכה היה עכ"פ ספק שמא מצדדין הוא והיינו כדפרישית (באות יח) כיון שאינה מרגשת פתיחת המקור רגלים יותר לתלות בצדדין רק לפי שאין דרך צדדין להוציא דם יותר יש לתלות במקור ובהצטרף עוד שיש לתלות במכה מוכחא מילתא להתירא טפי. ומה שהקשו משם אונס חד כבר ביארתי במקום אחר דלא אמרינן כן רק כשהספיקות סותרות זא"ז. ולפמ"ש כ"ש במכה שאינה במקור מאחר שאפילו באשה שאין לה מכה הוה ספק השקול מטעם רגלים לדבר שאינה מרגשת. וכשיש היתר נוסף שיש לתלות במכה ה"ל רובא להתירא. וזהו דוקא במכה שאינה במקור. משא"כ במכה שבמקור ויודעת שבא מן המקור צריכה לדעת שמכתה מיציאה דם. מיהו באין ידוע לה שבא מן המקור בכל גווני תולה להקל. ולהכי נקט ברישא סתמא באותו מקום הן במקור הן שלא במקור דאפילו במקור יש ס"ס כמ"ש רמ"א כיון שאין יודעת שהדם בא מן המקור יש לצרף שמא מצדדין אתא. וסימנין לזה הוא לשון הברייתא (שם) שאמרה ואם יש לה מכה תולה במכתה. ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה. והנה עין כל רואה ישתומם על המראה מדוע הפרידה הברייתא בין הדבקים שמאחר שדין אם יש לה וסת אין לו ענין לאם יש לה מכה למה תני האם יש לה וסת בין אם יש לה מכה ובין אם דם מכתה משונה. ואם בא לשנות התליות בהדדי היה לו להקדים ולשנות ואם יש לה וסת ואח"כ אם יש לה מכה ואם דם מכתה כו' ולמה עשה פירוד בין הדבקים. אכן למאי דפרישית א"ש טובא דכבר כתבתי הא דתולין במכה היינו משום דבלא"ה יש ספק שמא מצדדין הוא וכמ"ש סה"ת וסמ"ג וא"כ אפילו ימי נדות א"צ להמתין ומטהרין הדם לגמרי ומותרת לבעלה מטעם די"ל דם צדדין או דם מכה הוא והטעם דאף בלי מכה מידי ספיקא לא נפיק שמא דם צדדין הוא. וכבר הוכחתי (באות יח) דבסמוך לוסתה לא תלינן בדם צדדין דאז עלולה לראות. וא"כ כיון דאזיל ליה הספק שמא דם צדדין הוא. ממילא לא תלינן להקל במכה שאין ידועה אם מוציאה דם. ואם כן ביש לה וסת לא מהני לה מה שיש לה מכה לטהר הדם בשמשה סמוך לוסתה רק דמ"מ לא אתחזקה לראות מחמת תשמיש עכ"פ אין המכה מצילתה מדין נדות רק שמותרת לשמש אח"כ. וא"כ ההיא דאם יש לה וסת קאי אמכה דאם יש לה וסת אינו תולה במכתה לטהר הדם כיון שאין ידוע שמכתה מוציאה דם רק בוסתה הוא שתולה וצריכה להמתין עד שתטהר מטומאתה. וא"כ הך דינא דאם יש לה וסת קנה שם מקומו הראוי לו ולשון הברייתא נכון וברור

כא) ומ"מ דעת הרשב"א בתה"א (שהובא בב"י שם) שסובר ברואה דם מחמת מכה שאפילו בשעת וסתה טוהור'. דאשה בחזקת טהורה עומדת ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכה הוא. משמע דס"ל דאפילו אינה יודעת שדם זה הוא מן המכה אפ"ה תלינן להקל ולכאורה תמוה דמה יענה במ"ש התוס' (נדה טז ע"א ד"ה ומ"ס) ושאר פוסקים דא"כ אשה זו לא תטמא לעולם והרי מקודם היה לה וסת. אלא נראה ברור דס"ל להרשב"א דודאי האי הרגשה של פתיחת המקור מרגשת אפילו יש לה מכה שם. מ"מ משכחת לה כשתרגיש פתיחת המקור. ומ"מ קשיא ליה כיון דבשעת וסתה בעי בדיקה אע"פ שלא הרגישה פתיחת המקור וכאן הרי דם לפניך ותירץ דוסתות דרבנן והיכא דלא אפשר לא אפשר. וא"כ נראה דלכ"ע צריך לפרוש ג"כ סמוך לוסתה שמא תראה בהרגשה גמורה שלא יסופק לה כלל שבודאי תהא נדה כן נלענ"ד ברור לדעת הרשב"א

אמנם קשיא לי טובא על סה"ת והגמי"י וסיעתם ורמ"א שהעתיק דבריהם (שם ססע"י ה) שכיון שהם מפרשים הא דרואה דם מחמת מכה הוא במרגשת שדם זה מן המכה וכמ"ש התוספות הנ"ל דהא מבואר בש"ס שם דאי וסתות דרבנן אפילו בשעת וסתה טהורה. וע"כ הם מפרשים כפי' התוס' דאיירי במרגשת שדם זה מן המכה וא"כ מנ"ל להקל כלל אפילו במכה שמוציאה דם שלא בשעת וסתה כל שאין יודעת שדם זה מן המכה שהרי זהו לא נזכר בש"ס לפי סברתם דבש"ס איירי שמרגשת שדם זה מן המכה. ולהכי לא שייך שלא תטמא לעולם. שהרי כשלא תהיה מרגשת שהדם מן המכה תטמא וזהו הטעם אי וסתות דרבנן אפילו תוך ימי נדתה טהורה. ולהכי הוכרחו התוס' לאוקמה ביודעת שדם זה מן המכה

כב) ונראה לענ"ד דודאי מהך ברייתא ליכא למילף שום התירא באין יודעת שדם זה מן המכה. וכמו שפירשו התוס' אלא שלמדו כן מהאי דרואה מחמת תשמיש (סו ע"א) דאיתא התם ואם יש לה מכה תולה במכתה ושם ל"ל דאיירי ודאי שדם זה יוצא מן המכה דא"כ פשיטא ומשמע להו דאפי' נקיים אין צריכה שתולין שטהורה לגמרי היא וא"כ שפיר הוכיחו שאפי' אין יודעת שהדם מן המכה נמי טהורה. ועפ"ז יתפרש גם כן היטב האי דאם יש לה וסת שכתבתי לעיל (אות כ) שהוא בלתי מסודר. ולפי זה א"ש דקמ"ל האי דינא גופא אפילו במכה מוציאה דם כל שאין יודעת שדם זה מן המכה אין תולה במכה לענין שלא תצטרך להמתין ימי נדות רק בוסתה תולה ולא נעשה רואה מחמת תשמיש. ומ"מ אסורה לבעלה עד שתטהר והיינו ממש כדברי סה"ת. איברא דאכתי קשיא מנא ליה להקל בשודאי בא מן המקור הא שם קאי ארואה מחמת תשמיש ובזה כתבו דשריא לאנסובי לאחר מטעם ס"ס שיש ספק מצדדין ואת"ל מן המקור שמא אין אצבעות שוות וא"כ הא י"ל הא דתולה במכה היינו נמי מטעם ס"ס שמא מצדדין ואת"ל ממקור שמא מן המכה משא"כ בודאי אתא מן המקור דילמא אפילו מכתה מוציאה דם אינה תולה בה. ולכן נראה דהם מפרשים הא דאם יש לה מכה בא"מ היינו אפילו אין ידוע שמכתה מוציאה דם מדלא מפרש כדמפרש בתר הכי שממנה הדם יוצא וע"כ הטעם משום ס"ס שמא מצדדין ואת"ל ממקור דילמא ממכה ואף דלאו ס"ס ממש הוא דמה לי צדדין מה לי מכה והרי גם בצדדין המוציאין דם אינה אלא מחמת לקותא רק דיש לתלות להתירא טפי אף דלאו ס"ס ממש הוא. וגם מצינו ס"ס לאיסור בזה שמא אין באשה זו שום דבר המוציא דם זולת המקור שנודע שמוציא דם ואת"ל שיש באשה דבר מוציא דם זולת המקור שמא דם זה הבא עתה מן המקור ואף דהכל הולך למקום אחד שמא הוא מן המקור מכל מקום הוה נמי שני צדדין להחמיר כמו להקל אלא ע"כ כשיש באשה זו דבר המוציא דם בודאי לא תלינן במקור ואמרינן ודאי דם זה מן המכה וא"כ כ"ש במכה מוציאה דם אף שאין יודעת שדם זה מן המכה יש לתלות יותר להיתר מאם לא נודע שיש בה דבר מוציא דם וא"ש

כג) ועפ"ז נתבררו ונתלבנו פסקי הרמ"א שהוכיח שפיר מדברי הפוסקים דביש לה מכה אם אין ידוע שבא מן המקור אפילו באין לה וסת טהורה מטעם ס"ס דע"כ מפרשים הא דאם יש לה מכה אף שאין ידוע שמוציאה דם דאם איירי בידוע שמוציאה דם מנא לן להקל היכא דודאי בא מן המקור דילמא בודאי בא מן המקור בעינן שתדע שדם זה מן המכה וכמו שהוכרח לפרש ההיא דפרק כל היד (טז ע"א) ברייתא דרבי (ורשב"א) [ורשב"ג[ וגם מוכח דאפי' באין לה וסת טהורה דרא הך ברייתא באין לה וסת איירי מדתנא בתר הכי ואם יש לה וסת תולה בוסתה

ומה שהקשה בתשובת ח"צ (סי' מו) דאפילו בכתמים הקלים שנינו אם יש לה מכה ויכולה להגלע ולהוציא דם וגם ע"ז אמר רבי עקיבא לתלמידיו שהיו מסתכלין זה בזה שלא אמרו חכמים בכתמים להקל כו' כמבואר במשנה פרק הרואה כתם (נח ע"ב). ואין כאן קושיא כל עיקר דז"ל המשנה מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע ואמרה ראיתי כתם אמר לה שמא מכה היתה בך אמרה הן וחיתה א"ל שמא יכולה היא להגלע ולהוציא דם אמרה לו הן וטהרה ושם י"ל דאיירי שהמכה נרפאת וכמו שהיא עתה אינה