משיבת נפש חלק ב רכא

דהא ילפינן מינה שמטמאה בפנים כבחוץ ובהרגשה זו יש לטעות גם כן בהרגשת עד ומ"ר ושמש ולפמ"ש בעינן שתרגיש צער מהם. והרגשה השניה היא פתיחת המקור ובזו אינה טועה בין עד ושמש ומ"ר למקור שאין מגיעין עד שם

וארווח לן בזה מה שנתחבטו האחרונים במצאה כתם סמיך לתשמיש אמאי מקילין ביה הא י"ל הרגשת שמש הוה וכמו כן בסמוך למ"ר ובודאי דמתני' בפ' הרואה (נח ע"ב) דתנן תולה בכל דבר משמע ודאי איירי אפי' שמשה קודם או שהטילה מ"ר ואינו עולה על הדעת כלל לומר דמתני' איירי דוקא בלא שמשה ולא הטילה מ"ר דכל כה"ג ה"ל לפרושי וא"צ ראיה לזה דפשיטא דמתני' איירי בכל גווני וא"כ אמאי תולה הא יש חשש דאורייתא דילמא הרגשת שמש הוה או מ"ר. אך לפמ"ש א"ש טובא דהא בלא דשמואל נמי פשיטא לן דכתמים דרבנן אף דבלא ארגשה הוה ס"ד דהוא מן התורה והיינו ע"כ משום דכיון דלא ארגשה רגלים לדבר דמעלמא אתי וא"כ י"ל דשמואל לא תייש רק דבלי שום הרגשה טהורה מן התורה מיהו בהרגשה כל דהו דדמי להרגשת עד ושמש נמי טמאה מן התורה דמ"מ הרגשה מיהא הוה וא"כ י"ל ודאי בנמצא על שלה וכמו כן בנמצא על עד או במ"ר דודאי מגופה אתא אין לטהר מטעמא דשמואל כיון דבא דם בפנים ואפילו אתא בהרגשה כל דהו נמי טמאה ולא תלינן דאתא בלי שום הרגשה דחזקה שבא בהרגשה ואף דלא הוה הרגשה דפתיחת המקור מ"מ כיון שיש דם לפנינו חזקה שבא עכ"פ בהרגשה כל דהו ותו לא שייך לטהרה מחמת שראתה בלי הרגשה ולומר דאתא בלי שום הרגשה לא תלינן כלל. משא"כ בכתמים דאין ודאי שבא מגופה אמרינן כיון דדרך שיבא הדם בהרגשה של פתיחת המקור שפיר תלינן טפי דמעלמא אתי ביש לה לתלות והרגשה דפתיחת המקור לא מיחלפא בשמש ומ"ר כלל כדפרישית

טז) ובהכי ניחא לן ג"כ דברי מרן הב"י שפירש בסימן ק"צ שכתב גבי בדקה בעד (גם גבי דם) [וטחתו ביריכה או תחת הכר] ונמצא על העד דלהכי בעגול טהור כיון שלא הרגישה רגלים לדבר דמעלמא אתי ע"ש והוא תמוה לכאורה דבפ' הרואה מוקמינן לה בדארגשה וכן ראיתי ג"כ בספר ס"ט (סי' קצ ס"ק סז) בתשובת בנו שכתב שאביו הרגיש בזה. מיהו לפירוש השני שכתבתי (אות ה) לא קשיא די"ל כיון דלאו הרגשה ממש הוה אכן לפמ"ש א"ש טובא דעיקר הטעם שתולין בכתמים להקל אף בשמשה היינו משום דלא הרגישה פתיחת המקור וא"כ יפה כתב רבינו ב"י ג"כ כיון שלא הרגישה פתיחת המקור רגלים לדבר דמעלמא אתא וא"ש ולק"מ. מיהו לפמ"ש (באות יב) דגבי הרגשת עד ומ"ר ושמש בעינן דוקא שיבאו בשינוי והיינו שתרגיש צער מה כפשטא דש"ס א"כ אין לנו ראיה שנתלה בכתמים להקל בהרגישה הרגשת צער מן המשנה דסתמא נקט תולה בכל דבר די"ל דשפיר איירי אפילו הטילה מ"ר ושמשה והיינו שלא בהרגשת צער אבל בהיה לה הרגשה אפשר שאין תולין דע"ז אין ראיה מדנקט סתמא וקצת ראיה דבזה אין תולין מדפריך בסוף (הסוגי' דר"פ הרואה) אשמואל ממתני' דהרואה כתם אע"פ שלא הרגישה ואמאי לא מוקי בארגשה. אלא ע"כ דקשיא סיפא דתנן תולה בכל דבר והיינו דוקא בלא הרגישה משא"כ בהרגישה אין לתלות דיש חששא דאורייתא וגם לא שייך כ"כ רגלים לדבר דמעלמא אתי כיון דהוי מיהת הרגשה ומתני' דתולה היינו דוקא בלא ארגשה מיהו יש לדחות דודאי התם ניחא ליה לאוקמא שפיר בארגשה כיון דלא נחית לבאר בפרטות ולא אתי לפלוגי בדיני הרגשה משא"כ אמתני' דמפלגא טובא בדיני כתמים אם איתא דבלא ארגשה טהורה הו"ל לפרושי וכן מורה פשט לשון הש"ס דקאמר טמאה אע"ג דלא הרגישה וכמו כן האי דעל בשרה דנחית לפלוגי טובא בדיני כתמים ה"ל לפרושי דאיירי בהרגישה דוקא ולהכי לא פריש בש"ס אי דארגשה כדמפרש אאינך

יז) והנה מזה נלענ"ד להביא ראיה דדוקא באיכא הרגשה ממש הוא דטמאה מדאורייתא לשמואל אבל בשביל הרגשת מ"ר לחוד אינה טמאה מן התורה דאל"כ קשה מאי פריך מכתמים דטמאה אע"פ שלא הרגישה הא בריש נדה (ג ע"א) דמפרש טעמא דשמאי משום דאשה מרגשת בעצמה והלל כסבורה הרגשת מ"ר הוא ופריך לימא תנן כתמים דלא כשמאי ומשני מודה שמאי בכתמים מ"ט כו' ומדפרכינן דתנן סתמא דלא כשמאי משמע דלהלל א"ש והיינו משום דגם בכתמים יש לטמאות בשביל הרגשת מ"ר ואמרינן ג"כ כסבורה הרגשת מ"ר הוא. וכיון דמוכח דס"ל להש"ס בפשיטות דבכתמים נמי יש לחוש שסבורה הרגשת מ"ר הוא וא"כ מאי קשיא אשמואל הא באיכא הרגשת מ"ר לשמואל נמי הרגשה מקרי אלא ודאי הרגשת מ"ר בלי שינוי לא הוה הרגשה לשמואל רק כשמי רגלים באים בשינוי והיינו שנזדעזעה גופה יש לתלות במ"ר שבאו בשינוי ולכן בלא שמואל ניחא ליה די"ל שפיר הרגשת מ"ר היה משא"כ לשמואל בעי הרגשה ממש ובזו לא משמע דתלינן כיון דאיירי בזמן מועט כמ"ש התוס' (ר"פ הרואה ד"ה אימר) וכיון דבמ"ר בעינן שיבאו בצער ובלא"ה לא הוה הרגשה ודאי ה"ה בעד ושמש בעינן הרגשה ממש וכפשטא דש"ס בארגשה דוקא דומיא דהרגשה דמ"ר דהוא דוקא כדפרישית. איברא לפרש"י (בריש נדה ג ע"א ד"ה והא) שפי' בכתמים הקושיא אלמפרע ועיין במהרש"א שביאר כוונתו דאלהבא לא קשה דאם אמרו ב"ש שלא להחמיר במע"ל דחששא דרבנן בעלמא הוא. מ"מ כאן י"ל דלא סמכינן אסברא דמרגשת ע"ש וא"כ א"ש דבלא דשמואל ודאי משמע לן דנהי דאיירי בזמן מועט שאין רגיל לשהות על בשרה מ"מ א"ש דהשתא טמאה אפילו בלי הרגשה ובטומאה דמע"ל שייך הרגשת מ"ר כמ"ש התוס' (לעיל) [ר"פ הרואה שם] משא"כ לשמואל כיון דהשתא לא שייך לטמאותה לחולין דהא לא ארגשה. וא"כ גם בקדשים אין לומר טומאת מע"ל דליכא שום טומאה להבא. ולא אמרו טומאת מע"ל בקדשים רק היכא דאיכא בחולין טומאה מכאן ולהבא וא"ש ולק"מ

מיהו לפירוש התוס' (ריש נדה שם ד"ה והא) שפירשו דהקושיא דגם להבא לא יטמאו כתמים לשמאי מוכח כמ"ש דבלאו דשמואל ניחא לן דכתמים טמאין די"ל דמגופה אתא והא דלא ארגשה היינו משום דכסבורה הרגשת מ"ר הוא. אע"ג דמתני' איירי בזמן מועט מ"מ לשמא היה לה הרגשת מ"ר בלי שינוי גם בזמן מועט חיישינן. משא"כ לשמואל דבעי הרגשה ממש פריך שפיר. מיהו מ"מ זהו דחוק בכוונת התוס'. ולכן י"ל דהא גופא קשיא לן לשמואל דבלא שמואל י"ל דלהכי כתמים טמאין דיש לחוש גם בזמן מועט להרגשת מ"ר אפי' אמרה שלא הרגישה י"ל ארגשה ולאו אדעתה מכל מקום לשמואל דס"ל בבדקה קרקע עולם טהורה ולא חייש דארגשה ולאו אדעתה א"כ פריך שפיר אמאי רואה כתם טמא ולפ"ז אין ראיה דבעינן דוקא הרגשה. והנה כפמ"ש (אות יג טו) לחלק בין הרגשות דביש הרגשת צער סגי לענין שטמאה התורה אפשר דלכ"ע בעינן הרגשת צער והרגשה שמכנסת העד בעומק הפרוזדור לא סגי בלי צער וא"כ בתשמיש אם לא הרגישה צער לכ"ע ליכא הרגשה דאורייתא יש לעשות שלום בין הפוסקים דהג"מ (פ"ד מאס"ב אות כ) כתבו דאף לאחר תשמיש לא הוה הרגשה לטמאות מן התורה והרשב"א שכתב בבדיקה הרגשת עד היינו משום דס"ל בדיקה בעי שתכנס בעומק למקום ששמש דש ולא סגי בלא הרגשת צער כל דהו אבל בליכא שום הרגשה לא חיישינן כלל לדם שבא בהרגשה רק שלשון הרמב"ם (פ"ד הי"ז יט מאס"ב) קינחה עצמה עומד לנגדי וגם סתימת לשונו בהלכות שגגות (פ"ה ה"ו) ומ"מ דברי הרמב"ם צ"ע ואין להחליט מהם הן ולאו ורפיא בידי. עכ"פ עלה בידינו בבירור שאף שמצאה לאחר תשמיש או ח"ר אפ"ה מקילין בו אם יש במה לתלות דמסתמא