משיבת נפש חלק ב רכ

הוא ולמאי דפרישית א"ש דודאי בדיקת עד לא סגי בלי צערא בפרט בבדיקה של טהרות דלכ"ע צריך חורין וסדקין י"ל שפיר הרגשת עד משא"כ בשמשה ולא היה לה שום הרגשה לא תלינן בהרגשת שמש כדמוקמינן בפ' הרואה דוקא בארגשה וגם בעד דנקט ארגשה היינו שהכניסה העד בעומק דלא סגי בלי הרגשת צער. משא"כ הרגשת מי רגלים ושמש ודאי כשבאין בלי שום שינוי אינם הרגשה דליכא צער. משא"כ בבדיקה פסיקא ליה דודאי איכא צערא כשבודקת בעומק ולכן אין חוששת להרגשת מ"ר ושמש לב"ש דכל שלא באו בשינוי אין לחוש. אלא דב"ה חששו דילמא ארגשה ולאו אדעתה משום דסבורה הרגשת מ"ר היא. ולהכי לא חיישי בית שמאי שהיה שינוי ותלתה במ"ר ושמש ואם מרגשת באמת שינוי במ"ר ושמש מסתמא בודקת מיד אבל הרגשת עד פסיקא ליה דודאי הוא בצער וא"ש. ומשמע לי דאפילו אם מרגשת שתשמיש או הרגשת מ"ר בשינוי קצת אינה צריכה לבדוק כיון שיש לה במה לתלות לא מחזקינן ריעותא לומר שהרגשת נדות היא. כיון דגם מ"ר ושמש בא לפעמים בשינוי

יג) ובזה ניחא לי מ"ש לעיל (אות ט) בשם ס' ס"ט שהקשה אמאי דבעי אשה מהו שתבדוק אי לא אמרינן בסתם הרגשת שמש הוא איך משכחת לה שיעור חטאת עיין מה שכתבתי בזה. ולפי זה ניחא דודאי אפי' הרגישה צער בתשמיש אינה מחוייבת לבדוק. אלא דביש הרגשת צער וגם יש דם שפיר אמרינן דחזקתו בא בהרגשה. אבל בסתמא בשביל הרגשה כזו אינה מחוייבת לבדוק ומסיק דאינה צריכה לבדוק שלא יהא לבו נוקפו. ובהכי ניחא דקשה לי איך משכחת לה חיוב חטאת הא בשבועות (יח ע"א) מסקינן דבשלא בשעת וסתה אנוס הוא ואם כן התם ודאי איירי שלא בשעת וסתה דלא איירי בסמוך לוסתה דאיכא איסורא ואי מיירי בהתירא הוה אנוס כדמוכח מסוגיא דשבועות דלא משכחת לאוקמה רק בסמוך לוסתה וא"כ היכי שייך חיוב חטאת דהא התם ודאי איירי בהתירא מדאמרי' שלא יהא לבו נוקפו. ואי בסמוך לוסתה יפרוש ויפרוש וא"כ איירי שלא בשעת וסתה ואם כן היכי שייך חיוב חטאת הא אנוס הוא. ולפי זה א"ש דיש לומר דאיירי שאמרה שמרגשת צער ונהי דאינו מחויב לנעוץ צפרניו דשכיח נמי הרגשת שמש בצער מכל מקום אי בדקה ומצאה חייב מיהת חטאת אפרישה ולא מקרי אנוס שיפטר על ידו מקרבן וא"ש ומזה ראיה דודאי איירי בהרגשה והיינו משום דלא משכחת לה חיוב חטאת בלי הרגשה וא"ש ודו"ק. וא"ת לפי זה קשה הא דפריך בשבועות שם דבעי לאוקמא מתני' דנמצא על שלה חייב חטאת אפרישה ופריך והא נמצא קתני ולפי מ"ש מאי קושיא נימא דאיירי באמרה שהרגישה הרגשת צער ובשביל זה אינו מחויב לפרוש דיכול לתלות בהרגשת שמש כל שאין דם לפנינו ושפיר שייך נמצא י"ל דודאי אי אמרי' אפי' בסמוך לוסתה אנוס הוא והיינו מאי דדחי שלא בשעת וסתה ע"כ ס"ל גם בשעת וסתה כיון דמן התורה אינו מוזהר לפרוש מקרי אנוס וא"כ כ"ש בהרגשת צער שמותר אפי' מדרבנן כ"ש דמקרי אנוס. מיהו לפי האמת דוקא שלא בשעת וסתה דאנוס גמור הוא אבל כל שאמרה לו שהרגישה קצת צער אף דאין מחוייב להמתין עד שימות האבר מכל מקום אי משכחה דם לא מקרי אנוס וא"כ התם ע"כ איירי בהרגישה ממש למאי דס"ד דבשעת וסתה נמי אנוס הוא גם אפרישה לא שייך חיובא

יד) ועל פי הדברים האלה אפשר ליישב ג"כ דברי התה"ד (סי' רמו) שסובר באשה שהרגישה שנפתח מקירה אפי' לא מצאה אח"כ כלום טמאה דהרגשה דאורייתא. והקשה עליו הגאון בעל שב יעקב מהא דלעיל (טז ע"א) דס"ל לשמואל באשה שיש לה וסת ולא בדקה בשעת וסתה דטמאה משום וסתות דאורייתא. וקשה ממ"נ אי לא ארגשה אינה טמאה מן התורה וע"כ בארגשה ובארגשה בלא"ה אפילו למאן דאמר וסתות דרבנן טמאה דהרגשה דאורייתא וד"ז הגאון בכו"פ (בתפארת ישראל סי' קנ סק"ג) תי' דאפי' לא ארגשה כיון דאיכא חזקה דבא בזמנו אף דעיקר הדם מדרבנן טמאה ע"ש. ולא נראה לענ"ד דהא ודאי מוכח מהא דנמצא על שלה דחייבין קרבן ולא תלינן בהרגשת שמש וע"כ דחזקת דמים באים בהרגשה וא"כ בלא ארגשה לא מסתבר לומר וסתות דאורייתא דמסתמא היא מוחזקת לפי מה שרגילה לראות בהרגשה ומהיכא תיתי נימא שראתה בלי הרגשה. וגם אני הקשיתי עליו לעיל (אות ז) מהא דבעלה בחטאת. ועל פי זה נראה דיש לחלק דודאי יש שני מיני הרגשות הרגשה שנזדעזעה גופה כמ"ש הרמב"ם (הנ"ל) והרגשת פתיחת המקור וס"ל להתה"ד לחלק דהא דאמרינן אימור הרגשת מ"ר הוא היינו דוקא הרגשת הזדעזעות הגוף. אבל הרגשת פתיחת המקור לא שייך לתלות במ"ר. אבל הרגשת צער שפיר יש לתלות במי רגלים ואינה דאורייתא דיש לתלות במ"ר. והא דפריך בפ' הרואה אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין ולא אמרינן דילמא הרגשת מ"ר הוה. י"ל לשיטת התוס' דס"ל הרגשת שמש שייך אפילו בלי שום הרגשה וכפירוש השני ואם כן עדיפא מיניה משני דלא סגי בלי הרגשה דהרגשת שמש עולה לה. ואם כן יש לומר שם לא איירי בהרגישה שנפתח מקורה וראיה לתה"ד כיון דחזינן דאי ליכא למיתלי הרגשה במידי אחרינא קשיא לן דתהא טמאה ודאי אפי' לאחר זמן וס"ל ממילא בהרגשת פתיחת המקור דליכא למיתלי במ"ר שאין מ"ר באים מן המקור וכמ"כ הרגשת עד ושמש נמי לא מיחלף בפתיחת המקור והרגשה דפתיחת המקור מן התורה דבהרגשה זו אין לתלות בשום דבר. וא"כ שפיר מצי איירי שמואל בהרגישה. מיהו לאו הרגשת פתיחת פי המקור רק הרגשת צער וזה יש לתלות במ"ר אע"פ שלא הטילה וכמו כן האי דכל שבעלה בחטאת איירי ג"כ בהרגשת צער הגוף ואפשר דלמסקנא דמסיק הרגשת עד ומ"ר ושמש אפשר דלאו דוקא אלו ה"ה בכל מאורעי יש לתלות אם לא הרגישה שנפתח מקורה

ובהכי ניחא לי עוד (שם טז ע"א) בהא דמייתי התם פלוגתא ברואה דם מחמת מכה אם יש לה וסת חוששת לוסתה ובעי למימר דס"ל וסתות דאוריית' וקשה ג"כ ממ"נ אי ליכא הרגשה לא שייך וסתות דאוריית' ואי איכא הרגשה בלא"ה הרגשה דאוריית'. ולפמ"ש א"ש דשם יש הרגשת צער מחמת מכה ואם כן אין להבחין וא"ש נמי האי דכל שבעלה בחטאת. ומצאתי ראיה לזה בפסקי מהרא"י (סי' מז) הובאה ביתה יוסף (ס"ס קפז) שכתב ומ"ש הואיל ותמיד רואה בלי הרגשה אין סברא לומר לעולם הרגשת עד הוא אין נראה דרואה מחמת תשמיש נמי אינה מרגשת דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה אלא דאמרינן הרגשת שמש היא כו' עכ"ל. הרי בהדיא דס"ל דהרגשה דפתיחת החדר לא מיחלפא לה בהרגשת שמש. דהא כתב בפשיטו' דפשיטא דטמאה ואמאי פשיטא ליה הא י"ל שהיא טועה בין פתיחת החדר להרגשת שמש. אלא ודאי הא לא מיחלף לה כלל. ואם כן ה"ה דבהרגשת עד ושמש נמי לא תלינן בהרגשה שנפתח מקורה וכדפרישי' רק דמהרא"י למד מדאמרינן אי דארגשה וס"ד דלא נתלי הרגשה במידי אחרינא ומש"ה קשיא לי' לאח"ז אמאי פטורין ומזה למד דבהרגשה שנפתח המקור דליכא למיתלי בשום דבר ודאי טמאה. וזהו שאמרו בשבועות (שם) היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי היינו בהרגשה שנפתח מקורה. איברא דמ"מ תליא בפלוגתא דהראב"ד והרז"ה דלדעת הראב"ד דס"ל רוב דמים שבאשה טמאים שפיר י"ל דבהרגיש' ולא מצאה כלום יש לחוש אבל לשיטת הרז"ה אכתי אפילו ראתה מידי ספיקא לא נפיק שמא דם טהור היה ואין להאריך בזה

טו) העולה מתוך מ"ש שיש ב' מיני הרגשה הא' היא הרגשה בעלמא והוא שאמר שמואל אין האשה מטמאה עד שתרגיש היינו הרגשה כל דהו הרגשת הגוף ולא צריך הרגשת פתיחת המקור כלל דהא בבשרה לא איירי במקור