משיבת נפש חלק ב ריט

קרבן בסתמא. ואי ס"ל דספיקא הוא ה"ל להביא דאיירי בארגשה דוקא. ועוד קשה לי אם נימא דבלא הרגישה יש כאן טומאת ספק בהרגשת שמש. א"כ למה נקט במתני' נמצא לאחר זמן טמאין מספק לפלוג באותיום גופיה. דבלא הרגישה טמאין מספק. ועוד (דבפ"ד דין יז יט מאס"ב) כתב בקינחה עצמה טמאה נדה וקשה הא ליכא הרגשה וה"ל לבאר דאיירי בהרגישה. ולכן צ"ל דס"ל להרמב"ם דבאיכא הרגשת שמש טמאה מדאורייתא וכמו כן בהרגשת עד ומ"ש שם קינחה וכבר כתבו האחרונים דבקינוח לא שייך הרגשת עד י"ל דשם איירי לאחר תשמיש ולכך טמאה נדה די"ל בשעת תשמיש הוה והרגשת שמש הוא

אלא אכתי קשה דהא כבר הוכחתי לעיל (אות ח) מן הש"ס דבראתה לאחר שיעור וסת אמרינן דטמאה מספק ולא אמרינן שתטמא בודאי מטעם חזקת דם בהרגשה דיש לומר השתא דחזאי. וא"כ קשה טובא אמאי כתב בקינחה עצמה בעד שאינו בדוק טמאה נדה הא ממה נפשך אי אתי דם בתר תשמיש הרי בא בלא הרגשה וע"כ דהוה בשעת תשמיש וא"כ אינה טמאה ודאי דיש נגד חזקת דם חזקה דהשתא והוא מוכרח דהא אח"ז פטורין מן הקרבן וכמו שכתבתי לעיל. ולכן נ"ל דמ"ש הרמב"ם טמאה נדה אינו מפרש מה שנאמר בגמרא טמאה נדה שיהיה טמאה ודאית דמאין הרגלים לומר טומאה ודאית בעד שאינו בדוק. אלא דהרמב"ם לשיטתיה שפסק (פט"ז ה"י משאר אבות הטומאות) דהיכא שיש ספיקא דאוריית' שורפין תרומה וקדשים. והכא נמי הוי ספיקא דאורייתא ושורפין תו"ק. משא"כ היכא דטמאה משום כתם שאין שורפין תו"ק. וראיה לזה שהרי בפרק כל היד (יד ע"ב) מסקינן לר"מ גבי מי רגלים טמאה נדה. ובפ' האשה (נט ע"ב) ס"ל לרבי יוחנן באיש ואשה לר"מ טהורה משום דהו"ל ס"ס ספק מן האיש ואת"ל מן האשה דילמא אינו דם נדות ואי ס"ל טמאה ודאי מאי ס"ס הוא ובפרט דהך ספק מן האיש ספק גרוע הוא דהא בנמצא על עד שלו חייבין קרבן ולא חיישינן שמא מן האיש הוא. אע"כ מסתמא חזקת דמים מן האשה רק דסברא דמן האיש אינו אלא לצרף בספק שמא אינו דם נדה ואי הוה ס"ל דטמאה נדה ודאית מה יועיל צירוף ספק מן האיש. אלא ודאי הא דאמר טמאה נדה היינו מספק ובזה אפשר ליישב הסתירה בזה ואין להאריך

והנה לפ"ז י"ל דשם הטומאה ג"כ בספק דאיירי אתר תשמיש כדפרישית וי"ל הרגשת שמש הוה. ומ"מ ממה שכתב הרמב"ם בהלכות שגגות. משמע דאמרינן בשביל הרגשת שמש טומאה ודאית. וקשה טובא דלענין מ"ר (בפ"ה הי"ז מאס"ב) הביא אוקימתא דש"ס דאיירי בהרגשה ושם לא הביאה דהא בש"ס מוקי גם הך בהרגשה ואפשר לומר דודאי לדידן בלא"ה לא צריך לאוקמה בארגשה דבלא"ה חזקת דם בא בהרגשה. רק משום דסתמא דמתני' ר"מ ור"מ תייש למיעוטא והיכא דאיכא חזקה בהדי מיעוטא תייש אפילו מדאורייתא וא"כ סמוך מיעוטא דרואה בלי הרגשה לחזקת טהרה ולא הוי מתחייב חטאת ולכן צריך לאוקמה בארגשה ממש ולתלות בהרגשת שמש הוה מיעוטא דלא שכיח. מיהו לאח"ז איכא למימר השתא אתא. וכיון דאיכא נמי חזקה דהשתא פטורין מקרבן וא"ש ויבואר עוד להלן (אות יז) בס"ד

יא) וראיתי לבעל ספר ס"ט (סי' קצ סקס"ז בתשובתו לבנו ד"ה תו ק"ל) ביקש להוכיח מדברי התוספות כפירוש הראשון דאיירי בהרגשה ממש ממה שהקשו (ר"פ הרואה ד"ה אימר) וא"ת אמאי לא נקט הרגשת מ"ר כדלעיל והל"ל כו' אע"פ שלא הטילה ואי ס"ל להתוס' כפירוש השני באמת לא ארגשה וא"כ קשה נמי איך שמואל מטהרה הא יש לחוש להרגשת מ"ר ובמ"ר לא מפלגו בין זמן מרובה לזמן מועט א"ו דהתוס' ס"ל דבעי הרגשה ממש. ולענ"ד מהא לא איריא די"ל דעיקר קושית התוס' על המקשה דפריך אי דארגשה כו' והא כבר ידע מהרגשת מ"ר ומאי קשיא ליה לאח"ז אמאי פטורה. וגם המתרץ הו"ל לתרץ כן ולישאר בסברת המקשה דאיירי בארגשה ואימר הרגשת מ"ר הוא אף שלא הטילה וא"צ לחדש הרגשת שמש ושמואל איירי ודאי בלא הוה לה שום הרגשה. (אך מ"מ נ"ל כן מדעת התוס' דהא יש להבין מאי קשיא להו מדלעיל [ג ע"א דאמרי' כסבורה הרגשת מ"ר] אם אמרו להחמיר בטומאת מעת לעת חיישינן להרגשת מ"ר אע"פ שלא הטילה יאמרו כאן להקל ולחייב חטאת אף בלא הרגישה רק הרגשה שיש לתלותה במ"ר דילמא ס"ל דלא אמרינן כן אף בלא הטילה רק לחומרא. אבל כאן דיתחייב חטאת לא אמרינן וי"ל הרגשת מ"ר בלא הטילה לח דמי כ"כ להרגשת נדות ומנ"ל להקשות. ועוד אמאי לא הקשו כן אהרגשת עד ומהרש"א הרגיש ג"כ בזה. אלא נראה דאהרגשת עד לא קשיא ליה דודאי ניחא ליה לשנויי הרגשת עד דהאי הרגשה עדיפא מהרגשת מ"ר שלא הטילה). וא"כ י"ל דמשמע ליה משיך טמא ודאי בשביל הרגשת מ"ר שלא הטילה י"ל דלאו הרגשה מעליא היא והרגשת נדות הוה הרגשה טפי דהא קשה אמאי לא הקשו כן על עד המובא בש"ס קודם ולפירוש הראשון א"ש די"ל ודאי הרגשת עד ושמש אינן דומין להרגשת נדות רק כשהם משונים וכמ"ש לעיל וכמו כן הרגשת מי רגלים נמי כשבאים בשינוי דוקא יש לטעות בהרגשת נדות. וא"כ לעיל נמי דאמרינן כסבורה הרגשת מ"ר היא היינו שסבורה שמ"ר באים בשינוי ואינה תולה בנדות והכא נמי הרגשת שמש נמי אינו אלא בהרגשה משונה. רק דלפעמים הרגשת שמש ג"כ משונה. וא"כ על עד לא קשיא להו דנימא משום הכי עגול טהור דהרגשת מ"ר הוה אע"פ שלא הטילה די"ל דלא מסתבר להקל ולתלות בהרגשת מ"ר שבאו בשינוי ולטהרה. ונהי דלעיל אמרינן כסבורה הרגשת מ"ר הוא דלפעמים באים בשינוי אף שלא הטילה מ"מ להקל לא משמע להש"ס סברא זו. משא"כ על הרגשת שמש הקשו שפיר דהא הקושיא לאתר זמן אמאי פטורין וע"ז י"ל להקל חיישינן דילמא הרגשת מ"ר היא. אבל אם נימא כפירוש השני דלחומרא אמרינן הרגשת שמש היא א"כ גם על עד הוה מצי לאקשויי דמשום הכי מחמרינן משום הרגשת מ"ר וא"ש

יב) וגם ברש"י (ר"פ הרואה ד"ה דארגישה) פירש הרגשת עד שציערתה העד ע"כ משמע דמפרש ארגשה ממש דאילו לפירוש השני כל בדיקה הרגשה מיקרי. והנה מפרש"י נראה דהרגשה אינה הרגשת פתיחת המקור רק הרגשת צער. וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ה הי"ז מאס"ב) שהרגשה היא מה שהרגיש גופה ונזדעזעה והיינו שהיא מצטערת בשעת יציאת הדם ממנה. וכן משמע בגמ' (ג ע"א) גבי ישינה אגב צערא מתערה מידי דהוה אהרגשת מ"ר. ולפ"ז עלה בדעתי לפרש מ"ש הרמב"ם (פ"ט ה"א מאס"ב) ומצאה דם לפנים היינו משום דכיון שהכניסה כ"כ העד לפנים לא סגי בלי שתצטער. צא ולמד כמה כרכורים כרכר הב"י (סי' קצו) בענין הבדיקה. על הפוסקים שהצריכו לבדיקה שתהיה עד מקום שהשמש דש שקשה לאשה ע"ש. וכפי זה י"ל הא דשקיל וטרי הש"ס בעד אי דארגשה היינו שהרגישה צער כעין הרגשת נדות עגול אמאי טהורה. ואי דלא ארגשה היינו שלא היה לה שום צער. ומשני דארגשה היינו שהיה לה צער והרגשת הגוף רק די"ל הרגשת עד היינו דבצער כעין הרגשת עד נמי מקרי הרגשה. ומ"ש רש"י שציערתה העד היינו שבדקה בעומק בחורין וסדקין והא לא סגי בלי צערא. ולפ"ז בהרגשת שמש נמי י"ל דוקא כשבא בשינוי והיה לה צער מזה ולאח"ז מ"מ פטורין די"ל הרגשת שמש הוה. אבל בסתם תשמיש שאין לה שום צער לא מיחלף כלל בהרגשת נדות

ובזה ארוות לן מה שהקשו התוס' (ג ע"א ד"ה מרגשת) על פרש"י שפירש אשה מרגשת דמדלא הרגישה אמרינן השתא תזאי ואף דגם עכשיו אין לה הרגשה י"ל דהרגשת עד היא. והקשו התוס' דא"כ בשימשה אתמול נמי נימא הרגשת שמש