משיבת נפש חלק ב ריח

ליכא למיתלי בהרגשת שמש ולא בהרגשת עד. דהא אחר פרישתה מן הטהרות הוא שבדקה וא"כ אמאי הטהרות טמאות בודאי אפילו לשרוף ואפילו נימא דהתם טמא אפילו בלי הרגשה דקיי"ל מקור מקומו טמא מ"מ אינו טמא בפנים דבית הסתרים הוא כי בצאתו לחוץ אח"כ כיון דלא הוה הרגשה אמאי איכא טומאה ודאית שאפילו היה דם י"ל שהיה עדיין בבית הסתרים במקום דלא מטמא במגע וכ"ש לדעת הרמב"ם (הנ"ל) שסובר דחזקת דם בא בהרגשה. א"כ י"ל יותר דבבדיקה דהשתא אתיא לא שבא מעיקרא בלי הרגשה. מיהו לפי מ"ש (אות ו) דדוקא בבדיקה פנימיית איירי הרמב"ם ושם איירי בקינוח א"כ אין זה מוכרח. אע"כ איירי בהרגישה בשעת עסקה בטהרות ואח"כ בדקה ואפ"ה חזינן דאם בעלה פטור טהרותיה טהורות. ולדברי תה"ד אמאי טהרותיה טהורות הא משעת הרגשה יש לחוש דהרגשה דאורייתא לפי דבריו. ודוחק לומר דאיירי דהרגישה הרגשת מי רגלים איברא דבלאו הכי קשה אי מיירי בהרגישה כמו שהוכחתי ואפ"ה אם בעלה באשם תלוי טהרותיה תלויות. אלמא אע"ג דארגשה וגם דם לפנינו י"ל השתא אתא. ובריש הרואה מקשינן אדשמואל אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין

ולכאורה היה נ"ל דעיקר הקושיא אהא דמסיק בפרק כל היד (יד ע"ב) דוסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה. משמע שבבדיקה לא משכחת לה חיוב חטאת משום דהבדיקה הוא יותר משיעור אותיום. וא"כ במתני' לאח"ז בכל גווני פטורין וע"ז פריך לאח"ז אמאי פטורין והיינו בהכניסה העד מיד רק שבדקה בחורין ובסדקין. ובזה קשה לן אמאי פטורין ולא דמי לדבר פדא דהתם י"ל אי איתא דהוי דם מעיקרא הוה אתי. משא"כ הכא י"ל עד עכביה כדאמרינן התם אשמש. ולפ"ז א"ש נמי דמשני אימור הרגשת שמש הוא. וכבר הקשתי לשאול (באות ה) אמאי אח"ז פטורין הא מוכרח לומר דאתי בלי הרגשה וחזקה לדם שבא בהרגשה ולפי"ז א"ש דכיון דבהתחילה לבדוק אח"ז בלא"ה לא קשיא אמאי פטורין די"ל דמעיקרא הוה אתי רק הקושיא אמאי לא משכחת שיעור חטאת בבדיקה. וע"ז משני שפיר דאיירי בלא הרגשה רק הרגשת שמש הוא עולה להרגשה ומ"מ לאח"ז פטורין דאם בדקה ממש י"ל דאתיא ע"י בדיקה והרגשת עד ותו לא קשיא מה שהקשיתי לעיל (אות ו) דבקינוח לא שייך הרגשת עד דאקינוח בלאו הכי לא קשיא מידי דבקינוח י"ל מדלא נפיק מיד השתא אתא. רק עיקר הקושיא אבדיקה ואבדיקה משני שפיר שיש לספק בין הרגשת שמש להרגשת עד. וזהו ראיה לפירוש השני דבכל דוכתי י"ל הרגשת עד אף שאינו משונה דאילו לפירוש הראשון דבשעת שמש הוה הרגשה. א"כ אם אח"כ בבדיקה לא הרגישה תתחייב חטאת. ומכל מקום מוכרח שלא כדברי תה"ד דהא שם איירי בהרגישה ואפ"ה אם בעלה פטור טהרותיה טהורות

ח) עוד נ"ל לפמ"ש התוס' (ג ע"א ד"ה מרגשת) דבשוכבת אפרקיד לא שייך לומר מעיקרא הוה אתא. ויש להבין לפ"ז לכאורה ל"ל למימר לר' אושעיא בשלמא התם י"ל שמש עכביה אבל הכא מאן עכביה. הא בלא"ה יש לומר דמסתמא איירי בשוכבת אפרקיד ושפיר י"ל דמעיקרא הוה ונשאר בפנים וצ"ל דבעי למימר בכל גווני משמע דבנמצא לאח"ז פטורין אפילו אינה שוכבת אפרקיד דסתמא קתני. אבל ודאי איירי מתני' אפי' שוכבת אפרקיד ואפ"ה לאח"ז פטורין וא"כ י"ל דהקושי' אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין. היינו משום דל"ל דמשום הכי פטורין דאין דרך הדם להשתהות בפנים דהא איירי מסתמא בשוכבת אפרקיד ובהא שפיר דרך להשתהות. משא"כ לקמן דאיירי בעסוקה בטהרות ולא איירי בשוכבת שפיר י"ל מעיקרא הוה אתא. וא"ת לפ"ז מנ"ל דסבר לה כבר פדא דילמא גם כרב אושעיא אתי ומתני' איירי בשוכבת אפרקיד י"ל דלא משמע לאוקמה הכי מתני' דוקא. ולפי"ז י"ל גם לעיל איירי בהרגשה ממש וכפירוש הראשון ומאי דמשני הרגשת שמש היא. היינו דבאמת הרגישה רק שטעתה ולאח"ז דפטורין היינו בהרגישה ג"כ אח"ז ובאם לא הרגישה לאח"ז יש חילוק בין שוכבת אפרקיד די"ל מעיקרא הוה באמת איכא חיוב חטאת רק היכא דאיכא למימר דמעיקרא הוה אתא פטורין. אך קשה לפ"ז דשם (יב.) בעי אשה מהו שתבדוק עצמה תוך שיעור וסת לחייב בעלה חטאת ופריך מי משכחת בדיקה תוך שיעור וסת ומאי קושיא הא שפיר משכחת אפילו בבדיקה היינו כשלא תרגיש בבדיקה ובשעת התשמיש ע"כ כבר הרגישה דאל"כ לא שייך חיוב חטאת וא"כ שפיר מתחייב חטאת דחזקה שבא בהרגשה אע"כ אפילו בלא הרגישה אח"כ נמי פטורין מקרבן. ולכן נ"ל דודאי בס"ד דאיירי בארגשה וליכא למיתלי הרגשה במידי אחרינא שפיר פריך לאח"ז אמאי פטורין ולמאי דמשני דיש לתלות הרגשה בטעות שפיר י"ל אותיום טמאין דכיון דהוה הרגשה מסתמא אז הוה הדם בהרגשה דחזקת דם בא בהרגשה משנאמר דבא בלי הרגשה. אבל לאח"ז יש נגד חזקת הרגשה חזקה דהשתא היא דחזאי וכיון דאיכא נמי חזקה דהשתא שפיר פטורין מן הקרבן משא"כ בס"ד דליכא למיתלי הרגשה במילתא אחריתא וגם דם לפנינו ואיירי נמי בשוכבת אפרקיד דל"ל מעיקרא הוה אתי פריך שפיר אמאי פטורין

ט) ראיתי בספר סדרי טהרה הביא בשם בנו ראיה דהיכא דלא הרגישה בשעת תשמיש וראתה נמי אמרינן הרגשת שמש מגמרא הנ"ל דבעי מהו שתבדוק ומסתמא איירי אפילו לא הרגישה דבהרגישה לא שייך לומר לבו נוקפו ופורש דיפרוש ויפרוש וש"מ דאפילו בהא חייב חטאת. ולי נראה דהא דאמרינן א"כ לבו נוקפו ופורש אין הכונה בשביל בדיקה שלאחר ביאה דמה דהוה הוה. רק אם נימא דתבדוק כדי לחייב בעלה חטאת. א"כ הרי צריכה להכין לה עד בידה שהרי בדיקה זו היא תכופה למאד ואפי' לענין אשם תלוי נמי שיעורא זוטא הוא וכיון שתכין לה לבדוק אחר תשמיש לסיבת חשש שמא תרגיש בשעת תשמיש לבו נוקפו ופורש וא"ש ולק"מ ועיין עוד מ"ש לקמן (אות יג) דבלא"ה לק"מ

י) והנה דעת הרמב"ם (פ"ט ה"א מאיסורי ביאה) שכתב ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור כו' וה"ז בחזקת שבא בהרגשה וממנו למדו האחרונים דס"ל להרמב"ם דהרגשת עד הוא הרגשה גמורה וחזקה שבא בהרגשה. וקשה לי לדבריהם דהא הרמב"ם גופיה כתב (שם פ"ה הלכה יז) גבי רואה דם במי רגלים אע"פ שהרגיש גופה ונזדעזע' ה"ז טהורה וכתב הה"מ שזהו אוקימתא בגמרא שם הרי להדיא דפירשו כפירוש הראשון דארגשה היינו הרגשה ממש דאם סבר דבסתמא נמי תלינן בהרגשת מ"ר הרי שפיר יכול לפרש כפירוש השני. וגם על הגמ' גופיה קשה ל"ל לאוקמא בהכי דארגשה ממש כיון דא"ש בלא"ה ולא סגי בלא הרגשת מ"ר עכ"פ ולרמב"ם א"צ יותר דסמכינן על חזקתו שבא בהרגשה. אלא ודאי אם פירוש הראשון הוא אמת מוכח דבעינן הרגשה ממש. וא"כ מנ"ל דבהרגשת עד אמרינן מסתמא

לכן עלה ברוחי לפרש מ"ש הרמב"ם חזקתו שבא בהרגשה אינו ודאי ממש רק ספיקא דאורייתא חשיב ליה. ומצינו כה"ג במתני' דכתובות (יב ע"ב) ה"ז בחזקת בעולה עד שלא תתארס אף שאינו ודאי. וגם בב"ב (ה) בחזקת שנתן. ולא בא לומר אלא שזהו ספיקא דאורייתא ואין מקילין כמו שמקילין בכתמים. ואף שלדעת הרמב"ם כל ספיקא דאורייתא רק מדרבנן להחמיר מ"מ כתמים קילי טובא שאין בהם חשש של תורה כלל, וא"כ בש"ס נצרך לאוקמא בארגשה משום דמסיק לעיל בפרק כל היד (יד ע"ב) דלר"מ טמאה נדה. ולכן צריך לאוקמה בהרגשה דמשום הרגשת מ"ר לחוד ספיקא מיהו הוה. מיהו השתא דאיכא הרגשה וגם דם לפנינו לא תלינן בטעות והוה טומאה ודאי. וגם הרמב"ן בהלכותיו העתיק דבריו ומוכח עכ"פ דלא הוי טומאה ודאי. אך קשה דהרמב"ם (פ"ה ה"ו משגגות) הביא מתניתין דנמצא על שלה אותיום חייבין