משיבת נפש חלק ב ריז

דמהפוסקים שלא חילקו כלל בין ירוק לשאר מראות לא משמע כדברי הב"ח

וא"כ כפי זה בנ"ד שהוא כמראה ליחה יוצאה מחוטם שהוא לבן ואפילו נוטה לירוק בירוק ככרתי לא מטמא עקביא. א"כ י"ל שגם הב"ח יודה לטהר בזה וכמו שבררנו

ה) ואחר שיש לנו יסוד זה אף כי לגודל חומר הנושא זחלתי ואירא לסמוך על דעתי בזה. מ"מ נוכל לחפש ולבקש לצרף שאר צדדים שבזה עד שתהיה מותרת בלי פקפוק וגם נ"מ רבתי לדינא טל כל אשר תקראנה אותן כאלה מקרה בלתי טהור. וראוי לחפש ולחקור בשבע חקירות בכחא דהיתרא בכח יפה ע"פ הש"ס וראשונים ז"ל. הנה התבאר בשאלה שרואת בלי הרגשה רק שמוצאת כתמים אלו כשבודקת עצמה אף שלא בעומק וידוע ספקן של אחרונים במצאה דם בבדיקה בלי הרגשה אם טמאה מן התורה דאמרינן הרגשת עד הוא. ועיקר. המחלוקת נובע מהא דפרק הרואה (נז ע"ב) דאמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה ומצאה עליה דם טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש ופריך עליה טובא מאשה שעושה צרכיה ה"ד אי דארגישה כו' ומשני לעולם בארגישה וכן משני בכולהו ומתבאר די"ל הרגשת מי רגלים והרגשת עד והרגשת שמש ובכולהו משני לעולם דארגשה ואימור הרגשת מי רגלים הוא. ויש לפרש בזה שני פירושי' או דאיירי שהרגישה באמת ואצלה היתה ההרגשה עד שחשבה שפירסה נדה. אלא דמ"מ י"ל מטעי קטעית וסברה על הרגשת מ"ר וכדומה שהוא הרגשת נדות. ואם נפרש כן י"ל דודאי בהא לא טעית שידמה לה על הרגשת נדות שהם הרגשת מ"ר וכדומה דודאי לעולם הרגשת נדות משונה מהרגשת מ"ר. וכשלא עלה בלבה הרגשת נדות ודאי לא בא הדם בהרגשה רק שלפעמים כשמי רגלים יוצאים בשינוי דומים להרגשת נדות. וכמו כן בהרגשת עד ושמש י"ל דהרגשת עד ושמש לא אמרינן אלא להקל דאף שסבורה הרגשת נדות הוא מ"מ היא טועה בין הרגשת מ"ר ועד ושמש להרגשת נדות. אבל כל שלא היה אצלה הרגשה משונה שדומה לנדות אין לחוש להרגשת מ"ר ועד ושמש. זהו פי' א'. ויש לפרש פירוש שני דהא דקאמר לעולם דארגישה הכונה דבאמת איירי בלא ארגשה הרגשת נדות ואעפ"כ בשביל שהיא אומרת שלא ארגשה מהרגשת נדות אין לטהרה די"ל לפי האמת ארגשה. ומה שאינה יודעת מהרגשה היינו דאימור הרגשת מ"ר ועד ושמש הוא ולפירוש הזה יוצא לנו חומרא דכל שמוצאת ע"י בדיקה מקרי בא בהרגשה. וכבר האריכו בדבר זה גאוני אחרוני זמנינו. ובראשם הגאון בעל שב יעקב ואמת כי כפי פשיטות הלשון מורה כפירוש הראשון. ובראשית העיון עלה ברוחי להביא ראיה לפירוש השני לחומרא דמבואר בגמרא (שם) דשאלו מהא דנמצא על שלה אותיום טמאים וחייבין בקרבן לאח"ז פטורין ופריך היכא דמי אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין. ואי דלא ארגשה אמאי אותיום טמאים. ומשני אימור הרגשת עד הוא והנה צריך להבין אמאי חייבין קרבן באמת דילמא אתא בלי הרגשה באמת והרגשת שמש הוה אפילו לפי' הראשון דאיירי בארגשה אכתי דילמא באמת הרגשת שמש הוה וצ"ל לפירוש הראשון כיון דהוה הרגשה ודם ג"כ לפנינו אמרינן ודאי מסתמא הדם בא בהרגשה יותר ממה שנאמר שבא בלי הרגשה. וזה חזקה ברורה שמביאין אפילו קרבן עליה. וא"כ לפירוש הראשון קשה גם לאחר זמן אמאי פטורין שהרי כשתמצי לומר שבא לאתר התשמיש ע"כ אתה מוכרת לומר שבא שלא בהרגשה והרי מוכרח ממאי דמחייבינן קרבן באותיום דלא תלינן שבא בלי הרגשה. וא"כ י"ל ג"כ אותה חזקה שבא בשעת תשמיש שכיון שלא הרגישה אח"כ ודאי מעיקרא הוה בא בהרגשה. וצ"ל שגם אח"ז היה הרגשה א"כ י"ל שבא ג"כ בהרגשה של אחר זמן. וא"כ קשה אמאי מפליג בין אותיום לאח"ז הרי אפילו לאח"ז משכחת חיוב חטאת כגון שמצאה לאח"ז בלי הרגשה דאיכא חזקה דמעיקרא אתי בהרגשה. אלא ודאי כפירוש השני הוא. וי"ל דלעולם שלא היה הרגשה כלל. ואפילו בלי הרגשה כלל נמי חייבין קרבן באותיום דחזקת דם בא בהרגשה. וכמ"ש הרמב"ם (פ"ט ה"א מאיסורי ביאה) דחזקת דם בא בהרגשה [והכ"נ] דאמרינן דהרגישה אלא דסברה הרגשת שמש הוא ולאח"ז יש לספק ג"כ בהרגשת עד וא"כ לא נודע מאיזה הרגשה או מהרגשת שמש או הרגשת עד וא"ש וא"כ פירוש השני מוכרח

ו) איברא בתר עיון הא ליתא דגם בזה לא תעלה ארוכה לקושיא זו מאי חילוק בין אותיום לאחר זמן. דהא לעיל (יד ע"ב) מפורש איזה שיעור וסת משל לשמש ועד עומדין בצד המשקוף נכנס שמש יצא עד הוי וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה ובודאי בקינוח בעלמא לא שייך לומר הרגשת עד. וכן מורה ג"כ לשון הרמב"ם (שם) שכתב ומצאה דם בפנים בפרוזדור אבל ברחוק הרבה מן המקור לא שייך לטעות וכ"כ בספר כו"פ [בספרו תפארת ישראל סי' קפג סק"א] ובספר סדרי טהרה (שם סק"ב) וכ"ש הכא דאיירי רק בקינוח בעלמא ולא שייך הרגשת עד וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי לאח"ז טמאין מספק ופטורין מקרבן יתחייבו בקרבן מכח הך חזקה גופה דאמרינן תוך שיעור וסת ודאי בהרגשה אתי גם לאח"ז נימא הכי. וא"כ גם לפירוש השני קשה כיון דע"כ הא דחייבין קרבן באותיום היינו משום דאיכא למיתלי בהרגשת עד אמרינן מסתמא בהרגשה אתא וא"כ גם אח"ז נימא דודאי תוך זמן הוה ובהרגשה אתי' דאז י"ל הרגשת שמש משא"כ לאח"ז מוכרח לומר שבא בלי הרגשה וזהו נגד החזקה. וע"כ צ"ל דבאמת איירי שהרגישה ג"כ לאחר זמן

ז) ובזה יתכן ליישב דברי תה"ד (סי' רמו) שהוכיח מסוגיא זו דאשה שהרגישה ולא בדקה מיד טמאה אף שלא מצאה והוכיחו כן מן הסוגיא דהרגשה דאורייתא מדפריך אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין ובד"מ (סי' קפח סק"ב) חמה עליו דשם איירי שנמצא דם ואז שפיר אמרינן דבשעת הרגשה מסתמא אז בא משא"כ כשאין דם לפנינו וכפ"ז דברי תה"ד מוכרחים דהא גם לשינויא דש"ס ע"כ לומר שגם לאח"ז הרגישה עוד דאל"כ היה לה ליטמא בודאי שחזקת דם בא בהרגשה וע"כ לומר שגם אח"ז היה הרגשה. וא"כ מאי פריך אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין הא י"ל משום הכי פטורין דלאח"ז היה ג"כ הרגשה וי"ל שבא בהרגשה שניה שהיא לאתר שפירש. אלא ע"כ כיון דאיכא הרגשה מסתמא כשהרגישה היה דם ג"כ ועתה בהרגישה שנית הוסיפה לראות וא"כ ע"כ דמכח הרגשה לחוד פריך שהרי ממה שדם לפנינו אין ראיה די"ל דבהרגשה שניה אתיא ושפיר הוכיח בתה"ד דהרגשה דאורייתא וא"ש

מיהו אכתי קשה דאי אפשר לומר כן לפי האמת אי איירי בהרגישה שנית א"כ אותיום נמי אמאי חייבין קרבן כיון דהרגישה שנית ועל הרגשה ראשונה י"ל הרגשת שמש הוא אע"כ איירי בלי הרגשה שנית וא"כ אמאי לאח"ז פטורין הא י"ל דבהרגשה אתיא וקשה לכל הפירושים. וי"ל לזה דשיעור אותיום הוא השיעור הפחות שהדם שוהה לבא מן המקור עד בית החיצון מקום שמקנחת וא"כ בשיעור אותיום ודאי הוה דם בשעת תשמיש משא"כ לאח"ז י"ל שבא אח"כ מהרגשה שניה וא"ש

אך קשה לי על דעת תה"ד מהא דאיתא התם (ס ע"ב) אמתני' דשלש נשים פלוגתא דבר פדא ור' אושעיא דבר פדא אמר כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות. בעלה באשם תלוי טהרותיה תלויות. בעלה פטור טהרותיה טהורות ור"א ס"ל אפילו בעלה בחטאת טהרותיה טהורות. דבשלמא התם י"ל שמש עכבי'. אבל הכא מאן עכביה. וקשה ממה נפשך אי איירי בלי הרגשה אמאי בעלה בחטאת טהרותיה טמאות. הא בשעה שעסקה בטהרות לא היה הרגשה ואז