משיבת נפש חלק ב רטז

שבעת צאתו יש לו מראה טהורה. אין משגיחין במה שנעשה אח"כ

עוד נ"ל ראיה ברורה יותר מהא דאיתא (שם לב ע"ב) קרא ל"ל למעוטי איש מאודם. ופרש"י ואע"ג דקרא לאו באודם מיירי כו' וה"ק אשה טמאה בדבר האמור בה כו' ואין איש טמא בדבר האמור באשה. ובתר הכי מסיק דגבי איש נמי כתב קרא למעוטי אשה מלובן ע"ש. ומשמע ודאי דטומאת איש ואשה הם הפכיים ומה שהוא טמא בזה טהור בזה. והנה פשוט שאם יצא מן האיש לובן אף שאח"כ נתהפך לאודם. כיון שבשעת צאתו היה לובן ודאי טמא. וכן מצינו באשה דודאי אם בשעת צאתו היה בו מראה דם אף שאח"כ נתהפך למראה טהורה מ"מ ה"ז נדה גמורה. וכן מבואר (ס"פ כל היד) דמייתי ברייתא אל יאמר חכם אילו היה לח היה טמא. משמע ודאי דאם האמת כן בודאי טמא. וכן משמע שם עובדא דרבי וזה פשוט. וכיון דאיש טמא בלובן אף שנתאדם אח"כ. ממילא שהאשה היא הפכיית בטומאה שבאשה טהור

ובזה יש ליישב קושית התוס' (ד"ה למעוטי) שהקשו ל"ל למועט אשה מלובן הא ממעטינן ליה מדמיה דד' דמים טמאים ותו לא ולמאי דפרישית י"ל דקרא קמ"ל דאף שמאדים אח"כ מ"מ טהור באשה כיון דבאיש כה"ג טמא. ממילא באשה טהור דלא ראי זה כראי זה והוי ס"ד כיון שמאדים אח"כ הוי בכלל דמיה קמ"ל דליתא וא"ש. ואין להביא ראיה מדלא תירצו התוס' וגם הר"ן דהקשו קושיא זו ולא תירצו דלא ס"ל כמ"ש די"ל דס"ל דבלא"ה פשיטא להו דלא אזלינן רק כפי מה שהמראה הוא בשעת צאתו מגוף האשה. עכ"פ הוכחנו בראיות נכונות כדברי הח"צ

ג) ועוד עשיתי סמוכין לזה מסוגיא שבס"פ כל היד (כ ע"ב) דמייתי התם עובדא ברבי דראה דם בלילה וטימא. ראה ביום וטיהר. המתין שעה א' וחזר וטימא. אמר אוי לי שמא טעיתי ופריך שמא טעה ודאי טעה. דתניא לא יאמר אילו היה לח היה ודאי טמא. אלא אין לו לדיין כו'. ומשני מעיקרא אחזקי' בטמא. כיון דחזא לצפרא דאישתני אמר ודאי טהור הוא ובלילה הוא דלא אתחזי שפיר. כיון דחזא דהדר אישתני אמר האי טמא הוא. ואפכוחי הוא דמפכח. ופרש"י דקס"ד דמאליו חזר בו ולא חזר וראהו כו' ושני ליה דלא מספק טמאו רק מטעם ודאי ע"ש. והא דאמר לא יאמר כשהיה לח היה טמא ה"מ היכא דלא אחזי כשהוא לח ולא אידמי ליה כטמא ע"ש. וקשה טובא למה נייד מס"ד דלא חזר וראהו רק דמעיקרא אחזקי' בטמא ותו לא תקשי מההוא דלא יאמר דהתם בלא חזייה כשהוא לח וכפרש"י וכיון דתזא לצפרא דאישתני אמר ודאי טהור הוה ובלילה לא אתחזי שפיר ול"ל תו למימר דהדר אישתני הא י"ל שמעצמו חזר בו ולא דמי להא דאם היה לח. דהכא כבר אתחזי ליה כטמא. וראיתי שהמהרש"א הרגיש ג"כ בכזה ולא נתיישב לפי תירוצו מה שהקשתי. וגם לישנא דש"ס דאמר ודאי טהור הוה שהוא לשון עבר. ובטמא נקט טמא הוא לשון בינוני. וגם לפרש"י דהדר אישתני היינו שהלבין יותר הל"ל דאישתני טפי. ועוד יש לדקדק מאי ס"ד דמקשה דפריך מברייתא לא יאמר כשהיה. דילמא היינו היכא דלא חזיה מעיקרא כלל

וליישב כ"ז נלענ"ד דודאי לא סגי ליה בהך דמעיקרא אחזקיה בטמא רק כי ראה ביום אמר בלילה דלא מתחזי שפיר ואח"כ חזר בו מעצמו כיון דמעיקרא אחזקיה בטמא דא"כ אכתי קשה אמאי חזר וטימא בודאי הא יש לספק דילמא בלילה הוא דלא מתחזי שפיר. ואי משום דמאתמול אחזקיה בטמא היה לו להמתין גם היום עד הלילה. ואם יראה לו בלילה שהוא טהור יטמא. דודאי כיון דמעיקרא טמא הוה בלילה ועכשיו בלילה ג"כ טהור בודאי נשתנה. וא"כ אתמול שהיה לח היה טמא ואם גם היום בלילה יראה לו טמא ודאי טהור הוא. דחזינן דלילה גורמת וע"כ שאף אם בלילה יראה לו ג"כ טמא יטמא די"ל אתמול בלילה כשהיה לח היה טמא. וא"כ קשה מהא דלא יאמר כשהיה לח ול"ל משום דמעיקרא אחזקיה דהא חזינן דלילה גורמת וליתא לחזקה דמעיקרא. ולכן צ"ל דחזא דהדר אישתני. ואין הכונה כפרש"י שנשתנה ללבנונית יותר. דא"כ אכתי קשה כיון דחזינן דאי לא הוה אחזקי' מעיקרא בטמא לא איכפת לן במה דאישתני. א"כ אכתי קשה ימתין עד הלילה ואם גם מראה זו ידמה לו לטמא יוכל לטהר דליתא לחזקה דאתמול שהרי גם היום שנשתנה יותר נראה בלילה כטמא. אלא הכי פירושו דהדר אישתני למראה טמא. ולכן שפיר טימא כיון דאתמול אחזקיה בטמא ואפכוחי מפכח היינו משום שמהפך מראיתן אין להבחין בלילה כיון שכבר נראה לו גם ביום שהוא טמא. ובזה הלשון מדוקדק דקאמר בטהור לשון טהור הוה היינו משום דתולין בלילה שגרמה וא"כ גם בלילה אי הוה מתחזי שפיר היה טהור. ובטמא נקט לשון הוא להורות שגם עכשיו מראיתו טמאה. וא"כ בלילה ודאי לא טעי כלל. רק שבאמת מתהפך ובשעת צאתו מגוף טמא היה מסתמא ג"כ ולא טעו כלל וא"ש הכל. וא"ת אכתי קשה ל"ל לשנויי מעיקרא אחזקיה בטמא לישני בפשיטות דהא דלא יאמר חכם היינו כשלא ראה בו שינוי אמרינן מסתמא מעיקרא לא נשתנה כלל. משא"כ בחזא דאישתני חיישין י"ל דדייק לישנא כשהיה לח היה ודאי טמא והיכא פסיקא ליה למיתני לשון ודאי א"ו איירי שרואה גם עכשיו נשתנה שבשעה שהיה לפניו היה טהור ונתהפך בו מראה טמא. וא"כ כיון שדם זה משתנה יחשוב שכשהיה לח היה ודאי טמא קמ"ל דלא. וכן צ"ל לפרש"י ג"כ. ומזה ג"כ ראיה לפירוש שכתבתי דלפרש"י שאשתני למעליותא היה לו להמתין עד הלילה. והיה רואה אם חזקה דאתמול היתה באמת או בטעות א"ו כמ"ש דעכשיו אישתני לגריעותא וכדפרישי' וא"כ מוכח דאף דעכשיו נשתנה למראה טמא כיון שראה פעם אחת והחזיקו בחזקת טהרה אף שנשתנה למראה טמא לא חיישינן כלל וא"כ מוכח בהדיא שלא כדברי הב"ח

ד) ובאמת מדברי הב"ח נראה שלא אמר כן רק בירוק שנזכר בו ליקוי בגמרא וס"ל דבזה מודו חכמים לעקביה דיש ראיה שלקה כיון שמתאדם אח"כ משא"כ בלבן. וכן נראה מדברי ת"צ. ובזה מודה הב"ח דלא אזלינן רק בתר צאתו מגוף. וכבר כתבו התוספות (נדה יט ע"ב ד"ה הירוק) דירוק היינו כאתרוג בזו מטמא עקביה. משא"כ בשאר מראות. גם הב"ח מודה דלא אזלינן רק בתר צאתו מן הגוף וא"כ ליתא לראיית הט"ז די"ל דרבי ראה שאר מראות אלא שגם זה אין לו שורש להמציא לקותא שלא נזכר בגמרא ופוסקים אחר שבררנו שעיקר הדין למיזל במראה בתר צאתו מן הגוף

ומ"מ נ"ל קצת סמך לדברי הב"ח ממה שהקשו התוס' ור"ן (בנדה שם ד"ה ירד) לר"מ דאמר ר' יוחנן דר"מ ירד לשיטת ר"ע דמטמא בירוק ותמהו התוס' ומפרשים דהא ר"מ אמר גבי כותים מטמאים משכב תחתון כעליון דרואות דם אדום ומשלימות לדם ירוק ע"ש. ותירצו די"ל מדרבנן וקשה מהיכא תיתי לטמאות מדרבנן וא"כ גם בשאר מראות טהורות יטמא מדרבנן ול"ל דהיינו משום גזירה דלא ליחלף באדום. דאם כן קשה על כל הפוסקים איך טיהרו הירוק אף בזמן הזה שאין בקיאין במראות. הרי אפילו בזמן הש"ס שהיה בקיאין במראות ואפ"ה ס"ל לר' יוחנן דלא גזרינן משום אדום. אף דבשאר מראות לא גזרו כלל. וא"כ כ"ש בזמן הזה שאין בקיאין בשום מראה שיש לחוש לחלופי. ולפ"ז א"ש די"ל הא דמטמא מדרבנן היינו משום דבירוק יש לחוש דמילקי הוא דלקי ואפשר דר"מ לשיטתיה דחייש למיעוטא ולהכי מטמא מדרבנן דילמא לקי. וא"כ ודאי כותיות שמשלימות עליו ודאי יש לחוש דרובא לא לקי וא"ש. וא"כ שפיר י"ל סברת הב"ח דהיכא דחזינן דנעשה אדום אמרינן דלקי אלא