משיבת נפש חלק ב רטו

באברים ובש"ך (ס"ס כא סק"ה) בתפס הקנה ואמר ברי לי שלא נגעתי בושט כשר. וכאן מסתמא נזהר שלא יקוב רק הגיד. והרי הרמ"א (סי' נ) כ' בספק שקול להתיר בהפסד מרובה. ואף דרמ"א מחלק בין נולדה הריעותא מחיים כבר צווחו עליו מכל מקום בכאן אפשר שאין ריעותא כלל שהרי נזהר שלא להקיז רק הגיד

והא דמטרפינן בחתך העור מן הבהמה כמ"ש רמ"א (ס"ס כג) דיש לחוש לנקיבת הושט. היינו משום דתחבו שלא במתכוין ליזהר שלא יגע בושט. אבל אם נתכוין ליזהר לא גרע מתפס הקנה לבדו ואמר ברי לי שלא נגעתי בושט. וכאן אף שאין לסמוך על הברי של עכו"ם מ"מ אם נימא להתיר בספק שקול. היה אפשר לדון ולהתיר למאן דמתיר בספק שקול. ובפרט דיש לומר דכאן שכיח טפי להיתירא ליזהר שלא ישחית יותר מן הצורך ואי איכא למיתלי להיתירא טפי לכ"ע שרי. ולהיות שנעלם ממני אופן ההקזה. אם הוא בדרך קרובה שינקב הושט או לא. ולכן לא יכולתי להשיב דבר ברור. וראוי להיות מתון בהוראה. ושלחתי אחר קצב ומנקר שידוע לו תכונת הגידים וגם דיבר עם האומן ואמר בפירוש שכבר הקיז לאלפים ולא פגע ולא נגע לושט כלל. כי אף אם יקוב כל הגיד עדיין לא יפגע בושט כפי מקומן של הגידין. וכאן הוא אומן יהודי ודרכו של אומן לכרוך הצואר עד שיהיו הגידין בולטין היטב ואז מקיז בגיד ולא פגע ולא נגע לושט כלל. וכל הקצבים כאחד עונים ואומרים שאין חשש כלל לושט כאשר הגיד לי זה שהוא בחזקת נאמן ע"כ אין להאריך יותר בזה ואל תחושו למנינכם ולדעתי גם במקומו יוכל לחקור שכן הוא. ולא היה צריך לדידי. ובקשתי ממעל' להחזיר לי התשובה כי אין לי העתק לפי נחיצת המוכ"ז אשר עכבתיו. עד אחקור על האמת. ואם יש בה מעט חידוש מ"מ אין ראוי לדחותו מכרך התשובות למען יעמוד למשמרת. ובכן יתענג על רוב שלום עד בלי די. לטוב יפקד ויזכר מחי חי. ידידו אריה ליב: הציר ביקש שאכתוב לו שהוכרח להתעכב בשביל חקירות הנ"ל ע"כ רוצה שיוסיפו לו על הקצוב

גם הרופא דפה אמר שאין מקיזין רק תחת האוזן. וגם מפרש"י בכורות (לג ע"ב ד"ה יקוז) משמע שהקזה תחת האוזן או ניב שפתו עכ"פ אין לחוש על הושט כלל. והוספתי עוד לשלוח אחר האומן הישראלי אשר בדידיה בעצמו מרא דעובדא ואמר כפי תכונת מעשה האומנות כורך בצואר עד שהגיד בולט ערך עובי אצבעים וחידוד הכלי כך הוא קטן עד שאפילו למחצית עובי הגיד אינו מגיע. כי אז הגיד בולט הרבה למעלה ומכוון לכוון על הגיד ממש. שכך היא טיב האומנות ולא יגיע לושט כלל. ובזו תנוח דעתו

סימן ל

בדיני נדה

שאלה בדין ליחה היוצאת מהאשה ואח"כ נראה בתוכו קו אדום. גם בדין בדיקה בלי הרגשה אי טמאה מה"ת. ומהו ענין ההרגשה. וגם ברואית בלי הרגשה אי עולה למנין ז"נ. ועוד איזה פרטים בענין זה

א) תשובה הנה מה שיש לעיין ולהפך בצדדי כחא דהתירא דהאי איתתא. הנה הא' הוא היות המראה בשעת צאתו מן הרחם הוא כמין ליחה היוצאה מהחוטם וזהו ודאי נכלל במראה לבן ואינו נוטה לאדמומית בשום צד. אך אחרי שהיותו בחוץ נראה בתוכו קו אדום. הנה מצאנו ראינו כי הגאון ח"ץ (סי' מו) כתב בפשיטות שאין לנו לילך רק אחר מראית אותה שעה שיצא מן הגוף. אכן מדברי הט"ז סי' (קפח סק"א) שטרח לדחות דברי הב"ח שסובר שלא יורה המורה בכתם ירוק בהיותו לח. כי רגילות שימצא אחר התיבשו בקצוותיו מראה אודם. והשיג עליו שא"צ להמתין. וגם הש"ך (שם סק"ג) כתב שאין נוהגין כן. וממוצא דבריהם אתה למד שאם נודע שהאדים אח"כ מודים לדברי הב"ח שאף שבצאתו מרחם לא היה בו מראה אדמומית. מ"מ טמא כיון שנשתנה ונעשה בו מראה אדמומית. ולהיות הנושא תמור מאד ואיסור כרת ח"ו. ולכן נחזי אנן מה שיש לדון בדבר עפ"י ראיות המכריעות כי ראיות ח"צ בלתי מוכרחות כלל מן הש"ס רק עפ"י דמיון. אך מה שהביא ראיה מפרק יש מותרות (יבמות פז ע"ב) דפריך דנעשה מתים כחיים. ומשני דאין זה דרכי נועם ע"ש. והכי נמי אם נימא דאם נתאדם אח"כ טמא. א"כ משכחת לה שהמורה יטהר ותשמש ונמצא אח"כ בן הנדה ע"ש. הנה אם היתה הראיה הלזו ברורה. יותר היה כדאי בה להכריע כדברי הב"ח להמתין עד שיתיבש. כי ראיות הט"ז לחלוק על דברי הב"ח אינה מכרעת. דמה שהביא [הט"ז ראי' לדבריו מנדה כ ע"ב] מההיא דרבי ראה דם בלילה אין ראיה כ"כ. די"ל דלחומרא ראה שמא ישתנה אחר כך או דקים להו שיש מראות שאין משתנים. וא"כ אין להקל באיסור כרת מכח ראיה זו. די"ל באמת שצריך להמתין. ועוד דעיקר הטעם שא"צ להמתין הוא ודאי ע"כ טעמא בעי איך נקל באיסור כרת שלא להמתין אולי ימצא אח"כ מראה אדום. ע"כ מוכרח לומר דלא חיישינן להכי ואזלינן בתר רובא. שאין דרך דם להשתנות וא"כ אין לחוש כלל לכך. ואם יאמר גם בשביל זה אין דרכי נועם. הנה ישאל באשה, שנטבע בעלה במים שאין להם סוף. דמן התורה אזלינן בתר רובא ושריא לאנסובי ואתרמי שניצול ובא והרי הולד ממזר והיא תצא מבעלה. אלא ודאי כיון דאין לחוש לכך סמכינן ארובא דמסתמא היה האמת כן שמת ואי מתרמי שניצול מה עלינו לעשות ולא אמרו שאינו דרכי נועם רק התם לענין מיתה כי הכל למיתה עומדין ואין לספק רק שמא תמות האשה אי בעלה קודם והרי אפשר שימות הזרע שהיה לבעלה הראשון והרי האשה לעולם אגודה וצריכה חליצה מדאגה זו. וא"כ יותר היה לה לחלוץ מיד ולכן מסתבר דלגמרי פטרה תורה. גם י"ל דסברא דדרכי נועם אינה אלא לסתור ק"ו שהוא נגד הסברא ואין הלמד דומה למלמד וכמו כן מה שאמרו בפ' כל שעה גבי מרור. ובפרק לולב הגזול (לב ע"א ושם ע"ב) גבי הדס דרכי' דרכי נועם. היינו משום דלא מסתבר שנעמוד כפירושא דקרא הך מילתא ומוקמינן לפירושא דקרא אמסתבר. אבל לא שנעמוד יסוד על זה ועל כיוצא בזה נאמר אין למדין הלכה מפי מדרש. וגדולה מזו מצאנו פרק התינוקות (סז ע"ב) דמייתי דברי ר"ש אחר תטהר אחר מעשה. תטהר. אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן. שמא תבא לידי ספק. משמע דמן התורה שרי וא"כ אין זו דרכי נועם שאם תראה אח"כ תסתור. אלא ודאי הא ליתא ואין בראיה זו דרכי נועם. ובודאי גם הח"צ לא סמך על ראיה זו. רק שנראה לו כן בלא"ה מכח סברא שאין לילך [אלא] אחר מראה שבשעת צאתו מגוף האשה

ב) ונראה לענ"ד להביא ראיה לזה מן הש"ס בנדה (כב ע"א) דאיתא התם בעי ריב"ת מרבי אלעזר הרואה דם יבש מהו מי אמרינן כי יזוב זוב דמה דמידב דייב או דילמא אורחא דמילתא נקט ואהדר ליה תניתוה המפלת כמין קליפות כמין שערה כו' אם נימוחו טמאה ופריך אי הכי כי לא נימוחו נמי וכו'. וקשה מאי פריך דילמא הכי פשיט ליה כי יזוב ודאי בעינן דמידב דייב והא דבנימוחו טמאה היינו משום דנהי דמיעט רחמנא דם דלא מידב דייב לא עדיף האי מיעוטא מדם ירוק ולבן דודאי מיעטיה קרא ואפ"ה אתה אומר שאם נתהפך לאודם טמאה דמ"מ דם מקרי. והכא נמי י"ל דודאי קרא לא קפיד רק אדם דדייב וכיון דנימוחו אח"כ שפיר מקרי דם דדייב. אלא ודאי לא תליא רק כפי מה שהוא בצאתו מן גוף האשה. וא"כ בנ"ד נמי שכיון