משיבת נפש חלק ב ריד

אפשר לה לנקוב הוא שנסתפק. אבל שאר קוץ ומחט אפילו בלא סברא דמתחככת היה מתיר. וקשה הא אכתי מידי ספיקא לא נפקא דמכל מקום שמא באה מבפנים ואף די"ל דהרא"ש לשיטתיה אזיל דפסק בריש (פרק א"ט סי' ד) דגם בישב לה קוץ בושט אין חוששין שהבריא מ"מ גם לפי האמת לטעמו של הרא"ש דתלינן בחיכוך וכן פסק בש"ע (סי' נא ס"ג) ומוסכם מהאחרונים. אכתי קשה וכי חיכוך הוא כודאי גמור בפרט שקצת רחוק הוא שינקוב ע"י חיכוך בקופא עד קרוב לחלל וניחוש שבא מבפנים והוא ודאי טריפה שע"כ יצא דרך אברים פנימיים שרובן נקובתן במשהו אע"כ כל שלא הגיע לחלל לא מקרי ריעותא כלל. מיהו יש לדחות זה דמ"מ גם זה רחוק שע"י אברים הפנימיים יצאה הקופא לחוץ ונכנס לירך כיון שאינו נקוב לחלל רק בעובי הירך ותולין יותר בחיכוך. מ"מ הרשב"א בחדושיו פרק א"ט והובא בט"ז (סי' נז סכ"א) דאפילו נמצא צפורן בגב הבהמה ולא נודע אם ארי נכנס מותר מס"ס שמא לא נכנס ואם תמצא לומר נכנס שמא צפורן זה לא מן הארי בא אלא מן הכותל. וכתב בט"ז דלאו ס"ס הוא כלל שהרי הו"ל ספק א' שמא בא מן הכותל. רק משום דהולכין אחר רוב בהמות דרוב בהמות כשירות הם. וקשה א"כ מיחלפא שיטתיה דהט"ז שהרי בקורקבן שניקב מצד א' מחמיר אפילו בס"ס גמור רק שאינו מתהפך וכ"ש בהך דארי דלאו ס"ס הוא כלל

ג) לכן נראה דס"ל להט"ז דכיון דעיקר טריפות תליא באברים הפנימיים וגם בדרוסה בעינן האדים בשר כנגד בני מעיים. לכן ס"ל להט"ז דכל זמן שלא הגיע הריעותא לחלל הגוף לא מקרי ריעותא כלל שעיקר הטריפות תולה באברים הפנימיים וא"כ י"ל דגם הט"ז מודה בלא הגיע לחלל שפיר סמכינן אס"ס שמא ע"י חולי. ואפשר היה לומר דהא דמטרפינן בקוץ עד שתינקב לחלל היינו דוקא בודאי ולא בספיקא אף שאינו ס"ס גמור מ"מ לא חמיר כל כך לחוש שניקב אברים שנטרפים במשהו. ואיכא למתלי טפי להתירא מאחר דאפילו ניקב בבירור לחלל אינו מחוייב שינקוב אברים הפנימיים בהכרח

וניחא לי בזה מה שהקשו על הרי"ף ורמב"ם פ"ה ה"ו משחיט') שסוברים בדריסת נץ עד שתינקב לחלל מטעם דריסה. והקשה [הב"ח סי' נו] ל"ל מטעם דריסה הא בלא"ה בקוץ ג"כ חיישינן לנקיבת אברים פנימיי' [ועי' ט"ז שם סק"ז וש"כ סק"ט] ולפ"ז י"ל ודאי משום נקיבה לא חיישינן אלא בודאי ניקב לחלל כיון דגם בניקב לחלל לא מיטרפא רק מטעם ספיקא. אבל משום דרוסה אמרינן בניקב לחלל הוה ודאי דרוסה. ואי מספקא מילתא נמי אסורה גם איכא ב' צדדין שמא דרס ושמא ניקב. מיהו הפוסקים לא תירצו כן

מ"מ בנ"ד דאיכא למימר ע"י חולי הוא או ע"י חיכוך באבן או בעץ שאינו מגיע לחלל כלל. דבאמת זה שכיח טפי [בוודאי דיש מקום להתיר] ומה שחוכך לאיסור לתלות בנגיחה יפה כ' מעל' דבנגיחה רחוק שיגיע לחלל לינקב אברים פנימיים. וכבר כתבתי זה כעשרים שנה תשובה להרב מפלונסק. והשגתי על תשובת בית יעקב וכעת איננה נמצאת אתי. גם תשובת בי"ע אינה בידי ואין הדבר נחוץ כ"כ לנ"ד שהרי אין דברי האחרונים עומדים מפני הש"ע בספק אם נעשה ע"י חולי ולא חייש לנגיחה דמסתמא גם בזמן הש"ע היה דרך הנגיחות דאי לא אכשר דרא כ"ש בעירא. וע"כ יודו דמספיקא לא נתלה בנגיחה

גם מבואר (בסי' מא) דכגרעין שעורה אינו נוקב כ"ש קרן פרה ודרך נגיחה שהבהמה משתמטת

ד) גם מה שחוכך דמקרי אתחזק מאיסור לאיסור. כבר כתבתי בתשובות דהא לא מקרי אתחזק כלל ואפילו בושט שנקיבתו נבילה מפורש בש"ס (פ' א"ט מג ע"ב) גבי ישב לה קוץ דלא מקרי אתחזק ואפילו לשתי חתיכות לא דמי. ובארתי הסברא בחדושי להלכות טריפות ואין כאן מקום להאריך כי דברי מעל' נחוץ לחשובה. ואין לחלק דכאן עדיין הבהמה בחייה דאין לחלק בכך. וראיה דבש"ס חולין הנ"ל דאמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. ופריך מ"ש מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין נספק דרוסה ומאי קושיא הא בדרוסה הריעותא מחיים אע"כ אין לחלק בכך. ומ"ש בש"ע (סי' לג ס"ח) בעוף שצריך לבדוק מקום המלוכלך י"ל דוקא בעור הצואר שעורו דק וניקב בקל. ואפשר דדוקא בעוף שעורו רך או אפשר דמיירי שניקב העור כולו רק הספק על הושט. אלא דיש לעיין אם היום או מחר ירצה בעל הפרה לשחוט הפרה ואז נבדוק מאחר שהיא לפנינו. ואם ימצא נקב כל הכלים אסורים למפרע. מיהו נראה דליכא למיחש להכי ותדע דלדעת קצת פוסקים [עיין סימן פא סעי' ב ובש"כ שם סק"ה] בנמצא סירכא בריאה החלב אסור למפרע כל יב"ח. א"כ חלב לא נאכל שהרי הריאה צריכה בדיקה. אלא ודאי משום הא לא איריא דאנן מחזיקינן לה בהתירא. ואפי' באשת איש החמורה אמרו עדים בצד אסתן ותאסר אף שאם יבאו העדים היא אשת איש גמורה. מ"מ לא חיישינן במידי דליתיה קמן. ומ"מ טוב ליעצו למכרה לנכרי אם ירצה לשחטה תוך יב"ח ואם ישהנה יב"ח יכול לשוחטה ואפילו לכתחילה א"צ בדיקה כלל

סימן כט

בדיני הקזה בגידי הצואר

ב"ה יום ג' ד' תשרי תקפ"א

השוכן רומה. יטיב לו החתימה. ה"ה ניהו ידידי הרב המאה"ג החריף ובקי כמו"ה יצחק נ"י

הגיעתני שאלתו שאלת חכם בדבר הבהמות שמקיזין להם מן הצואר אשר כעת נודע לו מן הרב החדש שנתחדשו גזרותיו לאסור הבהמות. ואמת הוא כי הרב הוא תלמידי אשר טפחתי ורביתי כנודע. אך כבר אמרו חז"ל אם הדבר ברור לך כאחותך שאסורה לך אמרהו. משמע שאפילו לאיסור אין לאסור בלא דבר ברור. וכבר עלה בדעתי לצדד בהתירא דודאי הרופא נזהר שלא ישחית ויחבל שלא לצורך כאשר ידוע כי רופאים אומנים זהירים בכך. ואף אם יתחוב הגיד מעבר אל עבר ג"כ סיבה להפסד ורבוי דם. מעתה היה אפשר לומר דנהי דמוכח מן הש"ס שאין לעשות ספק ספיקא שמא לא נגע הנקב בושט כלל ואת"ל נגע שמא לא ניקב רק עור אחד. דא"כ קשיא הך דאווזא דממסמס קועי' דמא דחיישינן לנקיבת הושט (בחולין כח) הא יש ג"כ ספק ספיקא שמא לא ניקב רק העור ואת"ל שגם הושט שמא לא ניקב רק החיצון. וע"כ כה"ג לאו ספק ספיקא הוא דהכל ספק אחד שמא בא הנקובה לפנים. וכמו כן במחט בחלל הגוף שניקב לחלל לא חשיב ס"ס שמא לא נגע כלל באברים שהנקובה פוסלת בהם ואת"ל נגע שמא לא ניקב מעבר לעבר דהכל אחד

אלא דיש לחלק כשבא הדבר במקרה אין גבול לנקובה לומר עד פה תבא ולא תוסיף. אבל אם נזהר ויכוון לכך שלא יפסיד יותר מן הצורך ושתאמר שמא מ"מ במקרה אירע הדבר. שפיר אפשר לומר דהוה ס"ס בכה"ג שמא לא בא המקרה כלל שיגע בושט. ואת"ל שקרה המקרה שמא לא ניקב עד תכליתו. והרי כל רופאים נזהרים רק להקיז בקלות אשר כמעט נוגע לפי חדידת הכלי. ורואה אני דברי מעל' שאם בענין הסרוס נזהרין אף דלא משמע להו לאינשי שיקרה הפסד על ידי הפכות המעים כ"ש באומן שנזהר שאף הגיד לא יופסד יותר מן הצורך. ובודאי לא מרע אומנתיה כדברי מעל'. וכ"כ האחרונים בריש (סי' מג) ליישב פרש"י במחט בחלל הגוף בתחבו בפנינו ופגע בטחול ולא נגע