משיבת נפש חלק ב ריג

משמע ליה להך לישנא דנחתך לחוד ובס"ד החליט רש"י שכל נקב משום חיתוך הוא. ולכן נ"ל דרש"י מפרש להך תירוצא ע"כ ניקב אינו טריפה כי אם ביש קוץ תחוב או מחט שמאחר שיש מחט תחוב ודבר המכאיב כאיב לה טפי. אבל נקב מעצמו לא שייך כלל להחמיר בו טפי מנחתך. שגם חיתוך בכלל נקב הוא. וידים מוכיחות לזה מה שפרש"י (שם ע"ב ד"ה ואי אשתייר) בעובי דופניו ולא יצא המחט לחוץ. ותמהו עליו דהא הוה מחט בחלל הגוף וצ"ל שניקב לפנינו או שהוא תחוב בדופן ובטחול שניכר שלא בא ממקום אחר. אך התמיה קיימת מי הכניסו לרש"י בכך. ועיין בחדושי ליו"ד מה שכתבתי (והוא בספר חידושי מהרא"ל סי' מג) מ"מ לא ראיתי דבר מספיק שתתישב דעתי לפרש בדעת רש"י בזה. אכן לפי האמור ניחא דלפי מ"ש הרשב"א ס"ל לרש"י כהך לישנא דנחתך כשר וכל חתך נקב הוא וע"כ ניקב היינו ע"י קוץ ומחט שיש דבר מכאיב תחוב גרע טפי. וע"כ איירי במחט ודברי רש"י ברורים ומוכרחים לפ"ז

וכפי זה יש לנו הוכחה לפי דברינו כיון דחסרון בחוץ בטחול לא מצינו שיהיה טריפה ואפילו בריאה קיי"ל (ביו"ד סי' לו ס"ח) להכשיר רק שרמ"א מחמיר בכף כפופה וליכא מ"ד שנחמיר בטחול טפי מריאה וגם אין סברא כלל להחמיר. אם כן גם בנברא נקוב כשר דהיינו חסרון דמה שיש בשר סביבות הנקב לא מזיק שיהיה טריפה משום הכי. ובודאי סברא גדולה בטחול שחסר כשר. אפילו תמצי לומר בשאר אברים נברא נקוב טריפה. היינו באברים שתלוי בהם חיות וי"ל שע"י הנקב אובד פעולת האבר ונעדרה פעולתו בבעל חי ההיא. אבל בטחול שניטל כשר א"כ אינה אבר הכרחי לבעל חי. וע"כ הטעם משום כאב. וא"כ סברא גדולה היא דלא שייך בנברא נקוב וע"כ סברא זו הכרחית להך תירוצא דמכשיר בנחתך שהוא נקב גמור

ח) גם יש עוד לצדד להקל מאחר שקצת פוסקים כתבו שטעם טריפות הטחול משום שסוף הכרס לינקב. (ובסי' מא ס"ק יד) כתב הש"ך דכשאין טריפות מצד עצמו אפילו קרום מחמת מכה מהני. א"כ כאן כשאנו רואין עכ"פ כי נרפא הנקב והעלה קרום סביבו ובשר בריא אין להטריף כלל. ועוד נ"ל ראיה מהא דאמר בש"ס (נה ע"ב) אמר רבי נחוניא כו' ולית הלכתא כרב עוירא והני מילי בקולשיה אבל בסומכיה טריפה. ואי אשתייר ביה כעובי דינר זהב כשרה. ויש לתמוה כיון דרב עוירא אמר סתמא ניקב משמע מפולש מעבר לעבר. א"כ כי אמר לית הלכתא כר"ע ובא להקל בקולשיה ומשמע הא דאמר אבל בסומכיה טריפה היינו שבזה הלכתא כרב עוירא. אבל לא שיחמיר יותר מרב עוירא א"כ משמע דבעי מפולש עכ"פ ולבסוף מסיק אי אשתייר כשרה משמע שבא להקל ואינו אלא להחמיר ארב עוירא דרב עוירא מצריך מפולש והכי ה"ל למימר אבל בסומכיה אפילו אינו מפולש אי לא אשתייר כעובי דינר זהב טריפה וגם יש לתמוה איך תהיה ההלכתא חולקת עם רב עוירא מהיפוך להיפוך דרב עוירא מצריך מפולש אפילו בסומכיה ובקולשיה מטריף כ"כ וההלכתא תהא להקל בקולשיה טפי מרב עוירא ולהחמיר בסומכיה ג"כ טפי מרב עוירא. ולכן נלענ"ד ברור דלרב עוירא הטריפות תליא בקרום העליון של הטחול כמו בריאה שתלוי בקרומות הריאה. כמו כן ס"ל לרב עוירא אם ניקב עור העליון של הטחול עד לבשרה טריפה. ולכן לרב עוירא אפילו נשתייר כל הבשר כיון שניקב עור לבדו נמי טריפה ואם כן קאמר שפיר בסומכיה טריפה ומשום דלרב עוירא הטריפות תלוי בעור הטחול לבדו קאמר שפיר ואי אשתייר כו' כשרה. וכן משמע (במתני' דר"פ א"ט) דבלב נקט ניקב הלב לבית חללו וכתבו תוס' (שם ד"ה ניקב) בשאר נקובים לא איצטריך למיתני לבית חללו שהם דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהם כלל. א"כ בטחול דנקט סתם נקב משמע אפי' אינו מפולש. וקצת סמוכין לזה מלשון רש"י (שם נה ע"ב ד"ה ואי אשתייר) שכתב בזה הלשון ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשר. ולשון הגנה מורה שמגין על הנקב החיצוני ואי אמרינן דלרב עוירא אינו טריפה רק במפולש א"כ מה שאמר אי אשתייר לא בא אלא להחמיר דבלא נשאר כדינר זהב אף באינו מפולש טריפה ובאשתייר מיהת כשרה ומה צורך להגנה. הא נוכל לומר שלא היה התחלה לטריפות כלל מאחר שאינו מפולש. דהא לרב עוירא בעי דוקא מפולש ל"ל להגנה אלא ודאי לרב עוירא טריפה אף בלי מפולש רק שניקב עור הטחול עד לבשר כמו בריאה שניקבה וא"כ א"ש הכל דקאמר ואי אשתייר ג"כ להקל על דברי רב עוירא שהמעט הנשאר מגין. וכיון דלרב עוירא לא בעי מפולש א"כ פשיטא דלרב עוירא אם יש גומא בטחול והעור בפנים קיים פשיטא דכשר אף דניקב מתחילת ברייתו אינו אלא חסרון דאפילו בריאה גומא וקמט כשר. וכיון דלהך מ"ד ע"כ מה שאמר ניקב היינו דוקא שניקב עור הטחול דוקא ואין העור בשלימות. וכמו כן לדידן בלא אשתייר כדינר זהב ואינו מפולש בודאי אינו טריפה הה"ד במפולש כל שהעור בשלימות כל סביבות הנקב נמי אינו טריפה

סימן כח

בדיני טריפות

שאלה מעשה אירע בפרה שהיה לה מכה נגד החלל ובועה גדולה בולטת מהעור וכעת נפחתה המכה ויוצא דם ממנה ואי אפשר לידע בבירור אם הגיע הנקב לחלל או המכה בין עור לבשר. וגם לא נודע אם מחמת חולי או נגיחת בהמה ובעל הפרה הוא איש מסכן ומתפרנס מחלבה. ואם נצוה לשוחטה יש הפסד העני בעל הפרה שמקופחת פרנסתו

א) תשובה כבר ראה מע"ל מ"ש בש"ע (סי' נא ס"א) דהרמ"א מתיר בספק ע"י חולי או ע"י קוץ ובש"ך (שם ס"ק ב) הביא דברי רש"ל שצריך בדיקה והב"ח השיג עליו מהא דמכשירין בספק נעשה ע"י מחט או ע"י קוץ. וכתב הש"ך נהי דכשר מ"מ בדיקה בעי ומחיים כאן אי אפשר לבדוק. ובאמת י"ל דגם הש"ך אינו מחמיר רק באפשר בקל לבדוק. אבל אם אי אפשר לבדוק בקל י"ל דהש"ך מודה דאל"כ קשה אמאי לא זכר בש"ע (סי' מט ס"ד) בקורקבן שצריך בדיקה דאף דאין אנו בקיאין בבדיקה מ"מ אם איתא דבעי בדיקה מדינא איך ניקל עי"ז שאין אנו בקיאין מ"מ נבדוק מה דבידן. אלא ודאי א"צ בדיקה רק לכתחילה במקום הנקב והיינו כמ"ש הש"ך (כללי ס"ס אות לה) דהיכא דיש לבדוק בקל בודקין כשאין הפסד בדבר. וא"כ בנ"ד מודה הש"ך שא"צ לבדוק אפילו לכתחילה. ואף דהט"ז (סי' מט ס"ק ג) מחמיר בזה מקושיא שהוקשה לו (מסי' לג) כבר כתבתי בחדושי ליו"ד דלק"מ ואין רצוני להאריך בכאן. כי נראה דגם הט"ז לא אמר רק בניקב לחלל בודאי אבל אם ספק אם ניקב לחלל לא יחמיר ואף דבכה"ג לא הוה ספק ספיקא שהרי כל הספק הוא אם ניקבו המעים דאם נחשוב זה לס"ס אפילו הגיע לחלל נמי נאמר שמא לא הגיע הקוץ לאברים שנפסלים בנקיבה ואת"ל הגיע שמא לא עשה נקב מפולש. אלא ודאי כה"ג חדא ספיקא הוא

ב) מ"מ נראה דבלא ידענו שהתחיל מעשה המטריף כלל לכ"ע אין חוששין דהא ברא"ש (פרק א"ט סי' כז) והובא בב"י (סי' נא) שכתב בקופא לגיו לכאורה משמע אי משתכח כה"ג מחט בירך וקופא לצד חלל הבהמה טריפה דהא הקופא אי אפשר לה לנקוב ואיך נאמר שבא מחוץ ונקבה הקופא כל עובי הירך ועברה עד סמוך לחלל הגוף. מיהו חומרא גדולה היא זו וכו' ובבישרא בין קופא לבר בין קופא לגיו כשירה וכן נהוג עלמא לפי שהבהמה מתחככת בכתלים עכ"ל בקצרה. ומשמע מדבריו דדוקא בשביל שהקופא אי