משיבת נפש חלק ב ריא

בהיות החוט בפנים ומחנתק לפעמים שירופא בפנים וא"כ בנ"ד שלעגלים הנמצאים נקוב אין דבר תחוב בו היה לו להתחבר בשר בבשר. אלא ודאי ברור שכן הוא בתולדה. גם אינו דומה תנוך האוזן שאינו אלא עור בעלמא לבשר הטחול פנימי

ב) ואחר שביארנו שאין לספק בקרום של מכה ויש לסמוך שבודאי כך הוא מתחילת ברייתו. צריכין אנו לבאר עיקר הדין אם נברא נקוב כשר בכל נקובים או שיכשר בטחול דוקא. ומפשט לשון הרשב"א בתשובה שטרח לדחות דברי האומרים שהנקב מתחילת ברייתו משמע לו יונח שבאמת כן הנקב מתחילת ברייתו היה מכשיר. ובתשובת צמח צדק (סי' עא) ביקש לפרש דברי הרשב"א שהיה כן בבהמות שכבר חיו י"ב חודש ודאי אין נקב כזה מטריף. כיון דטריפה אינה חיה י"ב חודש. ולכן צריכין אנו לומר אם נמצא נקב כזה בבהמה גדולה שאינו מתולדתו ואין זה מספיק. דמ"מ כיון דס"ל להרשב"א דנקב מתחילת ברייתו נמי מטריף א"כ מה לי לטורח הלזה. הרי בודאי טריפה. גם שהיית י"ב חודש לא מהני. אלא נראה דהרשב"א בא לומר אפילו ימצא כן בהרבה בהמות לא נוכיח מזה דהכי רביתייהו. שאילו היה בנמצא כן להרבה בהמות. היינו אומרים הכי רביתייהו. אבל אחר שלא נראה כן בבהמות אין לומר הכי רביתייהו. וא"כ אין הרשב"א מכשיר בנברא נקוב רק כשמצוי הרבה. דאז אמרינן הכי רביתייהו. וכמו בגדיים וטלאים שאין להם חיתוך אונות. כנזכר בש"ע בהג"ה (סי' לה סעי' ח). אבל מצד עיקר הטריפות אין חילוק בין נברא נקוב לניקב אח"כ

ומעתה דון מינה בענין הטחול שכבר העידו בימי הט"ז שדרך רוב עגלים שם כן י"ל הכי רביתייהו

ג) ובעיקר הדין אם יש להטריף בנקב אם נברא נקוב נדבר קצת. הנה בנדה (כג:) מצינו אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה ושטו אטום אמו טהורה. והיה אפשר לפרש אף לדידן דקי"ל טריפה אינה חיה מ"מ נברא נקוב כשר ולכן אמו טמאה. ולהכי נמי לא הביא הרמב"ם (פ"י הי"א מאס"ב) רק דושטו אטום. אבל בנקוב מסתמא אמו טמאה. ודברי הכ"מ שם אינם מבוררין. אלא דהתוס' (שם ד"ה אמר) כתבו דרבא ס"ל טריפה חיה. וכן הרשב"א נתן טעם אחר לזה. אלמא דפשיטא להו בנברא נקוב נמי הוה טריפה. ובזה נסתר מה שביקש לדייק בספר פרי תבואה מדברי הרשב"א שסובר לכך מנו נטולה וחסירה לשתים שלא נטעה לחלק בין נברא נקוב לניטל אח"כ. וא"כ בנקובה שאין נזכר חילוק נימא נברא נקוב באמת כשר וליתא וכמ"ש לקמן (באות ו)

ובאמת אמרתי לפי לשון המשנה ששנה רבינו הקדוש (ר"פ אלו טריפות) נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום כו' ובודאי לא למגן שינה רבינו הקדוש בהני טריפות לשון נקובת ופסוקת בושט ובגרגרת ובאינך תני ניקב. ומש"ה יש לומר דבושט וגרגרת שגם נקוב ופסוק מתחילת ברייתו טריפה נקט נקובת שהוא לשון הוה. אבל באינך נקט ניקב שהוא במקרה. אבל נקוב מעיקרא מתחילת ברייתו כשר באינך והיא דקדוק נכון כפי הלשון

אלא דקשה לפ"ז בריש חולין (יא) דבעי למילף דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דניחוש שמא ניקב קרום של מוח. וע"כ דהיה נקוב בתחילה דאל"כ הוה חזקה מבוררת. ומוכח דגם נברא נקוב טריפה וגם הרב בספר פרי תבואה ראיתי ג"כ שהרגיש בזה. ולפמ"ש מיושב קצת דמ"מ אינו מבורר שהיתה כשירה כיון דעכ"פ נקובת הושט טריפה אף שהיה מתחילת ברייתו אינו חזקה מבוררת אלא שזה דחוק. אך נ"ל בודאי אם נברא נקוב כשר. היינו דוקא כשלא נראה ריעותא בנקב שהוא בריא ואין שום ריעותא. אבל ודאי משכחת לה שנברא נקוב מכח איזה קלקול שאירע בריקום האברים בשעת יצירה שלא נתרקם כראוי ונשאר האבר ההוא דל וחלש זהו ודאי כמו ניקב אחר כך. אבל כשאין אנו רואין שום ריעותא אנו אומרין מסתמא כך תולדתו והטבע הבריאה שבזו הבעל חי הספיק שיתקיים אף בקרום נקוב וכדומה בכל נקובים ולא מחזקינן ריעותא והיינו מטעם דאזלינן בתר רובא לא חיישינן שנברא טריפה. וזהו דוקא לפי האמת משא"כ אי לא אזלינן בתר רובא ודאי יתכן שתהא נקובת הקרום מחמת קלקול שאירע ביצירה וריקום האברים ולכן טריפה נמי הוה. אלא דלפי האמת לא חיישינן לזה דאזלינן בתר רובא ולא נתלה בקלקול. אבל אי חיישינן למיעוט שפיר יש לחוש שגם בשעת יצירה הוא טריפה ואין שום ראיה

ד) וראיתי בספר פרי תבואה (סי' ג) בשם הרב מקראשניק דמותיב ומפרק כלאחר יד ומפשט פשיטא ליה מהך דושטו אטום אין אמו טמאה לידה והוא שלא בדקדוק דאדרבה בגמרא מבואר איפכא והיה לו להביא מדברי התוס' ומפרשים שם. וגם מאי דפשיטא ליה בנטרפה מבטן הא פשיטא דאיכא כמה טריפות שגם בבריאה טרפות הן כמו יתרת וחסורת אונא או חסר ברגל שאין חילוק שגם בנברא חסורה טריפה. שהרי זה החילוק אשר חילק הרמב"ם בין נטולה לחסורה [בפ"ח הכ"ד מה"ש וכאשר הט"ז ה"ר לדבריו] ואנן אניקב קאמרי' שאין להביא ראיה מבוררת להטריף וכאמור. אך מ"מ מאחר שאין לנו ראיה להכשיר מאן מפיס לחלק בכך. ומדעת הרמב"ם משמע דטריפה נברא נקוב שהרי הוכחתו לחלק בין נטולה לחסורה. ולכן ס"ל דנברא חסר כשר אם כן בנקובה שלא מצינו חילוק גם בנברא נקוב טריפה. ולכאורה מוכח מדברי התוס' (ר"פ א"ט ד"ה ניקב) והרא"ש ושאר מפרשים שכתבו לכך לא תני ניטל לב וקרקבן ודקין משום כיון דניקב טריפה כ"ש ניטל א"כ מוכח לכאורה דנברא נקוב נמי טריפה. דאל"כ אכתי ליתני אם חסרו הני אברים מעיקרא מתחילת ברייתן דאז ניקב כשר. אלא ודאי ניקב מתחילת ברייחו נמי טריפה. מיהו ג"ז יש לדחות די"ל לעולם נברא נקוב כשר ומ"מ בהני אברים שהנקב פוסל בהם ותלוי בהם חיות הבעל חי טובא. פשיטא לן בנחסרו לגמרי דטריפה. אבל נברא נקוב יתכן שלא יזיק נקב זה מאחר שבתחילה נברא כך לא לחזיק שהוא טריפה בבריאה ונאמר שטבע זה הבעל חי יספיק לו האבר אף בהיותו נקוב לא יפסל נקב זה. ואפילו תמצי לומר נברא נקוב טריפה. יתכן לומר הטעם דדוקא באבר שניטל פוסל בו אלמא שתלוי בו החיות. י"ל כיון שניקב תו לא יפעול פעולתו בבעל חי ההוא ודמיא לכלי שניקב דבטל תורת כלי מינה ונעדרה הפעולה שהיה הבעל חי צריך לזה האבר להכרח חיותו. אבל בטחול שאין הנטולה פוסלת בו ונקב הוא דפסיל בו כמ"ש רש"י (נה ע"א ד"ה ה"ה) הטעם משום דנקב כאיב לה טפי וגורם להבהמה מיתה. א"כ מסתברא בנברא נקוב לא שייך האי טעמא כלל

ה) ובתשובת צמח צדק (סי' עא) חילק בין אברים שיש להם חלל דאז נברא נקוב שם נקב עליו וטריפה. משא"כ בריאה וטחול שאין לאבר ההוא חלל. כל שנברא נקוב אין שם נקב עליו. כי אם לחסר יחשב וחסר כשר. אלא שדבר זה צריך ביאור שאינו מבאר כל הצורך ואבא אחריו ומלאתי את דבריו להוסיף ולגרוע כמו שאבאר. הנה הרמב"ם [פ"ח ה"ז משחיטה] כתב וכן אם חסר מגוף הריאה הרי הוא כמו שחסר מנין האונות וטריפה. והקשו עליו המפרשים דבגמרא (מז:) פריך למאן דאמר חסרון בפנים לא שמיה חסרון ממתניתין דריאה שניקבה או שחסרה מאי חסרה אלימא בחוץ היינו ניקבה ונימא שחסר מגוף הריאה ונדחק ליישב. ואני אבאר סברת הרמב"ם דלשיטתיה אזיל דסבי ליה דאבר שאמרו אם ניטל טריפה חסר מתחילת ברייתו כשר. ודייק ליה מדמנה נטולה וחסורה בשנים ומה בין נטולה