משיבת נפש חלק ב רי

עלה על הדעת להתיר קבר בנין ברמא ביה מת שלא ע"מ לפנותו. דהא בש"ס פרק נגמר הדין (מח.) פריך בפשיטות אי דרמא ביה מאי איריא הוסיף אפי' לא הוסיף נמי ושם לא מיירי מאיסור הנאה דקלות ראש כדמוכח מהא דמקשינן אמ"ד דמחובר לא נאסר וכמו שהקשתי בזה על הכ"מ בתשובה הנ"ל אשר כתבתי זה יותר מעשרים שנה. וגם איך יעלה על הדעת להתיר בקבר בנין אם נתן בו מת שלא ע"מ לפנותו הא לענין ע"ז תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי וכמו שפרש"י בסנהדרין שם (מז: ד"ה בקבר בנין). ואף שרש"י נקט בלשונו בית שעשאו לשם ע"ז. מ"מ הא קי"ל משתחוה לבית אסרו דלענין ע"ז הוה כתלוש כדאיתא בע"ז (מז:) ובחולין (יו.) וא"כ מה בכך שעשאו לשם חי הא קי"ל מעשה מוציא מיד מחשבה ובטלה הזמנתו לשם חי וקנאו המת הקבור ונאסר ואפילו קבר מת בבית דירה שלו אם נתנו שלא לפנותו נאסר ג"כ. ובאמת נראה דגם מה דאיתא בגמרא בסנהדרין שם בעשאו לשם חי ורמא ביה מת ופנייה דמותר. נראה דהיינו דוקא ברמא ביה מת ע"מ לפנותו ולא חזר ממחשבתו הראשונה שהיתה לשם החי. אבל אם נתן בו מת שישאר שם נראה דאפילו פינהו נמי אסור דהא מעשה מוציא מיד מחשבה כדאיתא בקידושין (נט:) דקי"ל דיבור מבטל דיבור. ותו לא מהני הפינוי כמו בבנאו לשם מת. ומה שלא הביא הרמב"ם הדין ברמא ביה מת ולא פינהו שאסור. היינו משום דמילתא דפשיטא שאין המחשבה מועלת במקום מעשה. ופשיטא דלא אהני מחשבתו. וכבר הביא הרמב"ם בהלכה דלעיל מיניה דקבר הבנין אסור בהנאה. ולא חילק אפילו שעשאו מחיים במשמע. אלא שצריך לימוד כיון דתלוש ולבסוף חיברו אסור בקבר כדין תלוש. אם כן למה יהיה מותר העפר שע"ג קבר. ואין ספק שזה טעמו של ר' ישעיה שהביא הטור וצריך לתרץ לדעת הטור. וכן משמע מדברי רמב"ם שעפר הקבר אין אסור בהנאה משמע אפי' מה שחוזרין ונותנין על המת וכפשטא דש"ס ונראה דיש חילוק דעפר שע"ג קבר שבטל לגמרי לגבי קבר הוא שנאסר. אבל הבנין אינו בטל לקבר אף דכמחובר דמי לכמה דברים ותדע להך דהא משתחוה להר אינו אוסרו אף שלא ימלט שיהיה בו עפר נתלש ג"כ ולא חילקו בין שהשתחוה סתם להר כמו שהוא אפילו כוונתו על עפר הנזוז ג"כ ודוקא משתחוה להבית שהתלוש שבו דבר חשוב ואינו בטל לעפר

ועיין פרש"י סנהדרין (מז: ד"ה בקבר בנין) שבנאו למעלה מן הקרקע כו' משמע אפי' קבר שבנאו בקרקע לאו תלוש הוא ומטעם כדפרישית דבכה"ג בטל לגבי קרקע. אלא דאיכא למידק איך אמרינן (שם) בקבריה דרב דמחובר לקרקע ודייק מהרים הא איתא בפרק רבי ישמעאל (נד:) כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אע"פ שאמרו השתחוה להר לא אסרו חפר בה בורות שיחין ומערות אסרו. וכן פסקו הפוסקים ובש"ע (סי' קמ"ה ס"ז) ואם כן קשה למה לא יאסר הקבר שנחפר בשביל המת דהא בע"ז כה"ג אסור בחפר בה בורות. א"כ איך מתירין עפר הקבר וצ"ל דכיון דמקיש קרא קבר לע"ז לענין התירא ובקבר סתמא כך הוא על ידי חפירה שרי במחובר ולא נאסר מכח החפירה. וצ"ע דא"כ נימא נמי איפכא כיון דקבר אינו נאסר על ידי חפירת בורות גם ע"ז לא תיאסר ע"י חפירת בורות

סימן כז

בדיני טריפות הטחול

שאלה ע"ד הנקבים הנמצאים בטחולים של עגלים כמוזכר בט"ז (סי' מג סק"ב)

תשובה להיות כי מעודי לא תקעתי עצמי בדבר הלכה זו אשר הוא מחלוקת בין האחרונים. שהט"ז הכשיר והרבה מאחרונים חולקים ומטריפים. ומעודי לא תקעתי עצמי לדבר הלכה זו. מאחר שהוא טריפות מפורש בגמרא. אך איתרמי מילתא פעם אחת בע"ש סמוך לשבת אשר כבר נתבשל הבשר מן העגל ההוא ועוד תערובות שונות וכלים מכלים שונים אשר נשתמשו בבשר העגל ואח"כ נמצא נקב בטחול בצד העב בדק שבו. ולא מלאני לבי להטריף ולאסור כל הכלים וחוששני מחטאת העדר כבוד שבת. ומצורף לזה הפסד מרובה. ולזאת אמרתי אלקים אינה לידי ופניתי לעיין בדבר. ומצאתי טעמים נכונים באשר הדין עם המכשירים

והנה טענות האוסרין [עי' בנקה"כ שם] מאן לימא לן שנברא כך. דילמא קרום מחמת מכה הוא. ולכן כתב ד"ז הגאון בפלתי (שם סק"א) דבעינן שיהיה הנקב מכוון במקום אחד בכל עגלים. ואני אומר כי קרום זה סופו לסתור משלש טעמים. אחד כי לא מצינו קרום מחמת מכה רק בושט שאינו אלא עור דק. ואף בזה יש שתי לשונות ברש"י חולין (מג חולין: ד"ה אין חוששין) אי חיישינן להבריא שניקב או שעלה קרום מחמת מכה. ואף אי חיישינן לקרום מחמת מכה. אפשר שאין חוששין רק בושט לענין בדיקת החיצון שאין לו בדיקה מבחוץ ולכן אין ניכר קרום מחמת מכה. אבל לא בפנימי שיש לו בדיקה. וכמו שנזכרה סברא זו בפלתי (סי' לג ס"ק י"א). ואף דמדברי הש"ך (שם סק"כ) לא משמע הכי כמ"ש בפלתי שם, מ"מ נ"ל ראיה מן הש"ס בחולין (יא) דבעי למילף דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה וכה"ג מרוצח והיכי אכלינן בישרא וקאמר התם דבדקינן ליה. ואיך אפשר לבדוק נימא שהיה נקב ועלה קרום מחמת מכה ואיך משכחת לה בדיקה באברים. אלא ודאי לא אמרינן סברא דקרום מחמת מכה רק בעור החיצון של ושט שאין לו בדיקה. וגם לא מצינו קרום כי אם בושט שעורו דק ועצמיות הושט אינו אלא קרום בעלמא. משא"כ בטחול שניחוש שעלה קרום וקרם עור בכל עובי הנקב זה רחוק מאד. שנית אם נימא דקרום מחמת מכה היא. איך יתכן כי דרך הקרום שלא יתרפא כי אם לאחדים לא שיעלה הקרום בפעם אחת. ועינינו הרואות שבכל הנקבים הנמצאים בעגלים בכולם קרם עור בכל עובי הטחול וכל הנקב בעוביה כולו הפך במראה עור החיצוני של טחול ולא ניכר בו שום שינוי. ואיך יתכן שכל העגלים לא נשחטו כי אם אחרי אשר נרפא הנקב מכל וכל. והשלישית מבשרינו נחזה בהיות כי הדבר ידוע שפנימיית הטחול אינו שוה לעור החיצון לא במראה ולא במשמוש שהעור החיצוני חלק והפנימי כבשר מרוסס. וגם במראה אינו דומה עין ראתה ותעידה. ואם יקרה לאדם נקב וחיבול בעור בשרו. דרך להקרם העור בתחילה בחוץ ודרך הוא להקרם ולהתרפאות העור בתחילה בחוץ יחדיו ידובק העור ויהי לאחדים בטרם יתרפא מפנימיית החבלה. וא"כ גם בנדון זה אם קרום מחמת מכה הוא והיה נקב בטחול על ידי חולי ונרפא הנגע. אם כן יותר היה לו לעור להקרם יחדיו ידובק ויצמד ולא יראה נקב כלל. ואיך יתכן שבפנימיית עובי הנקב נקרם עור במקום בשר הטחול ובחוץ נשאר הנקב פתוח לרוחה. וממעמד שלשתן דבר ניכר ומוכיח בעליל שמתחילת ברייתו הוא ואין טענה ממ"ש הרשב"א בתשובה (סי' שפג) בנקב שנמצא בדקין שנראה מעינינו שנברא כך ואסר הרשב"א. ולפמ"ש יש הבדל גדול בין עור הדקין שהוא עור בעלמא ובדוחק יש הכרה להבין שהוא מתחילת הבריאה רק ממהות הנקב ואומדן דעת בעלמא הוא. משא"כ בנדון דידן שפנימיית הטחול איננו עור כי אם בשר משונה במראה ובמישוש לא כן הדקין כנודע. וא"כ אדרבה צא ולמד מדברי הרשב"א שאילו היה ברור לו שנברא כך היה מתיר ויבואר אח"כ (באות ב ג) וגם מנקבי התנוך שבאוזן הנשים מבואר הוא. אם אין משימין נזם או חוט בנקב שבתנוך ישוב ויתחבר והיה לבשר אחד עד שברבות הימים