משיבת נפש חלק ב רו

לדבר שיש יותר. ואם נימא דספק טומאה בר"ה טהור אפי' איכא רגלים לדבר. י"ל גם שכונת קברות ליכא רק רגלים לדבר

ותחילה נברר אם ספק טומאה בר"ה טהור ברגלים לדבר. הנה ראיתי להגאון אב"ד מפוזנן כתב בפשיטות לפי דרכו כפי אשר הוגד לו מאומד שיש לספק בנכרים. כתב בפשיטות דספק טומאה בר"ה טהור אפי' ברגלים לדבר. שהרי אין רגלים לדבר יותר מסוטה ואפ"ה בר"ה טהור. ואני בעניותי יש לעיין בדבר ואדון בקרקע לפניו. כי הנה התוס' כתבו בכמה דוכתי דספק טומאה בר"ה אינו טהור רק מטעם חזקה. וכמו שאבאר וזה יצא ראשונה התוס' בסוטה פרק כשם (כח: ד"ה מכאן) הקשו ל"ל הילכתא מסוטה לטהר בר"ה תיפוק ליה בלא"ה מוקמינן אחזקת טהרה ואי ס"ל להתוס' דספק טומאה בר"ה טהור אפי' יש רגלים לדבר דאיתרע חזקה אין מקום לקושייתם. הן אמת שראיתי שמהרי"ט בכללי ס"ס הרגיש בזה ואתא עליה מדברי התוס' הקדום (ד"ה אינו) שכתבו דכשיש שרץ לפניו מקרי רגלים לדבר ובתחילה עלה ע"ד דהתוס' ס"ל דלא שייך ללמוד מסוטה רק דומיא דסוטה ונהי דסוטה מקרי רגלים לדבר, היינו דוקא ברה"י שהיא מקום סתירה. משא"כ בר"ה לא מקרי רגלים לדבר כלל, כיון דלא שייכא סתירה בר"ה. ומשמע להו להתוס' דע"כ אין ללמוד רק היכא דאיכא חזקה ולא אתרעי כלל כמו שהוכיחו מריש נדה. דטעמא משום חזקת טהרה היא. וא"כ שפיר הקשו כיון דבר"ה ע"כ לא מקרי רגלים לדבר לאורועי חזקה. וא"כ ל"ל הלכתא (ולכן בנדה הוכרחו לומר דשייך סתירה ג"כ בר"ה דליהוי גם בר"ה רגלים לדבר ע"ש בריש נדה בד"ה והלל) שהרי קושיית התוס' מן הש"ס ברור מללו דטעמא מכח חזקה ע"ז סובב קושייתם דאי טעמא מכח חזקה ל"ל הלכתא וא"ש דברי התוס'

ובזה מיושב ג"כ קושית מהרש"א (שם ע"א תוס' ד"ה מה) דהקשו וכי איצטריך קרא למעוטי ספיקא. והקשה מהרש"א הא קמ"ל דלא מוקמינן לה בחזקת היתר. ולפמ"ש לק"מ דהתוס' ס"ל בפשיטות ברה"י איכא ריעותא דרגלים לדבר ואיתרע חזקה ולא איצטריך קרא לזה וא"ש

אמנם בתר עיון נלע"ד מדברי התוס' (שם ע"א ד"ה אינו) כפי תירוצם שם למעיין יפה לא מקרי סוטה רגלים לדבר שנאמר שיש רגלים שנטמאה בסתירה זו דבשרץ לא שייך כן רק דצריך רגלים לדבר שהטומאה לפנינו ובשעת לידת הספק הריעותא לפנינו כמו בשרץ לפנינו שיש לפנינו דבר טמא לתלות בו משא"כ במקוה בשעת טבילה לא היה ריעותא במקוה ויש לומר שכבר היו טבולים בחזקת כשרות ואין כאן רק ריעותא לפנינו. וא"כ ס"ל להתוס' בפשיטות דריעותא זו אינה מוציאה מחזקת היתר שהרי אזלינן בתר חזקה, ואח"כ אתילדא ריעותא כדאיתא בריש חולין (י: ובתוס' שם ד"ה ודילמא) אבל לא שיהא הוכחה מסתירה שנבעלה. רק הסתירה וקינוי גורמין לעשות לבועל כשרץ וזהו ברור ונכון למעיין היטב בלשון התוס'. וכיון דליכא רק ריעותא שפיר אזלינן בתר חזקה. וכמו שהוכיחו מריש נדה דהיינו טעמא דרבנן. ומה שהקשו התוס' לעיל (ד"ה מה) וכי איצטריך קרא למעוטי ספק היינו לס"ד דלא נחתו לסבר' זו ומשוו סוטה רגלים לדבר ממש וכמ"ש בריש נדה באמת, גם מה שהקשה מהרש"א על התוס' (ד"ה אינו) במה שהביאו התוס' ראיה מר"ש דהא רבנן פליגי עליו ע"ש. והניח בצ"ע. ולענ"ד לק"מ דודאי לא פליגי בסברת רגלים לדבר רק דרבנן ס"ל כיון דעשאה התורה כודאי אין לחלק בין רגלים לדבר וכמו שהיא שיטת התוס' באמת בריש נדה (ד"ה והלל) ובחולין (ט: ד"ה התם) וכאן הקשו אקל וחומר דאיכא פירכא עליה ולא שייך למילף תו בק"ו ודו"ק. עכ"פ מוכח מדברי התוס' הללו דסוטה לא חשיב רגלים לדבר כלל ובר"ה אינו רק מטעם חזקה. וצ"ל לדברי התוס' אע"ג דר"ש ס"ל גם בליכא חזקה טהור בר"ה. דהא במקוה ליכא חזקה ואפ"ה מטהר בר"ה צ"ל דבהא גופא פליגי דר"ש ס"ל דתחילת טומאה דגמרינן הילכתא מסוטה ע"כ אתא להיכא דליכא חזקה לטהרה דבאיכא חזקה לא צריך הלכתא. ורבנן ס"ל דאפילו באיכא חזקה נמי צריך הלכתא ומטעם שתירצו התוס' בפ' כשם דמסברא לא היינו מחלקין בין רה"י לר"ה. ואח"כ מצאתי כן גם במשנה למלך (סוף מקואות) והנאני שכוונתי לדעתו

יב) אכן בתר עיון נ"ל דהתוס' בסוטה מ"ש לכ"ע בעינן חזקה בר"ה לטהר אפילו לר"ש. והא דאמרינן דר"ש ס"ל ברה"ר טהור אפי' דליכא חזקה נלענ"ד לפרש בענין אחר פירוש דר"ש דגמר תחילת טומאה מסוף טומאה הוא בכונה אחרת שא"צ לדחוק כמו שדחקו התוס' עצמם בנדה (ג. ד"ה גמר) ותחילה אפרש דר"ש ורבנן פליגי בסברא בעלמא והיינו דלכ"ע אין ספק טומאה בר"ה טהור רק באיכא חזקה ובמקוה ודאי נהי לגבי אדם הוה ספק שקול שיש חזקת טומאה ולעומת זה חזקת מקוה. וגם ר"ש מודה דהאדם טמא מספק. רק כיון דהאדם אין טמא אלא מספק לא מטמינן לטהרות שעשה דיש לטהרות חזקת היתר אף ע"ג דהאדם נגע בודאי. ורבנן ס"ל דלא גמרינן סוף טומאה מתחילת טומאה. דבשלמא בתחילת טומאה אמרינן שלא היה טומאה מעולם משא"כ אדם שהיה עליו כבר דין טמא מספק ולכתחילה אסור לעסוק בטהרות אמרינן דהטהרות לא עדיפא מאדם דאחו מיניה. ור"ש ס"ל נהי דאדם טמא מספק ואין לו לעסוק בטהרות. וכמו כן הכלים שטבל נהי דטמאים מספק מ"מ ע"פ ספק אין מטמאין הטהרות והיינו סוף טומאה וס"ל כי היכי דלכתחילה מועיל חזקה דאדם הכי נמי מועלת חזקת טהרות לבסוף אף שכבר דנו על האדם טומאה ובהכי ניחא שהוצרכו לומר (בנדה שם) דרבנן ס"ל דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה אע"ג דרבנן מטמאו משום תרתי לריעותא אפי' ברה"ר והמפרשים נדחקו למאוד, ולמאי דפרישית א"ש דודאי אי הוה ס"ל דגם בסוף טומאה אזלינן בחר חזקה. לא היה להם לטמאות ודאי בר"ה אע"ג דאיכא תרתי לריעותא הא איכא נמי תרתי לטיבותא. חזקת כשרות דמקוה וחזקת טהרות. אבל השתא דלא גמרי סוף טומאה מתחילת טומאה דס"ל בסוף טומאה לא מוקמינן טהרות אחזקתן ממילא טמא ודאי משום תרתי לריעותא וא"כ לכ"ע אין ספק טומאה בר"ה טהור בלא חזקה כנ"ל נכון וברור בע"ה לדעת התוס' בסוטה

ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' בריש נדה (ב. ד"ה מעל"ע) למה טימאו מעת לעת אף בר"ה דספיקו טהור, ולמאי דפרישית א"ש טובא דבעו חזקה דוקא ואשה יש לה ריעותא מגופא איתרע חזקתה כמפורש בש"ס שם

מיהו נראה בדבר שאין בו דעת לישאל אף לפי דברי התוס' בסוטה לא בעי חזקת היתר כדמוכח מתינוק שנמצא בצד העיסה דמטהר ר"מ מטעם סמוך מיעוטא להדי חזקה, וטעמא דמילתא י"ל אי אמרינן בסוטה איתרע חזקתה ברה"י ואפ"ה דבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור ואפילו למאי שפירשתי (באות יא) בכוונת התוס' בסוטה דלא הוה סתירה ריעותא לאורועי חזקה מ"מ י"ל כיון דנפקא לן מהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא דספיקא אכול ומשכחת לה נמי בליכא חזקה כגון שנגע בחתיכה א' משתי חתיכות ונאבד א' דלא שייך חזקת היתר דחתיכה א' ודאי נטמאת ואיכא ריעותא ואף דמחייב אשם תלוי בכה"ג מ"מ בדבר שאין בו דעת לישאל טהור. והא דלא עביד בסוטה (כט.) צריכה בזו דלהכי צריך קרא. י"ל דאין ה"נ הומ"ל הכי וכה"ג כתבו התוס' בחולין (ט: סוף ד"ה התם) או י"ל דבדבר שאין בו דעת לישאל משמע לן אפי' ליכא חזקה כגון ההיא דרוב תינוקות מטפחים וכה"ג שחזקתו נגע רק לעומת חזקה זו יש חזקת היתר. אבל סוטה בר"ה איכא חזקה לטהר לגמרי. ולכן גם במע"ל שבנדה דבר שאין בו דעת לישאל טהור ועיין תוס' ריש נדה (ד"ה מעל"ע) ואין להאריך, עכ"פ ס"ל להתוס' שם