משיבת נפש חלק ב ר

המסור ללב כמו שאחז"ל (אבות פ"ג מי"ג) נדרים סייג לפרישות. ולכן בסתם נדרים שהם עד"ר אין נזקקין להתירן ולא נחשוב אותם מן היותו לדבר מצוה כיון שיתכן שיהיה בהם בשביל כדי גדר שהוא סייג לפרישות ולכן בנדרים שהם עד"ר בעינן דוקא מצוה ברורה שבודאי ניחא להו לרבים בהתרה. משא"כ בסתם נדר שאפשר שהוא מן הנדרים הראויים שהם סייג לפרישות והדבר מסור ללב הנודר כפי כוונתו לשמים א"כ אין להרבים בסתם להזדקק להסכים בהתרתו ולזה לא חילקו חכמינו ז"ל ואמרו בכל גווני כל שעצם הנדר הוא דבר הרשות אין להתירו כיון שיתכן שהנדר היה מן הראוי ולא פלוג רבנן בין נדר לנדר ולכן לא שוויוה דבר מצוה מצד עצם הנדר שאין ראוי להרגיל בהם מאחר שיתכן בהם פעמים לתועלת ופרישות. ולכן אין לו התרה דמה להרבים להסכים בהתירו מאחר שאינו מצוה מבוררת ומצד עצם הנדר אין הכרח שהוא שלא כהוגן. ולכן י"ל שפיר באיכא מצוה כל דהו בלאו הכי באופן שאין להסתפק כלל שיש מצוה בהתרתו כגון לעשות שלום. אפילו אם היה אפשר שיתפייסו בלא"ה כל הנדר הוא מניעת השלום ודאי ראוי להתיר כן נ"ל ברור

יז) ומעתה אני אומר בתחילה כי באמת דברי האומרים שבדיעבד יש לו התרה המה נכונים כיון דבאמת לדבר מצוה יש לו התרה ואפילו בסתמא ג"כ ראוי להתיר מצד עצם הנדר שהוא כאילו בנה במה רק שלא ביקשו חז"ל להכניס עצמם לפלות בין נדר לנדר כל שאינו דבר מצוה זולת עצם הנדר וא"כ אפשר שדעת הרבים אינה מוסכמת דמה להם להסכים בדבר שאפשר שראוי הוא לעמוד בנדרו מ"מ אם כבר התירוהו י"ל שפיר בדיעבד דהוה התרה כיון דכבר התירוהו ממילא דבר מצוה היא שיסכימו בהתרתן כדי שלא יכשל שהוא סובר שהוא מותר וא"כ יכשל בזה רק לכתחילה אין להזדקק בזה להתיר לו דאין ברירה להתיר. אבל ודאי דעת רבים מוסכמת שיותר נדרו כדי שלא יכשל באיסור נדרים. וא"כ י"ל דוקא בדבר שאין מגיע שום מכשול מן ההתרה כשלא יסכימו. וא"כ אף שבתחילה אין להתיר לו מסתמא דעת הרבים להסכים בדיעבד. משא"כ בכהן כיון דעפ"ז יקיים אשתו באיסור ודאי מסתמא לא ניחא להו בהתרה. וכמו כן באלמנה שע"י ההיתר תגזול היתומים בהא ודאי לא מהני בדיעבד ההתרה דודאי לא יסכימו בזה הרבים. ורמ"א לא מיירי שם רק בנודר מעצמו על דעת הרבים

ומעתה אני אומר כי בודאי מסתברא כדעת הראב"ד דבדבר שהוא דבר הרשות מה להם לרבים לנדרו ומה הפסד יש להם אם יקימנו או יפירנו. ומה שהקשה הר"ן ז"ל עליו. מאונס שגירש לענ"ד לק"מ דהא בהא תליא דודאי בס"ד דאפילו לדבר מצוה אין לו התרה לא תליא בהסכמת הרבים כלל. רק דנדר שעד"ר אלים הנדר בעצם ואפשר שהוא כמו תרומה ביד כהן [דלא מהני שאלה עי' נדרים נט.] וגם כאן שמסר נדרו לרבים תו אי אפשר בשאלה ולכן אפי' לדבר עבירה מהני. משא"כ לפי האמת דלדבר מצוה יש לו התרה וע"כ שתלוי בדעת הרבים כפי מה שיסכימו וא"כ ממילא בדבר שאינו דבר מצוה הסכמתן לא מעלה ולא מורדת דלא שייכי בנדר כלל. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה ר"ת אמאי לא התירו שבועת הגבעונים לדבר מצוה. ולפ"ז לק"מ דודאי לענין נדר שהודר ברבים אפילו לדבר מצוה אין לו התרה שהוא מצד תוקף ועוצם הנדר ולא תליא בדעתם כלל משא"כ בע"ד רבים כיון דתליא בדעתם ממילא לדבר מצוה יש לו התרה. ולכן שפיר למד ר' יהודה מגבעונים דנדר שהודר ברבים אין לו התרה. וכיון דלא תליא בדעתם לא מהני דבר מצוה כלל. וא"כ לק"מ על סברת הראב"ד. אלא דלישנא דגמרא דקאמר הני מילי לדבר הרשות משמע לכאורה שלא כדעת הראב"ד וכפמ"ש נכון דודאי בדבר שהוא מצוה ניחא להו לרבים שיעמוד בנדרם (ובזכות אליביה) הכריע כל העולם לזכות. ולכן אין לרבים להכנס בהתרת דבר הרשות דלפעמים הנדר נכון וראוי. משא"כ לדבר מצוה יש לו התרה דודאי ניחא להו ואי לא ניחא להו לאו בני דעת נינהו ודעת שוטים אינו כלום. ואם כן נראה בדבר שהוא נדנוד עבירה אין דעת הרבים משתתפת עמו כלל. אף אם רצונם בעבירה אין להם שייכות בנדרו. ודוקא בסתם נדר שאפשר שהוא היושר הראוי וכפי המדה הנכונה ראוי שיפליא מה להם בזריזות איש ישראל אשר יגדור גדר לנפשו לכוין דיעותיו. ולכן אין נזקקין להתירו. משא"כ בדבר שהוא כהוגן ודאי יש לו התרה אף בלא דעתם כן נ"ל ברור

סימן כה

שאלה (המובנת מתוך התשובה) בנמצא סמוך לביהכ"נ שהתחילו לבנותו בית הקברות אי מותר לפנותו, גם אי ליכא בזה חשש איסור לכהנים

תשובה. לכאורה יש להתיר הפינוי מג' טעמים. (א) מצד שלע"ע לא נמצאו רק ב' וקי"ל קבר הנמצא מותר לפנותו (עי' רמב"ם פ"ח ה"ה מטומאת מת. ובש"ע יו"ד סי' שס"ד ס"ב) וכן מבואר במתני' נזיר (סד:) ואהלות (פט"ז מ"ג) במצא שנים נוטלן ואת תבוסתן. (ב) שאפשר לדונו כקבר מזיק הרבים מאחר שכבר החזיקו רבים במקום זה לבית הכנסת. ועתה צריכין למנוע מצד הטומאה. ומה גם כי יבדלו מבנין בית הכנסת אשר כבר התחילו בנינו ויגיע להם הפסד מאשר כבר הקדימו מעות להבונה ועושי המלאכה. (ג) מצד שמרגלא בפומי דאינשי שנעשה זאת הקברות בשעת הדבר רחמנא ליצלן. ושנינו במס' שמחות (פי"ד) שבשעת הדבר אין חזקה לקברות. אך יש לפקפק בכל התירים הללו. בסתירת היתר ראשון. הנה רש"י בסנהדרין (מז:) פירש קבר הנמצא שהוא קבר מחדש ויודע בעל השדה שלא נקבר מדעתו, משמע דמסתמא אסור לפנותו מיהו קשה דבקבר הידוע פרש"י שם כשידוע שנקבר שם מדעת בעלים. ואי סתמא נמי אסור מאי אירי' ידוע. אפילו אין ידוע נמי כל שלא נודע שנקבר שם בגזילה אסור לפנותו וכבר הרגיש בזה הגאון מוה' דוד אופנהיים בתשובתו בסוף ספר חות יאיר ודחק בלשון רש"י. מיהו י"ל דודאי עיקר טעמא דרש"י הוא משום דפריך התם וליחוש דילמא מת מצוה הוא (ומת מצוה קנה מקומו) ומשני מת מצוה קלא אית ליה. וס"ל לרש"י דזהו לא שייך רק בקבר חדש. אבל בקבר ישן עומד מזמן רב וכי לעולם לא יסוף זכרו וכ"כ ג"כ מהר"ד הנ"ל דזהו הוכחת רש"י. וא"כ יש להבין נוקמיה באיכא קברות בתוך התחום. ואיתא בירושלמי (רפ"ז דנזיר וכ"פ בש"ע שם) שאם יש בה"ק תוך התחום לא קנה מקומו וצ"ל דמשמע ליה בכל גווני שרי לפנותו. ולכן פריך שפיר ליחוש דמת מצוה הוא. ומשני דקלא אית ליה. ולכן ס"ל לרש"י דבקבר ישן שאין אדם זוכרו חוששין למת מצוה וא"כ ביש בה"ק ידוע בתוך התחום אפילו בישן מודה רש"י דשרי. ולכן בקבר ידוע שפיר פירש"י שיודע משום דבכל גווני איירי אפילו יש בה"ק תוך התחום דליכא למיחש למת מצוה וא"ש. וא"כ בנ"ד כיון שכבר כתבו האחרונים ועי' ט"ז סי' שסד ס"ב ובש"כ שם סק"י) דבארצותינו לא שייך מת מצוה קונה מקומו כיון שאין הארץ שלנו לכ"ע שרי לפנות קבר הנמצא

ב) עוד אפשר לומר בישוב פרש"י דנהי דס"ל דמספיקא אסור לפנותו משום שמא נקבר שם מדעת וקנה מקומו מ"מ בענין טומאת המקום בפינוהו שפרש"י (שם ד"ה מקומו טמא) שלכך מקומו טמא שגזרו טומאה על המקום שלא יפנוהו היינו בודאי. אבל בספיקא לא גזרו דשמא באמת לא נקבר רק באקראי. ונהי (שהחזירו) [שהחמירו] משים כבוד המת שלא לפנותו לכתחילה והיינו דאקשינן דילמא מת מצוה