משיבת נפש חלק ב קצט

ואי ס"ל להריב"ש דהרבים יכולים למחות א"כ היו מועילין בפורטן לענין שאם ימחו הרבים לא תועיל ההתרה אפילו לדבר מצוה. אלא ודאי ס"ל דהתרה מהני ואפילו אם ימחו אין משגיחין במחאתן. וכן נראה מדברי הרב (סי' תסא) שירד לחלק אם היתה השבועה עד"ר אין מתירין אלא לדבר מצוה. ואמאי לא פירש אם נשבע ע"ד הקהל כיון שהיו מקצתן מוחין. אלא ודאי לא מהני מחאתן כלל. וכן נראה מדברי הפוסקים שסוברים דבעד"ר אפילו רבים מסכימים אין להתיר לדבר הרשות והביאו הרב רמ"א (שם סעי' כא) וקשה לדבריהם מנ"ל להתיר לדבר מצוה מן הסתם הא אין לזה שורש בגמרא זולת מה שאמרו (גיטין לו.) ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא ואהדריה רבינא ומנ"ל להתיר בסתם הא י"ל שם היה עם דעת הרבים. דבשלמא אי אמרינן דעם ד"ר מתירין אפילו שלא לדבר מצוה ע"כ מיירי בסתם דעם ד"ר אפילו שלא לדבר מצוה מתירין משא"כ לפי שיטת האומרים דלדבר הרשות אפי' עם ד"ר לא מתירין. א"כ י"ל דגמרא מיירי עם ד"ר שהסכימו בפירוש אלא ודאי פשיטא להו דכל היכא דמתירין עם ד"ר לדבר מצוה אפילו בלא דעתם כלל נמי יש להתיר דאין דעתם מעכבת כלל בדבר מצוה דאיהו עד"ר נדר והמעכבים בדבר מצוה לאו בני דעת נינהו דדעת שוטים אינו כלום לעכב בדבר מצוה. דודאי כפי דעת האמיתי היו מסכימים לדבר מצוה אלא שיצרם תוקפם כמ"ש הריב"ש (שהביא הב"י הנ"ל) ולא בדעת ידברו. ולכן אין תשובה ע"ז ממה שנמצא בפוסקים דמסתמא מסכימים היינו משום שכן היא ראוי להיות מן הסתם ואם הוא מיחה בטלה דעתו. ובן נראה מתשובת מוהרי"ק שהבאתי לעיל (אות יא) שכתב דהוה עד"ר ואין לו התרה אלא לדבר מצוה ואמאי לא כתב עדיפא מיניה דאפילו לדבר מצוה אין מתירין לו כיון דהוא נדר עד"ר ומסתמא חביריו לא ביקשו שיתירו לו כנראה בתשובה שם. אלא ודאי לדבר מצוה לא משגחינן במחאתן כלל. וכן משמע נמי ממ"ש הריב"ש בתשובה שיש חולקים על ר"ת וס"ל דעד"ר היינו דוקא בסתם שאין להתיר לו שלא ידענו על מי נדר ושמא אין אותן רבים נסכמים ע"ש שהובא בב"י וקשה לפ"ז איך נתיר לדבר מצוה הא אין לך דור שאין בו צדיקים ורשעים ושמא יש בעולם מי שלא ירצה בהתרה. אלא ודאי לא משגחינן בדעת זה כלום אלא די"ל סתמא אין כוונתו על רשעים

טו) איברא דאיכא למימר ודאי דברי הב"י נכונים דאפי' מיחו לא מהני אך לא מטעם דהרב"י אלא די"ל דלהכי לדבר מצוה יש לו התרה משום דבתחילה מסתמא לא נדר ע"ד שלא יסכימו לדבר מצוה. ואילו הוה ידע מעיקרא שלא יסכימו לדבר מצוה לא היה נודר על דעתם כלל. ולכן אין מועיל מחאתן אלא דזהו דוקא בדבר שנולדה המצוה אח"כ ולא נתגלה עדיין בשעה שנדר ענין מצוה בכי הא איכא למימר דלא מצו למחויי. משא"כ היכא דתלה נדרו בדבר שהיה מצוה שימנע ממנו ואעפ"כ ביקשו הרבים להפיק מזימתם ונדרו כ"א עד"ר י"ל דלא מהני אף לדבר מצוה אם מוחים שהרי מתחילה נדרו ע"ד כן. אלא דבאמת אין סברא לחלק כלל. שהרי כל נדר אין ניתר אם לא בפתח או בחרטה וכל פתח הוא שע"ד כן לא נדר ואפ"ה לא מהני עד"ר הפתח והחרטה וא"כ לדבר מצוה למה תועיל. אע"כ דלא תליא רק בדעת רבים כלל. וא"כ אין לחלק בין מצוה שנולדה אח"כ או שהיתה מעיקרא. ומ"ש בשם מהר"ם פדואה המעיין יראה כי לא כתב כן רק לסניף בעלמא ששם לא היה (רק) לדבר מצוה כלל. ואף לטעם ראשון י"ל דה"ק שהם מוחין ולפי מחאתן לא היה דבר מצוה כלל. ואף אם להמון נחשוב למצוה להיות בקהל זה. ובלא"ה נמי נראה לי כיון דת"כ אין לו שורש בראשונים ובש"ס אין רמז מזה רק ר"ת הוא שחידש זאת מדעתו והרשב"א בתשובה הובא בב"י (סי' רלט) שאין זה שבועה כלל [אלא משום שארית ישראל כו'] ואף שאין לנו לחלוק על ר"ת והבאים אחריו קיבלו דבריו מ"מ י"ל הבו דלא להוסיף עלה וכבר כתב מוהרי"ו בתשובה שכתב אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דדוקא כשתקנו כפו לזה שנשבע לו. אבל אם תקע כפו לזה שיעשה דבר לאחר לאו דומיא (דברור) [דברית] הוא ע"ש הובא [בד"מ שם סק"א ועי' בש"כ חו"מ סי' רז סקכ"ז]. וא"כ בנ"ד אם נימא שהת"כ אינו חל כי אם לזה שנתן לו כפו וא"כ לא דמי כלל לעד"ר שהרי לא נתחייב בת"כ בשבועה כי אם לזה ולא דמי לשבועה שנשבע לשלשתן והשבועה קיימת לשלשתן י"ל דמקרי עד"ר משא"כ בנידון זה השבועה לא שייכא לנשארים כי אם לזה. ועוד אני אומר כי אפשר שגם לר"ת בדבר שיש בו נדנוד עבירה לא מהני ת"כ דלא מקרי כריתת ברית רק בדבר שמותר לו לעשות ומותר לעשות זאת לחבירו לאהבתו וע"ז קאי הכריתת ברית. משא"כ בדבר עבירה או בדבר שאין ראוי לעשותו לא מקרי כריתת ברית. וראיה לזה דלפי מה שנראה מתשובת ר"י שבמרדכי (פ"ג דשבועות) דביקש לומר דת"כ אין לו התרה משום דהוה כברית. וא"כ תימה מאי ראיה מייתי ר"י (גיטין מו.) מגבעונים דנדר שהודר ברבים אין לו התרה. דילמא התם טעמא משום הברית וא"ת דדייק מלישנא דקרא כי נשבעו להם נשיאי העדה משמע דתליא בשבועה אקרא גופיה תקשי למה תליא בשבועה. הא הברית חמיר הוא מן השבועה. דלא מהני ביה התרה. אלא ודאי בהא פשיטא ליה כיון שעשו שלא כהוגן הופר הברית ממילא. רק השבועה ס"ל דמ"מ כיון שנשבע להם ולא התנו היתה חלה. וא"כ נראה בת"כ שנעשה לעשות דבר שלא כהוגן איננו כלום. באופן שבנ"ד פשיטא ופשיטא דיש לו התרה עכ"פ והמחמיר בזה הוא כסיל בחושך הולך

טז) ובאמת לפענ"ד צ"ע בלא"ה אם נדר עד"ר מועיל בדבר שהוא נדנוד עבירה אפילו ידענו שרבים חפצים בעבירה כי הר"ן בפרק השולח (לו.) הביא דעת הראב"ד דלא מהני [התרה גבי] נדר עד"ר כי אם בהדירו לדבר מצוה אלא שכתב שחזר בו מהך דפרק הלוקין (ט"ז.) דאונס שגירש מוקמינן בהדירה עד"ר אע"ג דהוא דבר עבירה. ובאמת לפענ"ד מהא לא איריא ויתישבו ג"כ דברי הרב הרמ"א שהביא (סי' רכח סעי' כא) די"א בנדר שהודר עד"ר בדיעבד אם התירוהו מותר. והש"ך (שם ס"ק סט) הקשה עליו דמסוגיא דפרק השולח מוכח דאפילו בדיעבד לא מהני ההתרה דהא מסקינן גבי כהן הנושא נשים בעבירה דמדרינן ליה עד"ר וכן באלמנה. ונראה לפענ"ד דלק"מ ותחילה נבאר מה שהתחבט בזה מוהרי"ק (שורש נב) בהא דנדר עד"ר אין לו התרה רק לדבר מצוה א"כ נימא בכל נדרים כיון דקי"ל דהנודר כאילו בנה במה (עי' רמב"ם פי"ג הכ"ה מנדרים) א"כ כל התרת נדרים דבר מצוה הוא ויש לו התרה. ותירץ מוהרי"ק דעיקר טעמא שמא יעבור על נדרו ואילו ידעינן דלא יעבור לא היה בו דבר עבירה. ועוד תירץ דבעינן מצוה מפורסמת ודחה בעצמו דבריו. דבגמרא [מדקאמר וה"מ לדבר הרשות] משמע דוקא דבר הרשות ואמת שכן מבואר גם בתשובת המיימוני לספר הפלאה כדברי מהרי"ק. אך באמת לפענ"ד אינו מספיק דהא אדרבא קיי"ל דהמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן (עי' רמב"ם וש"ע שם) א"כ מצוה לאתשיל עליה. ובגיטין (מה:) אמרו מעשה בא' שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך והתירו לו שיחזירנה. ופריך (שם מו:) פשיטא ומשני מהו דתימא נגזור משום דרבי נתן דאמר המקיים כאילו הקריב עליו קרבן. הרי דשם כבר קיים נדרו ואפ"ה אמרינן דהוא שלא כדין וראוי לקונסו וא"כ לא עלתה ארוכה לקושית מוהרי"ק, והנלענ"ד בזה עפמ"ש הרמב"ם (שם הכ"ג). ובש"ע (שם סעי' ז) דכל הנודר כדי לכוין דיעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח וכו' ע"ש ויצא לנו מדברי הרב דודאי כיון דכתיבא בתורה נדרים ודאי יש בהם מציאות דבר מצוה בצד מה והיינו לכוון דיעותיו ולתקן מעשיו. ולפי האמת הוא דבר