משיבת נפש חלק ב קצח

גם חבירו עמו. לכן באם נמשך לו טובה בעצם שאנו יודעין שבודאי היה חפץ בטובה ושתתקיים בלי ספק היה עושה מה שבכחו לעשות. אם כן ודאי נדר על דעתו. ועוד דבלא היה טובה לכולם יש לומר דילמא יש מהם שלא עשו השבועה כי אם לאהבת המשביעים ולא בשביל שישבעו גם המה ואף שדיברו בפועל נלך ונשבע ארבעתינו זה לזה על ענין שאין ידוע תועלת לכל אחד בו אינו מוכח שעשה כן לטובת עצמו שאפשר שלא עשאו רק לאהבת חבירו. וכל שאינו מגיע לו טובה מן השבועה ההיא אין לנו לומר שנשבע ע"ד חבירו דוקא דעיקר טעמא דנשבע ע"ד חבירו שלא בשביל הטובה שעשה לו יש לו התרה היינו משום דענין דאין לו טובה מזה מה לו לישבע דוקא ע"ד חבירו ולקשר עצמו בקשר של קיימא דוקא. ולכן בעינן טובה דוקא שידענו בודאי שהיה חפץ בשבועה לטובת עצמו דלא שייך לומר שיעשה שותפות לטובת חבירו דוקא ולא לטובת עצמו דאין דרך לשתף עצמו בעסק מו"מ ומלאכה כי אם לתועלת עצמו, א"כ ברור לנו שכל מה שבידו לעשות לחזק הענין הוא עושה. משא"כ בענין שאינו בעצם הטובה ודרך לעשות לאהבת איש או קנאתו באיש ההוא לא יחוייב שיתחכם לעשות דוקא קשר של קיימא. שהרי בלתי אפשר לידע מה בלבו של האיש ועד היכן אהבתו ושנאתו מגעת. ואף אם האהבה או השנאה גדולה בלב. אחר שאין לנו ראיה ברורה ע"ז אין זה רק דברים שבלב שאינם דברים. ואף אם שמענו כי היה אהבה עזה או השנאה. הלא בן אדם ינחם בכל שעה ורגע ישתנה דעתו. וכל שאין לנו הוכחה ע"ז בבירור לא הוה ע"ד חבירו

יג) וא"כ בנ"ד שלא היה שום תועלת בשבועה רק להנקם בשביל כבוד אחד מהם שלא שרתו אותו משועבדי הקהל אינו בכלל ע"ד חבירו ולא ע"ד רבים כמו שבארנו דברי מוהרי"ק גופיה. ועוד דבאין בחבירו ההוא טובה בעצם למה יקשור עצמו שלא יוכל להתיר דהא בלא"ה אין נדרים ניתרין אלא ע"י פתח או חרטה וא"כ אף הוא אינו נודר רק אם ישאר בדעתו באהבתו ושנאתו כאשר הוא עתה ולא כשיניענו ענין שיתחרט אח"כ עליה ואין לומר דניחא ליה שאם השני ימצא פתח והוא לא יתחרט כדי שלא יוכל חבירו גם הוא להשאיל אע"פ שמתחרט די"ל דאדרבה שלא עשו כן רק כל אחד לאהבת הקשר והחיבור. וכשעלה ע"ד חבירו להתחרט אף שהוא לא יתחרט מ"מ י"ל דלא איכפת ליה בהתרת חבירו שהרי סוף סוף הרי נהפך לבב חבירו לאהבה ובלא"ה שוב אין הקשר חזק כ"כ משא"כ בטובה שהוא במדיר י"ל שמכניס גם את חרטתו בספק כדי שלא ישאל חבירו כשיתחרט שיפסיד הטובה המגעת לו. וגם עיקר סברתו של מוהרי"ק לפענ"ד אינה מוסכמת מגדולי הראשונים שהריב"ש בתשובה (סי' קעח) כתב וז"ל נשאל על ציבור שהסכימו על ענין שלא יטעון אחד מהן חטה כו' והסכימו והחרימו באלה ובשבועה. והשיב ע"ז דלענין החרם י"ל לילך אחר המנהג וז"ל אבל השבועה שקבלו עליהם כמ"ש בשאלה צריכים הם לשאלת חכם ונשאלין אפילו לחצאין שהרי הם כיחידים וכ"כ הראב"ד בתשובה שציבור שעשו תקנה יקבלו אותה בחרם ובשבועה שהחרם יכולין הקהל להתירו מאליהן בלא פתח ובלא שאלת חכם. אבל השבועה צריכים הם לשאלת חכם ונשאלין אפילו לחצאין כו'. וכ"כ הרמב"ן וכו' עכ"ל. ומבואר בריב"ש בסוף שההסכמה הזאת היתה לתועלת מחמת שהיו הציבור בסכנה כמבואר למעיין בו. הרי בהדיא דריב"ש וראב"ד ורמב"ן ס"ל בפשיטות דזה לא מקרי ע"ד רבים. וכן מבואר עוד בריב"ש (סי' תסא) וז"ל עוד שאלת אם השנים עשר אנשים אשר קיימו כל התיקונים בכח האלה והשבועה מתחרטים משבועתם כו'. וכתב ובנדון זה אם לא אמרו ע"ד רבים ומבואר היא שהוא כשאר השבועות כו' ואפילו שכל אחד נשבע בפני רבים כו' ואפילו אם נשבעו ע"ד רבים כו' עכ"ל הרי דפשיטא ליה דשבועת הקהל אינה ע"ד רבים כלל אבל שהוסכם אצלם שכולם ישבעו. ולדברי מוהרי"ק כל שבועת הקהל היא ע"ד רבים. ובש"ע (שם סעי' ל) כתב בציבור שהסכימו על ענין אחד ונשבעו כל איש מהם עליה ואח"כ רצו להתיר אין להם תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם. וכתב רמ"א שם ועיין לעיל כתבתי דיש מי שחולק וס"ל דזה מקרי נשבע עד"ר ובש"ך (שם ס"ק פ"ז) הביא בשם עט"ז דציבור שאני דכל מעשה ציבור הוה כאילו התנו כולם. והא ליתא דסברא זו לא נאמרה רק אם נימא דאין צריכין התרה כלל וכמבואר בריב"ש (סי' קעח) ולסברא זו אין צריכין שאלה לחכם כלל. אבל אם נימא דצריכים שאלה לחכם ממילא שהוא כדין הנדרים ובעד"ר אין לו הפרה ולכן ס"ל להרשב"א דאפילו עד"ר מתירין הם עצמם אפילו לדבר הרשות. אבל לסברא דבעי התרה אי הוה עד"ר לא מהני התרה ולדברי מהרי"ק כל חרמי הקהל הם עד"ר כמבואר בדבריו בהדיא שלא מצא לו מקום לדחות להסיר דברי הרמב"ן מעליו אם לא במה שדחוק כי הרמב"ן עדיפא מיניה נקיט. וכיון דבררנו דהראב"ד והרמב"ן והריב"ש פשיטא להו דליתא להך סברא א"כ אין לחוש לספיקא של מוהרי"ק שאינו מוצא מידי ודאי של גדולי הראשונים ובודאי גם מוהרי"ק אילו הוה חזי להו היה מבטל דעתו נגד דעתם. ואפילו בעד"ר מ"מ יש מקום להתיר כיון דדבר מצוה היא למעט במחלוקת

יד) ואף שידענו שהנשארים בלתי מסכימים בהתרה הנה הרב"י שם כתב ואיכא למיבעי היכא דקיימי הני רבים וצווחי דלא ניחא להו בהתרה זו אע"פ שהוא לדבר מצוה והיה נ"ל דאפילו הכי מתירין לו דהא ודאי חזקה על כל איש מישראל דניחא ליה במצוה והני דאמרי לא ניחא להו יצרם תוקפם כמ"ש הרמב"ם [ספ"ב מגירושין בגט בע"כ שכופין אותו עד שיתרצה] דאל"כ לא הוה שרי להתיר בלתי ידיעת הרבים דהוי לן למיחש שמא לא יסכימו וההתרה בטילה והנדר קיים. אלא שהריב"ש בתשובה כתב על אחד שנשבע ע"ד הקהל גדולים וקטנים והיה בהתרתו דבר מצוה שאם יש מוחין בהתרתו אין מתירין לו שהרי הוא אומר שע"ד כל הקהל הוא נשבע כו' עכ"ל ומזה הוכיח הרב"י דס"ל דאם מוחין אין מתירין לו. ועפ"ז כתב הרב רמ"א בש"ע (שם סעי' כא) דאם הרבים מוחין אין להתיר לו. ואני אומר כיון שכבר הגיד הרב"י דעתו שוב אין חוזר ומגיד. אלא שביטל דעתו מפני תשובת הריב"ש. ובאמת נראה ראיית רבינו הב"י ברורה. דאל"כ למה לא ניחוש שימחו הרבים. והרי מצינו (נדרים יד ע"ב) אפילו באומר קונם עיני באישן היום אם אישן למחר שאמרינן דאל ישן היום שמא ישן למחר ואם במילתא דתליא בדידיה חוששין דבתנאה לא מזדהיר איך לא ניחוש בדבר התלוי בדעת אחרים. וה"ל לחלק ע"ד מי נדר ומי ומי הם האנשים כפי חזקתו שיסכימו לדבר מצוה. כי אין לך דור שאין בו צדיקים ורשעים, ואיך לא ניחוש לזה המיחוש כי קרוב הוא. ובאמת מדברי הריב"ש אין ראיה כלל דמסתמא נשבע בדבר שהיה תועלת להקהל דמסתמא הם מוחים בעבור איזה תועלת שמגיע להם ע"פ שבועתו דלאו בשופטני עסקינן וכמנהג סדום. אלא ודאי דמיירי שהשבועה היתה לתועלת והריב"ש לשיטתיה (סי' קפו) ס"ל דבנשבע לתועלת חבירו אין מתירין לו אפילו לדבר מצוה ולכן יכולין למחות. ותדע דהא מדברי הריב"ש נראה דאפילו שנים מוחין או אחד אין מתירין עד שיסכימו כולם. וא"כ ל"ל משום דהוה עד"ר שהרי לא נשאר מהם רבים כלל ואדרבה נראה לי ראיה מדברי הריב"ש גופיה (סי' שצה) וז"ל ומ"ש בשאלה ה' הנודר בעד"ר לכל הפחות צריך שיפרוט את הרבים וכו' ומ"מ אף לדעת ר"ת בנידון זה כיון דעד"ר האמור בגמרא ר"ל כשמזכירין אף עד"ר המוזכר בשטר ר"ל שהזכירן בשעת שבועתו וכו'. ומה שלא חשו העדים לפורטן בשטר לפי שאין ידיעתן בשטר מעלה ומוריד. שהרי לדבר הרשות אין לו התרה אפילו בהסכמתן ולדבר מצוה מתירין אפילו בלא הסכמתן עכ"ל.