משיבת נפש חלק ב קצז

בשכרם באותו דבר עצמו אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה דמנא לן שכך היה דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו. וא"ת יהיו נשאלין אילו למיסר שוינהו עלי' שליח ולא למשרייה ליה הלכך אין חרטתם חרטה להתיר לו עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור ופירוש כי קיצר בלשונו הצח כמנהגו. ולא רבים יחכמו להבין דבריו הקדושים. ונ"ל ביאורן של דברים דסברת ר"ת דאין להם התרה רק כשנדרו בשביל אותו דבר עצמו כמו במקרי דרדקי דפשע בינוקי והדירוהו ע"ד רבים ואהדריה משום דלא אישתכח דדייק כוותיה ובזו לבד מתירין. וטעם הדבר שכשאמר ע"ד רבים מסתמא דעת רבים אז שיודר בתנאי שימצא אחר כמוהו דהכי הוא ע"ד רבים שמסתמא רבים מסכימים להעבירו משום דפשע אבל בתנאי שימצא אחר כמוהו וכ"כ הר"ן בגיטין פרק השולח דהוי כעין נדרי טעות. אבל דבר מצוה אחרת לא דלא קים לן דמשעה ראשונה היו מתחרטין משום מצוה זו. משא"כ במקרי דרדקי קים לן דמשעה ראשונה לא היו משגיחין בפשיעתו להדירו אם לא שעלה ע"ד דימצאו אחר כמותו. ומ"ש ואם תאמר יהיו נשאלין אילו ר"ל ישאלום אם מתחרטים מעיקרא שאילו ידעו שיסתעף מזה ביטול מצוה לא היו מסכימין בנדרו וכשיאמרו שלא היו מסכימין יתירו לו ליתא דלמיסר שוינהו שלוחים ולא למשרי' ליה. ועיין בב"י (שם ד"ה ונדר שעד"ר) בשם הרשב"א גיטין (לו. ד"ה ע"ד רבים) ונראה שגם הרשב"א נתכוין לכך דהוה כאילו הודר ע"ד שהוא ניחא לרבים בהדרתו שכלום עשו אלא בשביל התינוקות וכשיש ביטול לא היתה דעת הרבים מסכמת כלל להדירו. אבל מעולם לא עלה ע"ד ר"ת שיצטרכו הרבים שלא נדרו להשאל על התרתן. וגם הסמ"ג שכתב בשם ר"י שלכך ע"ד רבים אין לו התרה מפני שאין חכם מתיר אלא ע"י חרטה כו' ועד"ר אין לו התרה מפני שאין חרטתן שוה אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ונתחרטו בדעת אחד עכ"ל. ודברים אלו משוללי הבנה וטעם דמעולם לא שמענו שחרטת איש אחר תועיל להתיר נדרו של זה. אבל ברור דכונתו דזה שנודר ע"ד רבים תלה נדרו בדעת אחרים ואין ניתר ע"פ חרטתו דלאו בדידיה תליא מילתא שמסר נדרו לדעת הרבים ובטלה דעתו נגד הרבים. מיהו לדבר מצוה סתמא כפירושו שבודאי ניחא לרבים שלא ישאר בנדרו. נמצא שלא תלה כי אם בדבר שיסכים עליו דעת רבים בהחלט. משא"כ (בבא) [בלא] דבר מנוה א"כ דעת רבים מסתמא שיותר נדרו והוה כאילו אמר ע"ד רבים כ"ז שבסתמא יהיה דעתם שישאר בנדרו. אבל כשתבא סיבה שניחא להם שיתיר נדרו יתירנו משא"כ לדבר הרשות כיון דאין לומר בסתמא דעתם שיתירנו לא תועיל חרטתם להתיר נדרו כמו שאינה מועלת חרטתו דמעולם לא מצינו חרטת זולתו תתיר נדרו ואין לנו לומר שכך דעתי אם יתחרטו כולם יותר לו דהא ליתא כיון שאין לומר מן הסתם מתחרטין כמו לדבר מצוה רק מטעמים שונים שאין סתמן כפירושן. א"כ בשעה שנדר על דעתם לא היה עומד להתיר לדבר זה מן הסתם כמו לדבר מצוה. שגם בשעה שנדר על דעתם היה דעתם גם אז מסכמת שאם יהיה לדבר מצוה שיותר. א"כ מעיקרא אדעתא דהכי נדר אבל שלא לדבר מצוה אינו בכלל נדרו מתחילתו שהרי לא עלה על דעתו שיסכימו בהתרה מפני חרטה שיתחרטו שאין עומדין להתחרט בסתמא רק לאיזה סיבה. ולכן לא מהני חרטתן אף אם נתחרטו מטעם אחד אינו מועיל חרטת הרבים להתיר נדרו כיון דבסתמא אין דבר זה עומד לרבים להתחרט והחרטה אינה אלא מקריית כנ"ל ברור. ולפמ"ש בכונת רשב"א נסתלקה תלונת ב"י מעליו

יב) ומעתה מה שביקש הש"ך ללמוד דאם מתחרטים מטעם א' מתירין לכ"ע ליתא ואינו מיחוור כלל דממה נפשך אם נאמר שתלה בדעת רבים כל זמן שירצו אין שום טעם לחלק בין מתחרטין מטעם א' או מטעמים שונים. אבל האמת הברור כדפרישית (באות יא) יעיין בר"ן בנדרים (עג: ד"ה ואיכא) מ"ש בכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת. ואחר שבררנו שם ת"ל דלהך דיעה שאינו מועיל דעת רבים להתרה שלא לדבר מצוה. אם כן אין מקים לדברי רמ"א במ"ש שדעת הרמב"ן שעם הסכמת הרבים יכולין להתיר וליתא. ותו חזינא תיוהא בדברי רמ"א בזה שהשיב לקיים דברי מהרי"ק דלא הועיל כלום בתירוצו. שהרי ברמב"ן לא נזכר כלל ע"ד רבים כי אם ע"ד הקהל. וע"ז קשיא ליה למהרי"ק אפילו לא אמר על דעת הקהל מסתמא ניחא להו. וא"כ מה הועיל רמ"א בתירוצו שע"ד רבים אינו מועיל הסכמתן דהא לא אמרו אלא ע"ד הקהל וסתמא נמי ע"ד הקהל נדרו שע"ז תמך מהרי"ק יסודתו ובאמת ברמ"א שם נזכר ע"ד רבים וליתא שהרי ברמב"ן לא נזכר כלל ע"ד רבים כי אם על דעת הקהל וזה למהרי"ק אפילו בסתמא כיון שכל הקהל מקבלים הוה על דעתן. ואי הוה ס"ל להרמב"ן דמתירין בהסכמתן היה צריך גם כן הסכמת כל הקהל וזה יועיל אפילו אמר על דעת הקהל לפי דברי רמ"א. אבל כבר בררנו שאין דעת הרמב"ן כן וליתא לדברי הרמ"א בתשובה זו. גם על מהרי"ק יש לתמוה איך עלה בדעתו שיודה הרמב"ן לסברתו דחרמי הקהל חשיבי על דעת רבים. הרי הביא תשובת הרי"ף וז"ל וכן מצינו בתשובה לרבינו הגדול שאמר וקהל דמחרים על דבר ונתחרטו כי ילך אצל חכם ויתיר להם החרם עכ"ל. וה"ז מפורש היפך דברי מהרי"ק לפי ההנחה שהניח שסתמא הוא ע"ד רבים ואיך יתיר להם החכם. וכבר הבאתי כמה ראשונים שחולקין על מהרי"ק. ולכן נ"ל דליתנייהו לדברי מהרי"ק בזה. ותירוצו של מוהרי"ק דחיק הוא

גם דברי מוהרי"ק קשים דלמה לו הסברא שהוא ע"ד רבים תיפוק לי' שהוא ע"ד חבירו כיון שכל אחד הוא בגדר מקבל טובה לפי דברי מהרי"ק וע"ד חבירו ס"ל לכמה פוסקים דאפילו לדבר מצוה אין מתירין כמ"ש מהרי"ק (שורש נב) ובעד"ר לכ"ע מתירין לדבר מצוה. גם קשה איפכא כיון דהוא עד"ר ל"ל טעמא דטובה הא עד"ר אפילו בלי טובה חשיב עד"ר. וי"ל לזה דודאי בפירש בהדיא עד"ר א"צ לטובה אבל כאן שנשבע סתם מהיכא תיתי נאמר שנשבע ע"ד חבירו. ולכן נתן מוהרי"ק טעם דמאחר שניחא ליה שחבירו ישבע על דעתו ג"כ שפיר חשיב עד"ר. וכוונת מוהרי"ק עד"ר שקיבל טובה מהם. ומ"מ לדבר מצוה י"ל דס"ל דמתירין כדברי התוס'. ונ"ל ראיה לסברת מוהרי"ק דודאי ל"ל דאם נשבע לשלשה בדבר שהוא טובה לשלשתן יחשב ע"ד רבים. דא"כ שבועת הגבעונים היתה ע"ד רבים שהרי נשבעו לדעתם וטובתם. אע"כ כל שאין לנשבעין טובה מזו השבועה י"ל שלא נשבעו על דעתם כלל. וא"כ יש להוכיח מדברי מוהרי"ק גופיה דדוקא בהגיע להם טובה בעצם מן השבועה שז"ל מוהרי"ק וכל אחד נעשה כעושה טובה לחבירו כדפירש לעיל וכונתו כפי המבואר בתשובתו שעשו שותפות שכל א' יהנה מחבירו כשיצליח במעשה הרפואה כמבואר למעיין בו. וקשה למה לי לטורח הלזה תיפוק ליה בלא"ה כיון שהסכימו כולם על ענין אחד ועשו שבועה ביניהם וכל אחד היה חפצו ורצונו שישבע לו חבירו נימא שזה בעצמו הוא הטובה. אלא ודאי נראה ברור לדעת מוהרי"ק דאם הסכימו על ענין אחד אף שהוסכם לכולם לא מקרי עד"ר. מאחר שהסכימו שכל אחד מהם ישבע ע"ד. אלא ודאי משום הכי לא איריא שנשבע ע"ד הרבים חבריו. דמאן לימא שכיון לישבע בשבועתו ע"ד חבירו שמא לא נתכוין רק ע"ד עצמו. וגם אם חבירו נשבע גם כן ע"ד עצמו יש לומר דלא איכפת ליה כלל בזה שישבע חבירו על דעתו דוקא כיון שלא ידענו לו מזה תועלת ברור. ואף אם בקשו כל אחד השבועה מאן לימא לן שביקש לאסור את חבירו שלא ימצא היתר לשבועתו כיון שאינו מוכח מגוף הענין תועלת השוה לכל נפש. מאן לימא שהיה הענין גם כן חזק ורשום אצלו על דעת שביקש להאסר בכבלי ברזל בכדי שיאסר