משיבת נפש חלק ב קצה

שלא היתה כוונתו של אותו רשע שלא יגלה לשום אדם רק שלא יתפרסם ובמגלה לאחד שלא יפרסם אין בכלל שבועה זו וא"כ יכול היה לגלות בסוד לאחד מן הסנהדרין או להשביעו בשבועה עד"ר שלא יגלה בטרם יתיר לו. וכבר כתבו הפוסקים ועי' יו"ד סי' רכח סי"ד] דדי כשיפרוט לאחד מן המתירין וא"כ א"ש שלא היה צריך לגלות ולא עבר כלל ולק"מ כל זה י"ל להצדיק הצדיק דמעיקרא כמו שאמרו חז"ל שהיה צדיק גמור והמקום ידון אותו לזכות. אלא דביוסף קשה לכאורה איך אפשר לו להשאיל על שבועתו שנשבע שלא לגלות הא צריך לפרט הנדר. וכן שמעתי מקשין בילדותי כד הוינא טליא. ואולם לפמ"ש ניחא דהא דצריך לפרט י"ל אם אינו מתיר לדבר מצוה משא"כ אם הוא מתיר שבועתו לדבר מצוה ואי אפשר בפירוט מתירין לו בלא פירוט. וכאן חשיב לדבר מצוה שע"י שיעבירו את פרעה ממלוכה וימליכו את יוסף יקיים מצות אביו כאשר דבר מלך שילטון מי יאמר לו מה תעשה ואתי שפיר

והנה כפי דברינו אפשר לצדד באיש ואשה שנשבעו לישא זה את זה לא מקרי ע"ד חבירו שאין שייך עליו תרעומות למה שנהנה בהטבה עד עתה שאם חזר הרי לא נהנה כלל בהטבה ההיא, אלא שאין כח בידי לחלוק על רבותינו מהראשונים וגם האחרונים שנמשכו אחריהם [עי' ברמ"א סי' רכח סס"כ ובש"כ שם סקנ"ה] ונראה ליישב אף כפי הסברא הנ"ל דודאי גם בזה יש לה להתרעם עליו שנשבעו שישאו זא"ז ואולי בשביל זה הפסידה זיווג אחר שהיה מזדמן לה. וגם כתבו דהקנסות הם הבושת א"כ בייש אותה בחנם כשישאל על שבועתו וזה יותר תרעומות מן התרעומות של ההטבה ויפה כתבו רבותינו בזה

ט) וא"כ נראה ברור בנ"ד שהת"כ אף אם הוא ע"ד חבירו אפילו נימא דנקרא קבלת טובה בהפקת רצונו לנקום נקמתו מ"מ כיון שהדין נותן שיתחרט וישאל על שבועתו אין לו להתרעם עליו כלל שאם חבירו עושה שלא כהוגן אין לו מקום להתלונן עליו אחר שבא בברית להטות אחרי רבים והדין נותן להתיר לו כי לא עליו תלונתו כי אם על עצמו שעשה שלא כהוגן מתחלה לנקום ולנטור שלא כדת ולא משגחינן ביה כלל. ואפילו למ"ד דבע"ד חבירו אפילו לדבר מצוה אין מתירין. היינו משום שלא היה כוונת חבירו להעבירו על המצוה שעדיין בשעה שהדירו לא היה הדבר ההוא ואין חבירו מחויב להכניסו למצוה זאת דלאו עליה דידיה רמיא ואילו כוונתו להתיר לעצמו בדבר מצוה היה לו להמנע מלהנות משל חבירו מאחר שחבירו לא ההנהו רק בשביל קיום השבועה. ואם כן אין ב"ד נזקקין לו להתיר לו כי יש לחבירו תרעומת עליו בדין על ההנאתו אשר ההנהו משא"כ בזה שכפי החרטה לא ההנהו כלל כי אדרבא הכשילו וגדול המחטיא את האדם כו' פשיטא שאין לחוש לדעת חבירו כלל. ועוד מאן לימא דהא חשובה הנאה מה שמסכימים שניהם על ענין אחד שאין להם הנאה כשיעשה זולתו זולת הנקימה. ואם נשבע שלא לעשות דבר וביקש מחבירו שגם הוא ימנע לעשותו מאחר שבמניעת עשיית הדבר אינו טובה לו בעלם שהרי הוא בלא"ה ברשות עצמו כשלא ירצה להסתפק במשרת הקהילה. בכי הא לא מקרי טובה כלל. ואינו דומה לשבועת יתרו ונבוכדנצר. וא"כ אינה כלל ע"ד חבירו. ואפילו לדעת האומרים שאם נשבע להטיב לחבירו אפילו מעצמו אין מתירין לו. היינו משום דמה להם לב"ד להזדקק להפסיד לחבירו במה שאינו מצוה. משא"כ בזה שראוי הוא להזדקק מאחר שהוא דבר מצוה לא משגחינן בהטבת חבירו. וכן מבואר בהדיא בתשובת הריב"ש (סי' קפו) ליישב מה שהקשו מגבעונים דר"י יליף מיניה (גיטין מו.) דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה. והקשו הא בלא"ה איך יתירו דבר שהוא לטובת הגבעונים. ותירץ הריב"ש לפי שהם עשו שלא כהוגן ואמרו מארץ רחוקה באו ע"ש והיינו כמ"ש כיון שעשו שלא כהוגן היה הב"ד יכול להזדקק להם להתירן ואדרבה יש ללמוד מדברי הריב"ש וסברתו דלא אמרינן ע"ד חבירו אין מתירין לו רק כשאינו עושה שלא כהוגן וא"כ בנ"ד שחביריו עשו שלא כהוגן אין משגיחין בדעתם כלל. וכמו שאבאר עוד, (באות י) ואם כי גם הוא עשה שלא כהוגן. מ"מ הרי הוא מתחרט ע"ז ואין לך דבר שעומד בפני התשובה וכאשר צווח הנביא. וא"כ זה שניחם כהוגן עושה וחבירו שעומד במרדו עדיין העון בידו במה שלא עשה כהוגן בתחילה. וכן נראה מתשובת מהר"ם פדואה (סי' ע) שכתב וז"ל ועוד נראה לחלק ולומר שדוקא במה שמתרצה האיש לקחת האשה מקרי עשה לו טובה. אבל לא בזה שנתרצית האשה לא מקרי עשה לו טובה. משמע בהדיא דהפקת הרצון לא מקרי טובה אף שהוא בשבועה כנראה מפשט דברי מהר"ם. ואע"פ שיש מקום לדחוק דמהר"ם לא קאמר רק כשהיה רצון בלי שבועה ואיכא תרתי חדא דמה שנתרצית לא מחשב טובה ליה. ואף שהוא חפץ בה מ"מ הרי בידה לחזור. אבל אם נשבעה ע"ז י"ל בצירוף נקרא טובה. ובזה מיושב מה שהשיג מוהרי"ק (בשורש נב) על חבר שבדורו שא"כ מה היתה טובת משה שנשא בת יתרו. ולפ"ז א"ש דלא אמרינן דלא מקרי טובה רק ברצון לבד לא מקרי טובה. אבל במה שהיא מוכרחת לישא אותו שפיר נקרא טובה אחר שחפץ בה ואין בידה לחזור. ואם כן ביתרו שכבר נתן לו בתו שפיר מקרי טובה שאחר שנשאה שוב אין בידה לחזור. מ"מ פשט דברי מהר"ם משמע אפילו בשבועה לא מקרי טובה לאיש. וכן נראה שהבין בש"ך (סי' רכח סקנ"ה) שכתב שדעת מהרי"ק אינה כן. וכן נראה דעת הרב ואם יסבור שהשבועה נקראת טובה א"כ הרי רמ"א מיירי בהדיא בנשבעה וא"כ בודאי הוה טובה בזה שהפיקה רצונו ונשבע על מה שהוא חפץ. אלא ודאי אף אם הוא חפץ דבר שאינה טובה לו אף שהשביעו ע"ז לא מקרי ע"ד חבירו. וכן נראה מלשון תשובת מהר"ם שהביאה מוהרי"ק ומהרמ"פ שם וז"ל הכי נמי עשה לה טובה שנתרצה לישאנה וקיבל גם הוא בחרם לקחתה עכ"ל. ולא כתב בפשיטות שנתרצה לקבל בחרם לקחתה. אלא ודאי רצוי דקבלת חרם לא מקרי טובה ותרתי בעינן שיתרצה לישאנה שהיא הטובה בעצמה ושיקבל בחרם שיהיה טובה לפי האמת דרצוי לבד לא נקרא טובה שהרי בידו להפקיע ולחזור מן הרצון וא"כ אינה טובה בהחלט. וגם השבועה לחוד להפקת רצון ג"כ לא מקרי טובה

י) ועתה נדבר לפי מה שהוגד לי שנדר לפלוני לפי שראהו עצב ואמר לו אני נותן לך ת"כ יהיה אצלי ברית מילה גם הוא ישתמש בו וזהו ודאי נדר לתועלת חבירו מקרי. גם יש לדונו למקבל טובה לפי שנתרצה אצלו לשירות הוא וגם הוא נתחייב בו בתקיעת כפו. איברא כמה תשובות בדבר. חדא שכבר כתבתי לפי המקור שהוא מן הגמרא וכפי מה שבררנו לעיל (אות ז) י"ל הא דאין ההתרה התרה היינו בענין שאין הנשבע חוזר ומבקש הוא שיתמידו לו בטובה והלאה כשבועת משה ליתרו וצדקיהו לנבוכדנצר. ובזה מיושב בפשיטות דעת ר"ת שהביא ראיה מפרעה דא"ל איתשיל אשבועתא א"ל אתשיל נמי אדידך. והקשינו לעיל (אות ח) מזה לדעת ר"ת. ולפ"ז לק"מ דכיון שיוסף לא ביקש יותר שיתמיד בטובה כי למען כבוד אביו. כל טובתו כאין נחשבו. ואם לא יסכים על רצונו היה מתירא פרעה פן לא יחוש עוד לטובתו להבא. או אפשר שאז לא היה ביד פרעה להרע לו ולא היה צריך לטובתו א"כ שפיר היה יכול להשאיל עליו אף שלא מדעת פרעה. ואם כן הדברים נכוחים למבין. והראיה מפרעה גם היא נכונה היא. אלא שבטלתי דעתי נגד הגדולים החולקים על סברא זו כנראה ממ"ש בשנים שנשבעו שישאו זא"ז וצריך ליישב הך דפרעה כמ"ש שם. עכ"פ אין לנו שום ראיה מן הגמרא על זה. ובנ"ד יש לחלק כאן מכמה טעמים. חדא דזה עשה שלא כהוגן במה שנתן ת"כ להשיג