משיבת נפש חלק ב קצד

עוקר הנדר מעיקרו ולא עבר כלל. ולכך לפי שהיה מצטער ביותר פרט הנדר. ואף שבשעה שפרט עבר עליה מ"מ כיון שנשאל הותר לו למפרע. וא"כ י"ל דלהכי כתיב אלתי אשר בזה. אלא שדעת ר"ח דבנודר מחמת טובה שעשה לו אין להתיר כלל בלי דעתו ורצונו

ד) והנה אמת שהדבר דחוק לייחס ולומר שצדקיה שהיה צדיק גמור והסנהדרין שעשו שלא כדין וכמ"ש מוהרי"ק (שורש נב), ולמען הצדיק צדיק אכתוב הנלע"ד בזה. והוא דודאי הסברא נותנת דמי שהוא נודר לחבירו איזו דבר מחמת טובה שעשה אין בדין שנזדקק לו להתיר לו. כיון שהוא פעל אתו טובה בעבור השבועה שנשבע לו אין בדין שנתיר לו. כי אין ראוי שישטה בחבירו ויראה כאוהב לו בשעת הנאתו. ואחר שעשה לו חבירו כמה טובות ופעולות טובות עבורו נתיר לו. דזהו ודאי איננו מחק היושר הראוי. אך אין זה רק בעושה עמו טובה שלא היה מחוייב מפאת היושר האמיתי לעשותה. ונמצא שהטובות שעשה עמו עד שעת ההיתר ונהנה בהם המודר היה בעול גמור. שהרי כל מה שטרח להטיב עמו לא היה רק בעבור שבועתו שמילא לעשות רצונו. משא"כ בטובה שבלא"ה כפי היושר האמיתי ראוי לעשותה אף בלי שבועה ההיא. רק למען אשר הנודר עיקש ופתלתול ומכריחו לידור לעשות רצונו. וא"כ אין שום עול ואון במה שמתיר לו השבועה אח"כ שהרי אין זו טובה באמת שתתייחס בשביל השבועה שנאמר שעשה שלא כדין במה שנהנה ממנו עד עכשיו שבלא"ה היה ראוי להנותו כהנה וכהנה והנה כי כן הדבר בצדקיהו שהיה מסור ביד נבוכדנצר וע"כ השביעו לעשות רצונו שלא לגלות הדבר. ולפי האמת בודאי כל הטובות שהטיב עמו מעט המה בערך אשר היה ראוי להטיב עם איש צדיק כמותו רק שאילו לא היה עושה רצונו היה עושה עמו רעה. או מנעו ממה שראוי וישר להטיב עמו. א"כ עם עיקש תתפתל ושפיר היה יכול לישאל על נדרו שלא עשה עמו יותר מן היושר הראוי. ואף לא מה שהוא ראוי למלך ישראל ואיש צדיק כמותו. ואותו רשע היה כדי בזיון הנ"ל ויותר ויותר. וא"כ לפי האמת ודאי היו יכולין להתיר לו אפי' לכתחילה מאחר שלא הטיב עמו טובה יותר מן היושר הראוי. וגם נכון הדבר לבזות אותו רשע. ואין כאן בזיון השבועה רק לפי שאי אפשר לנבוכדנצר להשיב כזאת שהטובה היתה ראוי בלא"ה והוא כדאי היה לבזיון הזה ונמצא שעבר השבועה כפי כונת נבוכדנצר והמה ידעו שלא יכלו להשיב לו אמיתות התנצלותם. נמצא שאצל אותו רשע ועמו היה בגדר עובר שבועה וברית. ולכן לא מצאו סנהדרין תשובה לדבריהם כשישאלו בפניו ושלא בפניו והיה חילול השם בדבר. שכפי כונת אותו הרשע לא היה מועיל ההיתר כלל. זה נ"ל נכון ברור

והנה כפי זה נראה דבשביל דבר מצוה ודאי מתירין שאין לנו לומר שנהנה ממנו עד עכשיו בטובה שהטעה והנאה את חבירו במה שהטיב לו ממנו שהרי לא לכבודו עושה זאת כי אם לכבוד אביו שבשמים והוא והמדיר חייבין בכבודו ואף אם המדיר אינו רוצה במצוה ההיא אין משגיחין בו ואין לו להתרעם עליו מאחר שהמצוה הניעתו לדבר ההוא והוא על דעת חבירו נדר ולא כאשר ידבר שלא בדעת האמתי והיושר הראוי בלי למונעו מן המצוה ההיא. אלא שנראה שאם יש לו מחבירו טובה נמשכת יש להודיע לחבירו למען לא יתמיד לו חבירו עוד בההטבה ההיא אשר עשה אותה עד עתה לסיבת נדרו ואם חפץ התמדת הטובה אין לו להתירו שלא מרצונו וידיעתו כי אולי כאשר ידע ימנע ממנו אותה הטובה. ואם התיר שלא לדעתו הרשות ביד חבירו למנוע ממנו הטובה ההיא מאחר שלא היה מחויב בה והוא לא הטיב עמו רק על דעת השבועה ואם שאין לו להתרעם עליו למה שנהנה ממנו עד עכשיו מאחר שעושה כן לרצון קונו וכבודו מ"מ יש בידו למנוע טובו וראוי שלא יהנה עוד מן המדיר בטרם יתרצה אליו להוסיף לו הטובה ההיא שלא על דעת נדרו וא"כ לא קשיא כלל מיתרו שאמר לו הקב"ה שיתיר לו במדין דאפי' נימא שהיה רשות בידו להתיר בלי דעתו. מ"מ אחר שנתן לו בתו ע"ד שישבע לו. אם כן ימנענה ממנו אח"כ מאחר שביטל שבועתו. ואף שלא היה במזיד מ"מ י"ל שלא נתנה לו רק על דעת ההטבה שנשבע לו ולא זולת. וא"כ הדברים נכונים וברורים כדברי הרמ"א ואין מקום לסתירת הריב"ש דאף אם משה התיר לו כדין מ"מ אם חבירו מונע ממנו הטוב הוא איננו שלא כדין. וא"כ אילו התיר משה שלא מדעת יתרו יכול למנוע בתו ממנו. שע"ד כן נתנה לו (ואפשר שהיה קדושין בטעות אילו לא מחל לו תנאו. וי"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות זה י"ל בדרך דרוש ואין עסקינו כעת בזה). ובזה מיושב הלשון לך והתר נדרך במדין שמזה דייקו התוס' שיוכל להתיר אף שלא מרצונו. וקשה לדעת האומרים שאין יכול להתיר שלא מרצונו. ולפמ"ש לא קשה מידי דודאי שם יכול להתיר שלא מרצונו. כי בטל רצונו נגד רצונו יתברך. אלא שהוצרך להודיעו אם חפץ בזה. ואם לא יתרצה באמת ימנע טובתו ואולי חפצו למונעה מיד ממנו ונמצא שמה שכפי כונת יתרו עדיין לא עבר התנאי שהוא בטעות אולי יחפוץ להשיאנה לאחר כפי נהוגים אז מחמת עבירת התנאי וא"כ בדין הוא שיודיעו ולא יטעהו שלא כדת ולק"מ

ח) ועפ"ז י"ל ליישב מאי דקשי' על דברי ר"ת שהביאו הפוסקים שהביא ראיה דאם נדר ע"ד חבירו שלא מחמת טובה יכול להתיר לו שלא בפניו, מהא דאמר פרעה ליוסף שאמר לו אבי השביעני אתשיל אשבועתא וא"ל אתשיל נמי אדידך כדאיתא בסוטה (לו:) ואיך אפשר ליוסף לשאול על שבועתו הא הוה ע"ד חבירו. אלא ודאי בנדר שלא מחמת טובה יכול לשאול. וקשיא ליה דנהי די"ל דיוסף לא היה בגדר מקבל טובה דבעינן קבלת הטובה מחמת השבועה כמ"ש הריב"ש (סי' קפו) הביאו האחרונים. והא יוסף ודאי היה בגדר מקבל טובה מפרעה יותר מצדקיהו מאותו רשע שהרי פרעה שמו למשנה ומושל בכל אשר לו. ואם כן יוסף היה יכול להשאיל על שבועת אביו ולא על שבועת פרעה. ולפי זה ניחא דכיון דהטובה היתה ראוי לו בלא"ה שכפי האמת יותר ממה שהטיב פרעה ליוסף. גדלה יותר טובת יוסף לפרעה שכלכלם בשבע וזנם ברעב וכמה אוצרות. וא"כ אם יגלה מה שמנעו פרעה לא יוכלו להתרעם עליו. שכל מה שנהנה מפרעה היה כדין שאף מבלעדי פרעה אילו נודע להם חכמת יוסף היו מסכימין לכל הכבוד והגדולה שהיה לו. וא"כ אין מקום לתלונת פרעה שהרי לא בחנם הטיב לו. וא"כ לא נהנה רק מחכמתו ותבונתו אשר חלק לו ה' ואין זו ההטבה מחמת השבועה כי ההטבה היא ראוי מחמת הפעולה, ומזה נ"ל ראיה למ"ש בפועל שנשבע לבעה"ב דלא נקרא נשבע ע"ד חבירו דאף שבעה"ב משלם לו מ"מ אין הטבה ההיא מחמת השבועה (ועי' ש"כ סק"מ) וגם שבועת צדקיהו לפי האמת לא היתה ההטבה בעבור השבועה רק כפי טפשות רשעות ורעות אותו רשע. אלא שלא יוכלו לגלות לו זאת שכפי רשעתו היה ראוי להורגו מיד

ועוד נ"ל ליישב דיוסף אמר אתשיל אשבועתא דידך שאף שהיא ע"ד חבירו מ"מ מצוה הוא לקיים דברי המת ואם ישאל ויעבירוהו ממלוכה ואין בכל ארץ מצרים מכיר בלה"ק וא"כ ליוסף יאות המלוכה וימליכו את יוסף וא"כ יקוים מצות אביו. וא"כ גם מזה ראיה דלדבר מצוה מתירין הנדר

ומה שהקשתי לעיל (אות ו) הלא צריך לפרט את הנדר י"ל דהא יש לדקדק דנבוכדנצר אמר אשתבע לי דלא מגלית ותיפוק מילתא והוא אריכות דברים למותר. וגם למה מייתי בש"ס זאת. אלא מזה יש התנצלות לצדקיהו