משיבת נפש חלק ב קצג

ויצא לנו מזה בנ"ד שנעשה בת"כ לעבור על תקנת הקהל שאינו חל כלל שהרי משועבדים היחידים לקהל. וגם לדברי הט"ז הנ"ל י"ל נהי דהחמיר להצריך התרה מ"מ לענין זה לא יחמיר. שבאם היא עד"ר שלא תועיל התרה. דהא בלא"ה י"א (ברמ"א שם סעי' כא) דבדיעבד מותר גם בנדר שעד"ר ובנידון זה די להחמיר לכתחילה

ועתה נשאר אם ת"כ הלזה מקרי נדר ע"ד חבירו אם אפשר להתירו. כי כבר כתב הרב רמ"א (סי' רכח סעי' כ) די"א דנדר שע"ד חבירו מתירין אותו לדבר מצוה. ובט"ז (שם סקל"ד) כתב תמיהני על הרב שהביא זה להלכה שסברא זאת מדברי התוס' והר"ן (נדרים סה.) לבקש למה התירו סנהדרין לצדקיהו לפי שצדקיהו מצטער כו'. מ"מ הרי אנו רואין שנענשו על זה וכ"כ הב"י שעכ"ז נענשו הוא והם מפני שהיה חילול השם בדבר עכ"ל. ותימה על תמיהתו דאדרבא דוקא גבי נבוכדנצר שהיה ההיתר חילול השם. אבל בעלמא בישראל כשמודיעין לו שהותר ע"פ הדין. אין כאן חילול השם. וסברא זו דחילול השם מבואר בב"י ג"כ. אלא שקשה דאם חששו לחילול השם. מנ"ל לגמרא שם למילף מצדקיהו דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו דילמא בעלמא מתירין לו אף שלא בפניו. והא דבצדקיהו בעי בפניו היינו משום חילול השם. ולפי שראיתי מן הגדולים שלא ירדו לסוף דעת התוס' כי הריב"ש בתשובה (סי' קפו) הקשה עליהם וכתב ונ"ל סתירה לדברי התוס' דהא אין מצוה גדולה מגאולת ישראל. ואעפ"כ אמר לו הקב"ה למשה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין ובש"ך (סקנ"ד) הביאו ג"כ. אמרתי להאריך קצת שדברי רבותינו בעלי התוס' נכונים וברורים

דע דאיתא בנדרים שם תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו. מנא הני מילי אמר רב נחמן דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין כו' ואין אלה אלא שבועה מאי מרדותיה אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דאכל ארנבת חיה אמר ליה אשתבע לי דלא מגלית עילוי ולא תיפוק מילתא אשתבע ליה. לסוף הוה מצטער צדקיהו בגופיה אתשיל אשבועתיה ואמר שמע נבוכדנצר דהוין מבזין ליה. אמר להון חזיתון מאי עביד צדקיהו א"ל אתשיל אשבועתיה א"ל וכי מתשלין אשבועתא א"ל אין בפניו או אפילו שלא בפניו א"ל בפניו כו'. והנה דעת התוס' (שם ד"ה דתנן) דלא תליא מילתא בטובה כלל שאין חילוק בין קיבל טובה מן השבועה או לא רק משום הני טעמי דבירושלמי. חד אמר מפני החשד. וחד אמר מפני הבושה. והתוס' כתבו בהדיא שם דטעמא מפני החשד ודחו דברי ר"ח דמחלק בדבר שעשה לו טובה ע"י הנדר רק עיקר טעמא הוא מפני החשד ואין צריך דעת המשביע כלל. וכ"כ שם בתוס' בהדיא דלך והתר נדרך משמע דאפי' בע"כ דיתרו. וא"כ בצדקיהו היה ג"כ הטעם מפני החשד כשלא הודיעו לנבוכדנצר שהרי היו יראים ממנו. ונראה מלשון התוס' שם שאף בדיעבד אינה מועלת ההתרה מדכתבו שם. וא"ת מה היה בדעתו של צדקיהו מה היתה מועלת ההתרה שלא בפניו וסנהדרין למה התירו לו. ותירצו דצדקיהו היה מצטער ביותר. וחשיב דבר מצוה. ואין לתמוה על סברתם דמפני החשד נימא שלא תועיל ההתרה אף בדיעבד די"ל דכל שלא עשו כהוגן וכאשר ראוי לעשות בטל התרתן כלל. דאף שנתנה התורה רשות להתיר בכה"ג לא ניתן להם רשות כלל ועשו שלא כהוגן בהתרה מאחר שבתחילה היה ראוי להם להודיע לנבוכדנצר. אך לפי שהיה מצוה בהתרה והיה בלתי אפשר להודיע זאת לנבוכדנצר ע"כ התירו לו שלא בפניו אלא דבלא דבר מצוה אין להם רשות להתיר שלא בפניו כיון דאיכא למיחש לחשדא דמה לנו לחוש לרצונו משא"כ לדבר מצוה אפילו יהיה באופן שאי אפשר להודיעו כגוונא דנבוכדנצר דחינן לחשדא ולא חיישי' ליה כיון דאי אפשר בענין אחר. אלא ששגו בזה שאין זה אלא בנודר לחבירו דאם יודע לו אח"כ יוכלו לומר שהיה לדבר מצוה והדין היה להתיר וליכא חילול השם. משא"כ בצדקיהו שאף אחר שיודע לו וישאל למה התירוהו לא יוכלו לומר שחשבו זאת דבר מצוה לבזותו וא"כ שלא כהוגן עשו ואין התרתן התרה. ולכן אמר הכתוב אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר. ומיושב קושית הראב"ד שהקשה הא בדיעבד מותר. ולפ"ז לק"מ דכיון דלא היה אפשר לומר לאותו רשע שהיה לדבר מצוה והיה להם לחוש לחילול השם אף בדיעבד אין התרתן התרה. והנה לפ"ז אין מקום לדברי הריב"ש איך אמר הקב"ה למשה לך והתר נדרך במדין דודאי לא ניחא ליה למרי עלמא להביא את משה רבינו בחשד אף לפי שעה בטרם שידע שמפי ד' היתה זאת. וגם הוא מידי דליכא לברורי. וא"כ יבא לידי חשד. שאף שיאמר להם אח"כ שמפי ד' יצא זאת. הא ליכא לברורי שהיה דבר מצוה. וגם השומעין לא יתירו לו שלא בפניו שהרי לא נודע להם שמפי ד' נאמר לו שילך למצרים ואם נימא דהקב"ה בעצמו היה מתיר לו. מ"מ יהיה ג"כ חילול השם בדבר שהרי אי אפשר לו לברר זאת. והוה ממש כעובדא דצדקיהו. משא"כ היכא שאי אפשר להודיעו לפי שעה יכולין להתיר לו. ולא חיישינן לחשדא דלפי שעה משום מצוה כיון דליכא חילול השם. דלבסוף יתברר שהיה לדבר מצוה. ועוד כשיודע לנודר שהותר על פי בית דין לא יתלה בוקי סריקי דאדרבה יש לומר שכדין עשו. ויצא לנו מזה שדעת התוספות היא דבמודר על דעת חבירו אפילו עושה לו טובה מ"מ נשאלין לו אפילו בע"כ של חבירו. רק מפני החשד צריך להודיע לחבירו. וכן נראה מדברי התוס' בגיטין (לה: ד"ה וליחוש) דליכא טעמא טפי מחשדא. ואם כן לפי זה אפילו לדבר הרשות יש להתירו לפי דעת התוספות. ולדבר מצוה מותר. והיינו היכא דאי אפשר להודיעו כגון שאינו בכאן לא חיישינן לחשדא. וכשיוודע לו יחקור אמיתת הדברים שהיה לדבר מצוה וליכא חילול השם. וכן נראה מפרש"י דנדרים שם דמפרש ליה במודר הנאה בפשיטות וזהו ודאי ניחא ליה שישאל עליה רק חשדא איכא ופשטא דש"ס משמע הכי. וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ו ה"ז משבועות) שכתב אין מתירין לו אלא בפניו. כדי שידע הנודר שהתיר לו נדרו. ולפיכך יהנה ממנו או יהנה לו עכ"ל משמע דטעמו מפני החשד ולא משום טובה כלל. וא"כ כל שהודיעוהו סגי. וגם הרא"ש בפירושיו (לנדרים שם) דחה דברי הרא"ם שפירש בפניו היינו דוקא מרצונו. אלא שבגיטין (פ"ד סי' ט) כתב דברי ר"ת. ובאמת שכן מוכח משמעתא דנודרת ליתומים שתוכל להתיר אף שלא מדעת היתומים והוה התרה בדיעבד עכ"פ. דהא הנדר היה ע"ד היתומים ואפ"ה אמרינן דאזלה לגבי חכם ושרי לה. הרי שתוכל להתיר אף שהנדר היה להנאת היתומים. ומה שדחה הר"ן [בנדרים ראי' זו משום] דמה הנאה יש ליתומים באיסור פירותיה, הוא דחוק דזיל בתר טעמא. דעיקר טעמא הוא כיון שנדר לטובתו בפניו אין להתירו שלא מרצונו. וכאן נמי ודאי אין היתומים חפיצים שתהא מותרת. שע"י שיקשה בעיניה להזהיר מן המין ההוא תצטרך להודות על מה שנתקבלה מכתובתה. ומה לי שהנדר עצמו הוא התועלת או הנמשך ממנו. וא"כ פשטא דשמעתין משמע דעכ"פ בדיעבד הוא מותר. וא"כ לדבר מצוה י"ל אפילו לכתחילה. ואפילו נימא כדברי הראב"ד (שהובא בר"ן שם) שמיאן בזה וסובר דקרא משמע שמענשו על עיקר השבועה שלא הותרה כלל מדכתיב אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר. י"ל דהא בלא"ה כיון דקיי"ל (ביו"ד סי' רכח סי"ד) צריך לפרט את הנדר. א"כ איך היה באפשר לו להשאיל על נדרו. מאחר שהיה אסור לו לגלות. ואם לא פרט הנדר קיי"ל דאינו מתיר [עי' מש"כ באות ת] וצ"ל דבאמת צדקיהו פרט הנדר. אלא כיון דקיי"ל גם באכלה כולה נשאל עליה (עי' רמב"ם ספ"ו משבועות) א"כ החכם