משיבת נפש חלק ב קצב

מתקנת הקהל. והלא השיב רש"י כו' ע"כ. ואם כדברי הטורי זהב דשם איירי למיגדר מילתא דאיסורא. מאי מייתי ראיה על תקנת רגמ"ה שהיתה בענין ממון. אלא ודאי מוהרי"ק הבין גם כן דברי הגאונים כפשוטן. ואין חילוק בין למיגדר או בממון בכל גווני מצוה לשמוע לרבו. ועל פי זה גם מה שדחק בט"ז שם לפרש מ"ש רמ"א (שם בהג"ה) ואפילו נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואחר כך נתנו עליו חרם חייב להגיד וגם א"צ התרה. דבלא"ה מושבע ועומד. וליתא כמבואר בהדיא בתשובת מוהרי"ק דשם איירי שנשבע שלא לגלות מן האבידה דמן התורה ליכא עדות גמורה רק במה שתיקן הגאון לגלות מי שיש לו ידיעה ממנה. בכדי שיוכל בעל האבידה לחזור ולרדוף להשיב אבידתו. (ונ"ל שתקנת הגאון היתה בשביל אבידה שהיא [לאחר] יאוש מן התורה כמו ברוב נכרים. דאל"כ איך שייך שתיקן להכריז הא דאורייתא היא. ועיין בח"מ סי' רנט) אלא שצריך לפרש דברי רמ"א דמיירי שבשביל כך נשבע כדי שלא יוכל להטיל חרם עליו. שזו דומה למ"ש רש"י הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל אחר ששמע שהציבור ממשמשים לגזור גזירתם. וא"כ כוונת השבועה להפקיע עצמם מגזירתם. ובזה ניחא מ"ש רמ"א (סי' רלט ס"ז) בנשבע שלא לגלות דבר שמציל חבירו מן ההפסד דיש להתירו דשם לא נשבע להפקיע תקנת הקהל שלא הכניסו עצמם הקהל בזה. ואין בו אלא משום גוף הענין שיש בו דררא דהשבת אבידה שהוא להציל חבירו מן ההפסד ובזו החמיר הרב רמ"א שצריך התרה. משא"כ כאן שבא להפקיע תקנת הקהל וחרם הקהל הוא תקנתם שתקנו לגזור חרם על דבר ההוא. והוא התחכם במרמה לעקרו. וע"ז אמר מהרי"ק דלא חל כלל. וזה ברור למעיין במוהרי"ק אלא שרמ"א קיצר בדבר. ובט"ז אגב חורפא לא עיין במוהרי"ק גופא. עכ"פ למדנו מדברי מוהרי"ק שמחשיב נשבע לבטל תקנת הקהל בכל גווני שבועת שוא ולא ס"ל חילוק הט"ז. והשני הוא מוהרא"י בת"ה (סי' רפ"א) והוא בט"ז (סי' ריח סק"ד) בשם אחד מן הגדולים. שהורה בענין שעשו הקהל תקנה שלא למכור בשר ביותר מן הערך שקצבו להם. והיה לאחד בשר ששחט למכור ביוקר. והתיר לו משום דהויא בעיא דלא אפשיטא (בחולין יז.) ואזלינן לקולא כיון שלא קבלו באלה רק בקנס בעלמא. ופירש בעל תה"ד וכתב ואף שיש לי קצת הרהור על ההיא הוראה. דבסמ"ג כתב הנשבע שלא יכנוס בתקנת הקהל. הוה שבועת שוא דתקנת הקהל הוה דאורייתא כו' עכ"ל. הרי להדיא דסובר אפילו בתקנה בעלמא הויא מן התורה. ואם כי בט"ז ישב בזה ההרהור של ת"ה. לפענ"ד עדיין לא יצא מידי הרהור של תה"ד. דאם איתא דמחלקין ה"ל לפרושי כיון דרוב עניני ציבור הם בעניני מסים ותקנות ממונות. ולכן לא ירד התה"ד לחילוקים הללו כלל. וגם נראה מן הש"ס (מ"ק טז.) דמפרש מנא לן דמנדינן ומחרמינן ותלשינן שיער. ומייתי לה התם מקרא דואריב עמם ואקללם. ואכתי מאי ראיה מהתם אי עשו כן בשביל עבירה בשביל נשים נכריות. מנ"ל לענין ממון ושאר ענינים דלא חמירי כולי האי. אלא ודאי אין חילוק בזה שכל מה שהציבור עושין כדין. אין היחיד רשאי להפקיע תקנתם

ד) ובאמת לפענ"ד אם באנו לומר [יש מקום] דלא פליגי הרמב"ן והריב"ש על הגאונים. כי מדברי הריב"ש (שהובא בב"י סס"י רכח) משמע אדרבה איפכא וז"ל שאלת הסכימו הקהל לברור אנשים למנותם נאמנים על המס והחרימו עליהם. ובשעת החרם מסר אחד מהם מודעא שאינו נסכם באותה הסכמה ולא מקבל החרם. תשובה אין כל אדם רשאי לפטור עצמו מתקנת הציבור. וכמו שכל הקהלות משועבדים הם לב"ד הגדול או הנשיא. כך כל יחיד ויחיד משועבד לב"ד שבעירו כו', ולפיכך זה שהוציא עצמו מן ההסכמה לא עשה כלום ומ"מ אם אמת היה הדבר שנשבע קודם לכן על כך. היה אסור מחמת שבועתו ואין לו תקנה עד שישאל על שבועתו כו' עכ"ל. ומשמע דוקא בנשבע קודם לכן. אבל אם נשבע אחר שכבר הוכרז הוה שבועת שוא וא"צ התרה. אלא די"ל דהכא כבר היה חרם בדבר והוא מדאורייתא. ומ"מ יש לפרש דברי הריב"ש שנשבע קודם שנעשית ההסכמה. ומ"מ לא מקרי נשבע לבטל שלא נשבע רק שאין רצינו להיות נאמן ולא יצאתה מפיו לשקר. דאולי הציבור בעצמם ימלכו לבל יעבירוהו מדעתו אחר שכבר נשבע על כך. ולא יכריחוהו לעבור על דעתו. וא"כ עכ"פ לא מקרי לשוא בשעה שנשבע. וכהנה סיבות שונות שאפשר שישונה דעת הציבור להסכים על אחר והרויח בשבועתו לזרוזי נפשיה שלא ישתדל בעצמו להיות מנאמני הקהל כמו כל שבועות רשות. ולכן לא מקרי שבועת שוא. משא"כ בנשבע בזה הלשון שלא יכנס בתקנת הקהל. גם הריב"ש מודה דלא חיילא. שהרי כל מה שהוא תקנת הקהל מצוה הוא לעשותו תהיה מה שתהיה. וגם דברי הרמב"ן (בתשובה סי' רפ שהובא בב"י שם) אפשר לפרש שנשבע על הדבר שחפצים הקהל לעשות ובזו אין לומר שלא תחול השבועה. שאולי לא יעשו הקהל אותה התקנה להעבירו על דעתו בע"כ. ואם לא השגיחו בשבועתו מחויב לבטל שבועתו. ומ"מ לא הוי שבועת שוא. ורש"י לא קאמר רק שנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל שזהו דבר עבירה והוא דאורייתא וא"כ לא מצינו חולק

ה) וליישב ההרהור של תה"ד לפענ"ד ברור דבלאו הכי יש לתמוה מנ"ל להגאונים דתקנת הקהל דאורייתא. ואפילו היה אסמכתא בדבר. מ"מ מנ"ל דחמיר מחצי שיעור לפמ"ש [הפוסקים] וכן דעת הרמב"ם (פ"ה ה"ח משבועות) דשבועה חיילא על חצי שיעור. וכבר נודע דדברי הגאונים הם דברי הקבלה. וא"כ צריך ליתן לב ליישב שלא יהיה דבריהם כחוקה בלי טעם ברור. אמנם לפענ"ד טעמן ברור ע"פ דברי הריב"ש שהבאתי לעיל (אות ד) דהיחידים משועבדים הם לציבור. וא"כ ממילא אין בידם לידור שלא לקבל התקנה. דהא אמרינן בפרק המדיר (כתובות ע.) וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה. הרי הבעל שמשועבד למזונות אשתו אין יכול להדירה ואפילו במעשה ידיה אם אמרה קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר. וכמו כן היחידים בע"כ מחוייבים לכוף ראשם לרוב הציבור. וכמו שהאשה אין בידה לאסור עצמה על בעלה. כמו כן אין היחיד רשאי לפטור עצמו מן השיעבוד שמשועבד לציבור לעשות כרצונם. וא"כ שפיר מקרי שבועת שוא דנשבע על דבר שאינו בידו שהרי בע"כ כופין אותו ליכנס בתקנת הקהל. והרי זה דומה לעבד עברי שגופו קנה ונשבע שלא יעשה מלאכה לרבו דלא חיילא השבועה בודאי שהרי גופו נשתעבד לו. וכמו כן היחידים אל הציבור לענין זה נשתעבדו שצריכים להתנהג בתקנתם כפי הסכמת רובם כמ"ש מהר"י מינץ (בתשובה סי' ז) ורמ"א (ח"מ סי' קסג)

ומעתה ממילא מיושב ההרהור של תה"ד דודאי האי גדול כתב שפיר דאם נעשה בקנס בעלמא אזלינן לקולא אף שתקנו תקנה על זה. כיון דהוא בעיא דלא אפשיטא והוא מוחזק בעצמו אמרינן שלזה לא נשתעבד דמספיקא לא מפקינן ממונא ולא שייך כלל ספיקא דאורייתא כיון דתקנת הקהל מטעם שיעבוד גופו נגעו ביה. וא"כ היכא דמספקא לן אי נשתעבד לזה המוציא מחבירו עליו הראיה כמו בספק בכור דא"צ ליתן לכהן. ומ"מ אסור בגיזה ועבודה שהיא קדושה הבא מאליה (עי' ב"מ ו:) לכן באיכא חרם יש להחמיר כדברי תה"ד. משא"כ בליכא חרם. מיהו לפענ"ד אפשר. דאפילו באיכא חרם כיון שיש ספק בתקנה והוא מוחזק בעצמו אפשר דלא חייל כלל. דכיון דפטור הוא מן הדין. גם החרם לא קאי ע"ז. ולכן א"ש דברי אחד מן הגדולים בפשיטות ואין כאן להאריך בזה: