משיבת נפש חלק ב קצא

צבאות תעשה זאת. ואף כי גם בתחילה היו מוסכמים גם מאותן שנבדלין שפירשו מן הציבור רק עתה נהפך לבבם לנקום מהם תחת אשר קנאו לכבוד התורה כמצווה עליהם מאלופי הקהל. ועל זה אפשר לומר שאין בידם לחזור כלל. כי פועל נקנה באמירה בעלמא. וכבר נשתעבדו הבעלי בתים למשמשים שיהיו הם המשמשים. ומבלעדם לא ירים איש את ידו לשירות המיוחס להם. ואין רצוני להאריך בטענה הלזו. אך נתפוס הענין כאשר גם עתה המה מוסכמים מן הרוב. והנה מבואר בש"ע (שם סל"ג) הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוה שבועת שוא וע"כ חל עליו תקנת הקהל. ואם אין נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם. א"כ ראינו שאין כח ביחידים לפרוש מן הציבור בשום אופן ושבועתם שבועת שוא. אלא שבט"ז (שם ס"ק מב) כתב פירוש וצריך לשאול על שבועתו ע"ש. ולא ידעתי איך פירש דברי הש"ע שתפס דהוה שבועת שוא דמשמע שאין צריך התרה כלל. ואמת שבתשובת הרמב"ן (סי' רפ) שהובאה בב"י כתב שצריך התרה אבל נראה דהב"י ס"ל דהרמב"ן חולק על מ"ש הב"י שם בשם סמ"ג שכתב בשם גאון וכתב וכן ראיתי בתשובת ר' יוסף ט"ע ובתשובת הגאונים ור"י ברבי יהודה ורש"י. וא"כ נראה שדעת רבינו ב"י שלא לחוש לדעת הרמב"ן כי כן דרכו של רבינו לקבוע הלכה ע"פ רוב הפוסקים וכ"ש הגאונים שדבריהם דברי קבלה. וכן נראה מדברי הש"ך (סקצ"א) שהריב"ש שמצריך שאלה הוא חולק על הך סברא דהוה שבועת שוא

והנה בט"ז שם פירש דברי הרמב"ן שטעמו דהוה כנשבע לבטל מצוה דרבנן שמבואר (סי' רלט ס"ו) דחלה השבועה. והוקשה לבעל ט"ז מתשובת רש"ל דמחשיב ליה שבועת שוא. ולכן ביקש לחלק בין היכא דהתקנה למיגדר מילתא דהעבירה הוא חיוב דאורייתא משא"כ במידי דממונא. והנה תחילה נאמר אף לפי דברי הט"ז שמדמה מידי דממונא למידי דרבנן הרי הודה דמידי דממונא הוי כמידי דרבנן. וא"כ יש לומר דכיון דמבואר (סי' רלט ס"ו) דגם במילתא דרבנן אינו חל בקום ועשה. וכאן אפשר לדמותו לקום ועשה במה שיכבדו הכבוד המגיע לרב לאיש אחר. וגם כיון שלא ישתמשו במשרת הקהלה בע"כ צריכין לשמש אחר. שהרי לא עלה על דעתם להיות בלי השירות ההוא. וא"כ בא לעקור בקום ועשה. אלא שיש לדחות דדוקא התם שנשבע לאכול איסור דרבנן. אם כן עובר אדרבנן בידים. ולהכי אמרינן ליה להיות בשב ואל תעשה. דהא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה

ב) ובהכי ניחא מה דקשה להך דיעה [דגם בדרבנן אינו חל בקו"ע] הא בשבועות (כד.) פריך בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן. מוכח בהדיא דאיתא בהן בנשבע לאכול חצי שיעור שאסור מדרבנן אלמא לר"ל איתא בהן. ואיך כתבו דבקום ועשה אפילו אדרבנן לא חיילא השבועה. וא"כ ליתא בהן כשישבע שיאכל חצי שיעור אלא נראה דטעמא דלא חלה משום שיש כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא מן התורה. ואף דמן התורה חיובו חל. חכמים עקרוהו ממנו שאי אפשר לו לעבור על גזירתם ואין הדבר ברשותו שחכמים מנעוהו מעבור על דבריהם ואי לו רשות לעבור על גזירתם והוה כנשבע על דבר שלא יכול להשיגו. ואף שנשבע שבועתו נעקרת מפני חז"ל. משא"כ כשנשבע שלא יאכל שאינו עוקר כלל תקנת חכמים לא חשיב ליתיה בהן דכ"ז שאינו רוצה לעבור. לא מיעקרא תקנתא דרבנן כלל. וזה דומה לנשבע שלא יאכל היום. ואין שום דבר בביתו. ואי אפשר להשיגו שהוא במקום רחוק מישוב. דמ"מ לא מקרי ליתיה בהן דאין המניעה מצד עצמו. כמו כן י"ל אם האיסור דרבנן אין המניעה מצד האיסור רק מצד דאפקוהו רבנן מרשותו כשרוצה לאוכלו ואינן מניחין לאוכלו משא"כ בנשבע שלא לאוכלו לא מקרי שבועת שוא שאינו עוקר אוקמה אדינא דאורייתא ולא חשיב ליתיה בהן רק באכילה שאיסורה מגופו ולא במה שאיסורו מצד איזה מניעה

ובזה מיושב מ"ש הש"ך (סי' רל"ט סק"כ) בשם רלב"ח לחלק בין חצי שיעור לאיסור דרבנן. והוא לכאורה נגד הסוגיא דריש לקיש מוקי בחצי שיעור. אבל ברור לחלק כמו שכתבתי דודאי בשב ואל תעשה לא שייך כלל לומר שלא יחול על איסור דרבנן דמה לחכמים עמו בדבר הזה שאין תקנתם מתבטלת בו. ומהרלב"ח לא אמר דבריו רק בקום ועשה לעבור בפועל על דרבנן וברור. אלא דמ"מ י"ל דלא חלה שאין רשאי לעבור. ומ"מ צריך שאלה דלענין זה לא עקרו

ועפ"ז נתיישב הא דאיתא בגמ' שבועות (ג:) ובכמה דוכתי בש"ס פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה. ר' יוחנן ור"ל [דאמרי תרוייהו אינו לוקה] ר' יוחנן אמר אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה. ור"ל אמר אינו לוקה משום דהוי התראת ספק. ויש לדייק מאי נ"מ בינייהו. ואי איכא נ"מ בעלמא ליפלגו בעלמא. כיון דבהא ליכא נ"מ. ולמה נקט ככר לינקט סתם שבועה שאוכל היום ועבר היום ולא אכל. אלא נראה דריש לקיש דוקא בככר זה שהוא מסתמא כשיעור. ובזה בכל אופן הוי התראת ספק דע"כ בככר דהתירא מיירי דבככר דאיסורא מושבע ועומד הוא. וא"כ בכל גווני הוה התראת ספק. משא"כ אי הוה נקיט בסתמא שבועה שאוכל היום. ועבר היום ולא אכל. דבזו משכחת לה התראת ודאי. והיינו בנשבע לאכול חצי שיעור נבילה לריש לקיש דאסור מדרבנן. וזה בודאי הוא עובר מאחר שיש כח ביד חכמים לעקרה בשב ואל תעשה. ומ"מ השבועה חל עלה לענין שאם לא ישאל ילקה באמת דהשבועה חלה רק דחכמים מונעין אותו מלקיימה וא"ש

וכן נראה לפרש כוונת המחבר (סי' רלט ססק"ו) שלא חלה השבועה בענין שיהיה מותר לו לעבור בפועל ואין מתירין לו לאכול ובאמת חייב על השבועה. ונסתלקה בזה קושיית הש"ך (שם סק"כ) ולא הוצרך המחבר לבאר זאת שכבר ביארו (בסי' רלח ס"ד) שחייב על השבועה בחצי שיעור ועיין בב"י תשובת הר"ן

וא"כ כ"ש די"ל בנ"ד שהשבועה לא חלה רק לענין זה שלא ישתמשו במשועבדים וזה שב ואל תעשה. ואף שמצווים אחר כך לאחר שיעשו להם השירות ההוא. הרי ע"ז לא נשבעו שלא ישתמשו באחרים שיעשה עבודה המוטלת על שמשי העיר ואם כן עכ"פ השבועה חל לענין זה שלא ישמשו להם המשועבדים שזהו שב ואל תעשה והיינו שלא ישמשו בשליחותם ורצונם. אבל אם השמשים מעצמן רוצים לעשות השירות ההוא מבלי מחיר. לא שייכא השבועה כלל. שזהו דבר שאין בידו ומאן ימחה לשמשים. ובודאי לא היתה הכוונה שלא ישמשו בשליחותם ורצונם והשבועה חלה על זה. ומ"מ מסיק בש"ך דמשמתינן ליה עד דמתשיל על נדריה. ואם כן נראה כיון דדין הפורשין מהציבור לנדותם. אם כן עכ"פ יש להתיר הת"כ

כ"ז כתבתי לפי דברי הט"ז שמחלק בין דבר שהוא למיגדר מילתא לדבר שהוא ממון. אבל באמת אין חילוק. וברור דפשט לשון רש"י [שהביא המרדכי ר"פ שבועות שתים בשמו] והפוסקים שסתמו משמע על כל עניני הקהל דאל"כ היה להם לפרש. שהרי רוב תקנת הציבור הם בעניני מסים ועיסקי ממונות. וכמו שנראה מדברי הב"י והש"ך. ואעידה לי שני עדים נאמנים על זה., האחד הוא מוהרי"ק (שורש קי) שכתב ועל דבר המעמיקים לסתור עצה עמוקה של אותו צדיק רגמ"ה שתיקנו להכריז בבהכ"נ כל מי שאבדה לו אבידה כו' או שיודיעו להו היודעים ממנה. והנה קמו אנשי מרמה ואמרו כי נמסר להם בסוד מי עדיף מה שהבטיח מאן דהו מאילו היה נשבע שלא לגלות. או מי גרע תקנת הגאון