משיבת נפש חלק ב קצ

ג) וארווח לן עם מ"ש [ליישב דברי] הרמב"ם (פ"ו ה"ט מביאת מקדש) בכהן שנושא נשים בעבירה. דמדרינן ליה ע"ד רבים. וכן פסק בא"ח (סי' קכח סעי' מ) ותמה בעל ברכת הזבח (בחי' לסוף מנחות) דהא אנן קיי"ל צריך לפרט את הנדר (עי' יו"ד סי' רכח סעי' יד) וא"כ אין צריך ע"ד רבים כמפורש בגמרא (גיטין לה:) ונדחקו מאד בזה. עוד הקשה הב"ש באה"ע ס"ס צ"ו דבנודרת ליתומים לא נזכר ע"ד רבים. ובמג"א (סי' קכח ס"ק נח) דחק. אך נראה דכבר ביאר הט"ז בי"ד (שם ס"ק יט) הך דצריך לפרט הנדר כולל שני דברים (א) שיאמר הלשון שנדר כמו באשה שצריכה לסיים בלשון הנדר אם נהניתי בכתובתי וככה עיכובא לומר כן בפני חכם המתיר. (ב) שלא יחליף לשון הנדר כגון הא דאיתא בירושלמי שאמר נדרנא דלא מרויחנא א"ל וכי עבדין כדין אמר לו בקוביא אמר ברוך שבחר בדברי חכמים ומשנתם שאמרו צריך לפרט הנדר. ועפ"ז י"ל דבלא"ה הקשו התוס' בערכין הנ"ל היכי קאמר דס"ל דיש לו הפרה. הא צריך לפרט הנדר. ונדחקו שא"צ לומר רק הלשון שנדר. ובכהן אומר שלא יהנה מאשתו פסולה. וכבר כתבתי (באות א) שהוא דחוק. דאשתו פסולה אינו מתנאי הנדר רק שלא יהנה מאשתו. מה לי הכשירה או פסולה. לכן נראה דודאי בגמרא פליגי חד אמר א"צ לפרט משום דילמא גייז אלמא עדיף שלא לפרט. ואידך ס"ל צריך לפרט משום מילתא דאיסורא. והשתא קשה למסקנא דאיכא תקנתא להדיר ע"ד רבים ה"ל לומר א"צ לפרט משום דילמא גייז ולמילתא דאיסורא איכא תקנתא דע"ד רבים. וצ"ל דמ"מ יש לחוש שמא נודר מעצמו על דבר איסור כההיא דירושלמי שנדר שלא להרויח בקוביא. וכשתאמר א"צ לפרט יאמר סתם דלא מרווחנא. ועפ"ז יש לומר דודאי במודר הנאה מאשתו דאפשר שידור הנאה מחמת כעס ושנאה או סיבה אחרת שאינו נוגע לאיסור. א"כ שוב יצטרך החכם לשואלו. רק כשיאמר נדרתי הנאה יוכל להתיר לו דהריבוי דברים פעמים דגייז לדבוריה. אלא דיש לחוש שמא משום איסורא עשה. ולמסקנא דאיכא תקנתא להדירו ע"ד רבים. א"כ מסתמא הדירוהו עד"ר אם אשתו אסורה עליו. ומהיכא תיתי לחוש שנדר מעצמו ונשתנה דעתו. ואם כן אין דרך שהחכם ישאלהו שמא נדר מאשתו בשביל איסורא דלעולם א"צ לשואלו. וכמ"ש הש"ך בי"ד (שם סקכ"ה). רק כשהוא דבר תימה וחידוש בעיני החכם צריך לשואלו. וא"כ למסקנא דכשמדירין אותו מחמת איסור מדרינן ליה ברבים א"כ אין מדירין אותו רק עד"ר ואין להחכם לחוש שנדר מחמת איסורא דבההיא מדרינן ליה ברבים וא"צ לפרט יותר רק נדרתי מאשתי הנאה דאם אסורה עליו מוטל על הב"ד להדירו ע"ד רבים וא"כ למסקנא דמסיק דמדרינן ליה ע"ד רבים. א"כ בנדר הנאה מאשתו א"צ לפרט כלל למה נדר ואין החכם צריך לשואלו ע"ז ושפיר יכול להתיר לו. ועל דבר איסורא שנודר בעצמו סגי רק שלא יחליף לשון הנדר כדאיתא בירושלמי (שהביא הט"ז שם) וא"כ בהך דנושא נשים בעבירה שפיר כיון דאיכא תקנתא ע"ד רבים א"צ לשואלו כסתם מודר. הנאה מאשתו דאי משום איסורא הוה מדרינן ליה ע"ד רבים ואין להחמיר לשואלו דא"כ פעמים דגייז לדיבורו ותקנתא דע"ד רבים עדיף. רק בס"ד דלא ידע מעד"ר בע"כ צריך לשואלו למה נד דליכא תקנתא אחריתא והך חששא דמילתא דאיסורא עדיף מחששא דגייז ליה. אבל למסקנא דאיכא תקנתא דע"ד רבים א"צ לשואלו על הסיבה כלל. דבמילתא דאיסורא מדרינן ליה ע"ד רבים

ועפ"ז מיושב שפיר קושית התוס' בערכין שהקשו הא צריך לפרט הנדר. ולפ"ז נראה דנהי דלמ"ד דיש לו הפרה ע"כ צ"ל בהך דנודר ועובד צריך לפרט הנדר י"ל היינו משום מלתא דאיסורא וא"כ סגי שיפרט לחכם שאינו מלתא דאיסורא ובהכי סגי דאם נחשד להחליף אין לדבר סוף ואין תועלת בתקנה אבל לחוש למקדיש נכסיו שהוא סיבה רחוקה אין לחכם לחוש כלל ואין דרך החכם לשואלו על ככה. והשתא א"ש דפסיק בכהן דמדרינן ליה ע"ד רבים. דכשאומר בפני החכם נדרתי הנאה מאשתי א"צ לשואלו כלל על דבר איסור דבדבר איסור אנן מדרינן ליה ע"ד רבים כדי שלא יצטרך לשאול. אבל באשה שעיקר תנאי הנדר אם נהנית מכתובתה היא בכלל צריך לפרט הלשון שנדרה א"כ לא יתיר לה החכם כלל

ד) ובהכי ניחא מנהג העולם כשפורטין הנדר אין שואלין כלל על הסיבה דכל שנדר מעצמו אין צריך לשאול כלל על הסיבה דאי משום מלתא דאיסורא כגון שנדר שלא לשחק בקוביא סגי שלא יחליף לשון הנדר וכההיא דירושלמי דבודאי בשעה שנודר אז דעתו לקיימו ופורט האיסור בלשונו וא"כ בהא דשלא יחליף לשון הנדר נתקן חששא זו. ובנודר להתענית נמי א"צ לשאול דאם נדר להתענות על תנאי שלא יעשה איסור. הרי הוא בכלל תנאי הנדר וצריך לפרט שקיבל להתענות אם יעשה עבירה זו. והוא בכלל צריך לפרט מעצמו כההיא דנודרת והכל נכון

מ"מ בנ"ד לא בריר לדמות למלתא דאיסורא כיון שלא נפסל השוחט מחמת פסול שהרי נשאר על חזקתו בכפרים ואין נדר בשביל מצוה לתווך השלום דומה לנדר שחוק שהוא עבירה. והרי נשאלין על הקדשות וכל נדרים טובים שאדם עושה לעצמו אם קשה לו לעמוד בהם. ואם נתפוס דברי התוס' בערכין דנודר שלא יהנה מאשתו פסולה יש ליישב ג"כ לשון הרמב"ם והש"ע דודאי אשתו פסולה אין לו ענין לנדר. כמו שהקשיתי לעיל (באות א) אלא דבס"ד ע"כ צ"ל שצריך לומר הלשון אשתו פסולה אף שאינו תנאי הנדר. ולמסקנא י"ל לכ"ע א"צ לפרט רק מה שהוא תנאי הנדר. אבל לא שיפרש פסולה. ואם כן צריך להדיר ע"ד רבים וכאמור לפי דרכינו

סימן כד

שאלה מקצת בני קהלה נתקשרו בקשר נגד המורה שנתקבל מפי רוב הקהל וגם נגד משועבדי הקהלה מקודם ונתקשרו בת"כ. ויתבארו כמה ענינים מנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל וענין נדר ע"ד חבירו וע"ד רבים. כמבואר בתשובה כל פרטיים באריכות

תשובה והנה מה שראוי להסתפק בהיתר קשר הלזה. ראוי לבאר אם לא נחשוב שהיא שבועה ע"ד חבירו ולא יהיה לה התרה מבלי דעת חבירו. ועוד אפשר לחושבו על דעת הרבים לפי המבואר בדברי הרב רמ"א (סי' רכח סכ"א) דארבעה שנשבעו יחד לעשות דבר אחד מקרי עד"ה. ואף דבעל דעת הרבים יש לו התרה לדבר מצוה (כמבואר בש"ע שם) וכאן בודאי דבר מצוה הוא למעט במחלוקת. ולקבל עול תורה וכבודה. וגם לא תחזק ידי המתנגדים. כי יתכן שתתפרד החבילה לפתח חרצובות כידוע. מ"מ הרי כתב הרמ"א שם דאם מוחים אין להתיר. וכאן כפי הנראה לא ניחא להו להנשארים להפר קשרם

והנה תחילה נבאר אם יהיה מקום שתחול שבועתם מעיקרא. כי לכאורה אותן הפורשים מן הציבור הן נגד הרב המוסכם מרוב בנין ורוב מנין כאשר באו על החתום בכתב הרבנות. ואם כי יש מהם שנתפתו לקול מסית אשר הדיחם. וחזרו וחתמו על כתב המתנגדים. עדיין נשאר רוב מנין ורוב בנין כפי הנראה בבירור. וגם אותן שכבר חתמו לאו כל כמינהו לאהדורי כי לא נמחלה חתימתן מעולם. והן לענין המשועבדים משרתי הקהלה המוסכמים גם כן מאלופי קהל בפרט שגם עדיין רצון רוב הקהל שלא לדחות משרתי הקהלה. כי לא מצאו בהם עול. כי מה שעשו היה ברשות אלופי הקהל וקנאתם לכבוד התורה וקנאת ד'