משיבת נפש חלק ב קפט

בכורות (לה. ד"ה גדיא) כשראה שמיעוט הראש בחוץ יכול להטיל בו מום כו' דמתוך שאוזן הגדי גדולות דרך אזנים לצאת במיעוט הראש אימרא בשפוותי' אבל באזנים לא ויש לו לחוש שמא יצא רוב הראש וחזר עכ"ל. משמע כיון שדרך לצאת במיעוט אמרינן בודאי יצא מיעוט הראש כל שלא יצא רובו לא חיישינן שמא יצא עוד מעט עד שיצא רוב ראשו וכ"ש בלא חזינן כלל שיצא שלא ניחוש שיצא ושיצא רובו כיון דאיכא תרי ספיקי. וגם הגאון מהר"י לוי זכר סברא זו דתרי ספיקי כדמשמע בפ"ק דב"ק (יא.) גבי שיליא ע"ש בפרש"י ותוס' ואין להאריך כאן יותר (ה) ובשמעו התינוק בוכה אם הוא במעי אמו לפמ"ש לעיל (אות ל) צ"ע לסמוך על זה אם לא שכבר קשתה והגיע עוברה למיצר הרחם לפמ"ש (אות לב) מדברי הרופא הנ"ל וא"כ בסתמא יש לחוש שמא עדיין הוא במקומו וצ"ע. וכן נ"ל ג"כ מלשון הרמב"ם (פ"ה הט"ז מאס"ב) שכתב האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור וראתה הדם בתוך השפופרת והנה אין לפרש דר"ל שהכניסה בפרוזדור כדי שיובן דהכניסה למעלה מבית החיצון דע"כ איירי בהכי דאילו כבר יצא לבית החיצון כבר נטמאה קודם שהכניסה השפופרת. וע"כ פירושו שהכניסתו למעלה מבית החיצון דע"כ הא ליתא דאם בא לסיים המקום שבפנים א"כ עדיין לא יצא ידי חובת ביאור. שהרי ע"כ לכל הפירושים הפרוזדור רובו בבית החיצון אם כן ע"כ במה שהכניסתו לפרוזדור עדיין אינו מחוייב שהוא במקום שהוא למעלה מבית החיצון. אלא ודאי לא נחית הרמב"ם לבאר זאת. דפשיטא דמיירי במקום שלא נטמאת כשיצא הדם למקום ההוא. ומ"ש לפרוזדור היינו שקורא לאותו מקום פרוזדור שכל צואר הרחם הוא הפרוזדור עד לחוץ

סימן כג

בדיני נדרים. גם אי צריך לפרט את הנדר

אלה שו"ב אחד שהיה לו מחלוקת בעיר. ונשבע שלא ישחוט רק עם שוחט אחר ואחר כך התירוהו לו השבועה אם מותרת בדיעבד

תשובה כבר ידעת שיש שני דעות בש"ע (י"ד סי' רכח סט"ו) דאין מתירין נדר של איסור אפילו אינו אלא איסור דרבנן. ובדיעבד יש מתירין. והוקשה לך ע הש"ך (שם סקכ"ו) שכתב דקשה על הש"ס (גיטין לה:) מאי פריך למ"ד א"צ לפרט הנדר מהא דנודר ועובד יורד ומגרש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה. וקשה הא לדבר איסור לא מהני התרה. וחילק הש"ך דשם אינו נודר על האיסור רק שהנדר תולה בדבר האיסור ובזו מותר בדיעבד. והקשה מעלתך מנ"ל להקשות דילמא מדירין אותו בגוף האיסור. אהובי תלמידי לא על הש"ך תלונתך כי גם אף על פרש"י שם (ד"ה עד שידור) שפירש שידור הנאה לגרשה משמע שאינו נודר שלא יהנה ממנה רק שתולה נדרו בדבר אם לא יגרשנה. ומה שלא פירש כפשוטו שידור הנאה ממנה. נראה דבכה"ג לא חייל הנדר וכמ"ש הר"ן בנדרים (יז.) על מתני' דיש נדר בתוך נדר דלא משכחת לה רק בנזירות שיוכל לנהוג בכלות נזירות ראשון. אבל נדר על דבר אחד כיון שנאסר החפץ שוב לא יוכל לאסרו בנדר. וא"כ כאן כיון שאיסור חפצא עליו שאסור בגופה של הפסולה. א"כ לא שייך ביה נדר עוד. ואפי' לשיטת הרמב"ם (פ"ג ה"ב דנדרים) דס"ל דנדר בתוך נדר חייב שתים. י"ל דוקא בנדר דהוה כנודר ב' קרבנות כמ"ש הלח"מ שם. אבל אם אמר בשר חזיר עלי בנדר. כיון דעיקר נדר קרבן הוא לא שייך בדבר וכבר נאסר החפץ עליו. כי האיסור לא ירצה לקרבן. ואפשר אפי' בכולל לא חייל. וקשה קצת לשון ש"ע (הנ"ל) שכתב אין מתירין נדר של איסור אפי' איסור דרבנן דמשמע דיכול לאסור עליו בנדר איסור שהוא מן התורה. ואפשר דר"ל מה שכבר אסר עליו בשבועה ונדר על שבועה שפיר חייל כיון דנדר איסור חפצא וכמ"ש הר"ן בנדרים (יח. ד"ה הילכך) ואף אם נאמר שנדר חל על דבר איסור ג"כ נראה ליישב ג"כ ומתיישב קושיי' התוס' (בגיטין שם ד"ה ותני) שהקשו למה לא פריך ממתני' בפשיטות עד שידירנה הנאה דילמא אזיל לגבי חכם. ונראה דבמתני' אפשר לומר שלא כדברי הש"ך שמדירין אותו שלא יהנה מאשתו פסולה והיינו האיסור בעצמו הנאת תשמישה עליו. ובזו לא מהני התרה. וכהך דעה דהיינו האיסור עצמו. אבל בברייתא דנקט נודר ועובד יורד ומגרש שהוא שפת יתר. אלא להורות נתן שצריך נדר שלא יבא לידי שהייה. רק שבהכרח איסור הנדר יגרש מיד. והיינו שיאסור כל הנאות עולם עליו כל זמן שלא יגרש. וכההיא דנדרים (פט:). וא"כ בהכרח מגרש מיד. ולא תקנו שידור הנאה ממנה דלא חמיר ליה כ"כ. שהרי בלאו הכי אסור בה מן התורה. ולא דמי למה שכתב הרשב"א בתשובה (וכ"פ ביו"ד סי' ב סעי' ג) דמומר שנשבע (בתפילין) שבסכין יפה שחט אינו נאמן שחשוד בלא"ה אשבועת הר סיני דאפילו לא נימא כדברי הרשב"א יש לומר דהתם שפיר יש להאמינו כיון שאינו אוכל רק לתיאבון ומי יכריחו לישבע. לכן צריך לומר סברת הרשב"א. אבל הא פשיטא דאם נשבע ששחט יפה לאיזו הנאה פשיטא שאינו נאמן. וכאן נמי מה שידור הנאה במה שכבר נאסר אין בו נדר כ"כ. לכן פירש תנא דברייתא שידור נדר שיצטרך לגרש מיד. ואם כן תלוי נדרו בדבר שאינו אסור. ופריך שפיר והרי זה סיוע לדברי הש"ך

אלא דקשה לכאורה דהתוספות בערכין (כג. ד"ה מר) כתבו דנודר שלא יהנה מאשתו פסולה. משמע שנודר הנאה מגופה. מיהו נראה בלא"ה קשה לכאורה שאין זה ענין לפירוט הנדר שיפרש אשתו פסולה דאין זו ענין לגוף הנדר כיון שא"צ לפרט הסיבה לפי שיטת התוס'. לכן נראה דאיתא בנדרים (סג:) באמר קונם אשתי נהנית לי. אין כוונתו רק לאישות. מיהו נראה דזה דוקא באשתו המותרת. אבל זו שבעמוד והוצא קאי. כשמדירין אותו ממנה. בכללה כל הנאות במשמע. כיון דבלא"ה הנאה זו אסורה עליו. ואם כן ממילא כשלא יפרט לחכם שאסורה לו רק קונם אשתי נהנית לי. לא אהני לרמאה ברמיותיה דאין משמע כלל שאר הנאות וא"כ אסור בשאר הנאות שנאסר כדי שיוציא רשעה מביתו ולא ישהנה אצלו להיות נכנס ויוצא ונתקל בה ולא יועיל לו ההיתר כלל וא"ש. מכל מקום דברי הש"ך דחוקים דזיל בתר טעמא. דלמה אין מתירין כדי שלא יחזיק באיסורו. וא"כ מה לי שנודר על גוף האיסור או דבר שתולה בו האיסור

ב) ויותר נלענ"ד דטעמא דהסוברין שאין מופר אפילו בדיעבד טעמן דהתרת נדרים צריך ג' הדיוטות עכ"פ. ואיתא בסנהדרין (כו.) דאמר ריש לקיש בני אדם החשודין על השביעית מהו שיהיו כשרים לעבר השנה. ובתחילה אמר מידי דהוה אשלשה רועי בקר ורבנן אחושבנייהו סמוך. הדר אמר התם אימנוהו רבנן כו' הכא קשר רשעים וקשר רשעים אינו מן המנין. ופרש"י (ד"ה קשר) דבעינן ב"ד נמנין וזה אינו מנין. ועפ"ז י"ל ודאי אחר שנפסק הדין שצריך לפרט את הנדר. א"כ הב"ד עשו שלא כהוגן והוה קשר רשעים ולא הוו ב"ד. וא"כ לא קשיא קושיית הש"ך דודאי אילו היה הדין שא"צ לפרט הנדר והיה הב"ד מתירין אפילו נדר של איסור היה מותר. שהרי הב"ד לא פשעו בזה. אבל אחר שפרט הנדר ונזדקקו למילתא דאיסורא לאו ב"ד הוא וקשר רשעים אינו מן המנין. דהא הך דהתם בסנהדרין שנקראו חשודין על השביעית לפי סברת ריש לקיש בשביל שלימדו זכות. כ"ש במה שהם עצמם עשו שלא כהוגן ובטל מנין. לכן אין התרתן התרה. והוא נכון ליישב דעת אלו הפוסקים: