משיבת נפש חלק ב קפח

פנימיית הרחם רחוק מעט לפנים ממקום שהשמש דש. וכן משמע נמי מדלא ביאר מקום התחלת הפרוזדור בפרטות דהיה לו לומר דהתחלת הפרוזדור הוא במקום גמר ביאה. והרמב"ם כתב איפכא בשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור. ואמאי לא סיים התחלת הפרוזדור שהוא במקום שנכנס האבר בשעת גמר ביאה. ועוד אמאי לא ביאר המקום שארית הרחם לחוץ. אלא ודאי הכל בכלל פרוזדור. ועוד דבהלכה ב' כתב מקום שיגיע אליו האבר. ובהלכה ד' כתב שנכנס האבר. ואם איתא דדוקא בשעת גמר ביאה מגיע לפרוזדור היה לו לכתוב גם כאן בשעת גמר ביאה האבר מגיע לפרוזדור. ומדכתב נכנס לפרוזדור משמע דאאבר כולו קאי וקאי אכל בית החיצון עד כלותו

לו) וגם מ"ש (שם פ"ד הכ"ב) שבודקת ודוחקת המוך עד שמגיע לצואר הרחם. ומזה דייק מהרא"ה (דף כו ע"ד) דצואר הרחם הוא מקום הסמוך לחדר. שהרי כתב שדוחקת המוך עד שמגיע לצואר הרחם. ואם נמצא דם על ראש המוך בידוע שהוא מן המקור. ואי סלקא דעתך צואר הרחם הוא כל משך אותו המקום. א"כ אין זו בדיקה של כלום. דילמא הדם שנמצא במוך מכותלי בית הרחם הוא ולא מן המקור עכ"ל. ואני אומר ולטעמיה מי ניחא דאם יאמר שהבדיקה הוא עד צואר הרחם. ויפרש צואר הרחם הוא ע"פ המקור באופן שיובחן שם שהדם מן המקור. אם יפרש אותו על התחלת צואר הרחם שהוא ע"פ המקור זהו מן הנמנע שהרי כתב שצואר הרחם הוא מקום הארוך. הרי יש בו כמות ארוך. וע"כ צריך לפרש שיגיע עד כלות צואר הרחם. וא"כ אין זו ראיה של כלום דודאי ראשו השני הוא ע"פ המקור. ובאמת נראה לפי לשון הרמב"ם שמעיקרא דוחקת השפופרת עד מקום שהיא יכולה בעומק הרחם. ואחר כך מכנסת המכחול עם המוך דרך השפופרת וע"כ השפופרת חלולה משני הצדדין. ואם כן אין המכחול נוגע בצואר הרחם עד שיעבור כמות עומק המקום שבו השפופרת ומשם יצא לסוף הפרוזדור שהוא ראשו שבפנים ע"פ המקור. ואם כן יותר נכון לפרש שהרמב"ם כולל הפרוזדור עם בית החיצון עד שפתות הערוה. וכמו שהוכחתי ג"כ לעיל (אות יב יד) מדברי הרמב"ם (סוף הלכות טומאת מת) דהפרוזדור הוא עד כלות בית החיצון. וכן מוכח מדלא הביא הרמב"ם הך דפרק יוצא דופן (מא:) דחוץ לפרוזדור מטמאה בפנים כבחוץ אלא ברור כדפרישית שהרמב"ם ס"ל דחוץ לפרוזדור היינו בחוץ לגמרי. וגם בהלכות מילה (פ"א הט"ו) במקום חוץ לפרוזדור שנא' בש"ס כתב חוץ למעי אמו וכבר הארכתי שם בזה. ומ"מ לפי מה שמבואר שאם הוציאה הדם אפי' בעד ואפי' ממקום שהוא למעלה מבית החיצון כי נפיק לבראי היא טמאה. וא"כ אף אם תבדוק בבית החיצון עדיין יש לה לחוש שמא הדם למעלה מבית החיצון וכשיצא לחוץ אח"כ מ"מ תהא טמאה אפי' שלא יצא מעצמה רק ע"י עד. ואם תכניס העד בעומק יותר כל שתוציא בו דם היא טמאה ואין תלוי במה שמטמאה בפנים כבחוץ. ובלא"ה נמי אם ניחוש שיש דם למעלה מבית החיצון. א"כ בודאי סופו לצאת לחוץ. וא"כ אין לתלות הטעם מפני ששם גבול בית החיצון. וא"כ אין הבדיקה מוציאה מידי ספק אם לא שתבדוק עד חדר שיוצא הדם משם בפי המקור. וכבר כתבו דזה מן הנמנע. ולכן צ"ל דקים להו לחז"ל שאילו לא פסק מעיינה והיה הדם עובר דרך בית החיצון והיה נראה קצת דם על העד ולהא לא חיישינן שמא עיכבוהו כותלי בית הרחם למעלה מבית החיצון ועדיין מעיינה פתוח. דכל שמעיינה פתוח אין דרך שיתעכב שם הדם. ובאמת הרא"ש לא הביא כלל הראיה מהך דכל הנשים מטמאות בבית החיצון דמזה אינו מוכח שתצטרך להיות הבדיקה שמה דאין מזה ענין לענין הבדיקה דאפשר דבדיקה סגי בכל דהו. דקים להו לחז"ל דכשבודקת עצמה ומוצאת העד נקי מסתמא פסק מעיינה מדאין ניכר רישומו בחוץ על העד. ולא בעי בדיקה אפילו עד מקום שהשמש דש. רק הרא"ש ס"ל כן מסברא דפחות מכאן לא מקרי אלא קינוח וכמבואר בדברי הרא"ש שם ואחר שכתבו הפוסקים שזהו קשה מאד על האשה. אפשר דסגי באמת ע"פ הדין שתבדוק בחורין וסדקין עד מקום שידה מגעת וסגי בהכי דאין להרא"ש ראיה רק דלא סגי בקינוח. ובאמת ברמב"ם (פ"ד הט"ו והי"ט מאס"ב) לא נזכר כלל רק קנחה עצמה. (ובפ"ג ה"ד ממשכב ומושב) הוא שכתב דעד שלפני התשמיש אינו ממעט כפקידה שאינה בודקת בו יפה. וכן הוא מבואר בפ"ק דנדה (ה.) דעד שלפני תשמיש אינו כפקידה מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסתו לחורים וסדקים. וגם הרא"ש גופיה בפ' התינוקות סיים אלמא בלא הכנסה לחורין וסדקים קינוח מקרי ולא בדיקה. וקשה אם רוצה להביא ראיה דבעינן שתכניס העד לחורים וסדקים היה לו להביא מהך דפ"ק (ה) דמבואר בהדיא דבעינן הכנסה לחורים וסדקים. ומה שר"ל דבעי בדיקה עד מקום שהשמש דש על זה אין לו ראיה די"ל שאין חילוק בין קינוח לבדיקה רק תורין וסדקין אבל לא בעינן כולי האי. אבל הגבול עד מקום שהשמש דש לא שמעינן כלל ואין כאן מקומו להאריך בזה

לז) עכ"פ יותר נראה לפרש לשון הרמב"ם שכל בית הרחם נקרא פרוזדור. ומ"ש ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים ר"ל שכל האבר נכנס בפרוזדור כולו. ומ"מ אינו מגיע עד ראשו שבפנים. דע"כ צריך לפרש כן. דאי לא תימא רק שהאבר אינו בא לפרוזדור אף לקצה הראשון עד גמר ביאה דא"כ אורך הפרוזדור הוא מעט מזעיר וה"ל ראשו נכנס בפרוזדור. שהרי ע"כ עיקר האבר חוצה לפרוזדור. ואפילו נודה שאין כל בית החיצון מכלל הפרוזדור נראה דמיד בעבור שפתות הרחם נקרא פרוזדור וצואר הרחם. ובאמת לפי מה שנראה ברמב"ם (פרק א' ה"י מאיסורי ביאה) דהכנסת עטרה הוא מערה והכנסת כל האבר הוא נקרא גומר. וא"כ המכוון ברמב"ם מ"ש ובשעת גמר ביאה. היינו כשמכניס כל האבר האבר ממלא כל מקום הפרוזדור רק שאינו מגיע עד ראשו שבפנים. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שצ"ל שהאבר נכנס בפרוזדור אינו מגיע עד ראשו שבפנים. ובלא הגהה ג"כ יש ליישב הלשון כדפרישית. וכן נ"ל ג"כ מלשון הרמב"ם בפירושו למשנה (ר"פ יוצא דופן) וז"ל ובית החיצון כינוי מן המקום אשר הוא יוצא מצואר הרחם והוא המקום שיכנס בו האמה בעת המשגל. אם יצא דם מן המקום אשר יגע בו ראש האמה הנה היא טמאה כו' עכ"ל. ונראה פירושו שבית החיצון הוא המקום שהוא יוצא ר"ל לצד חוץ מצואר הרחם והיינו שבית החיצון הוא חלק החיצון שמצואר הרחם דאין לפרש שבית החיצון הוא מקום פרטיי חוץ לצואר הרחם לגמרי דהא במשנת משל משלו כתב דהפרוזדור הוא צואר הרחם ומקום שהשמש דש ע"כ היא ג"כ בפרוזדור כמ"ש בחיבור שהאבר נכנס לפרוזדור רק שאינו מגיע עד ראשו שבפנים. וא"כ ע"כ צריך לפרש שבית החיצון הוא חלק מצואר הרחם עצמו. ומדכתב והוא המקום שיכנס בו האמה משמע שכולו הוא בכלל בית החיצון וצואר הרחם. וכן משמע מדלא פרטו בשם החלק שחוץ לצואר הרחם

לח) כללא דנקטינן מכל הני מילי מעלייתא (א) בלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור לא חשוב כילוד. וגם לפרש"י לא מקרי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור רק כשמיעוט הראש לאויר העולם (ב) וכשקשתה מע"ש יש לשאול אם. לא יצא ראשו. (ג) ואם יודעים שהוציא מקצת הראש יש לחוש לדעת רש"י בפרט שאין אנו בקיאין כ"כ וכמ"ש הרשב"א (בחולין עא:) ותדחה המילה ליום א' (ד) אבל אם אין יודעין לא חיישינן שהוציא כל ראשו דאוקימנה בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה ובפרט דאיכא תרתי ספיקי שמא לא הוציא כלום. ואת"ל הוציא שמא מיעוט הראש יצא. וכן נ"ל ראיה מתוספות