משיבת נפש חלק ב קפז

ואם כן יותר היה לו ליתן גבול עד לפרוזדור ודוחק לומר דהכי הוה הלכה למשה מסיני דהא ריש לקיש ס"ל במקום שתינוקת יושבת ונראית ורבי יוחנן א"ל אותו מקום גלוי הוא אצל השרץ. ומשמע שלא אמר כן רק מסברא. ולכן נלע"ד בזה דבגמרא שם איתא בברייתא עד מקום דישה. ומפרש במקום שהשמש דש. א"כ נראה טעמו של דבר כיון דבאמת הא גופא חידושא שיטמא בפנים כבחוץ. שאין כן בשאר טומאות ולכן יש ליתן גבול קצת שיהיה דומה לחוץ. והיינו משום דבבועל נדה כתיב (ויקרא טו פכ"ד) ותהי נדתה עליו וא"כ כשראתה דם והוא בפנים והוא בעל אותה א"כ לגבי דידה מקרי בית הסתרים. אבל לגבי דידיה הוא במקום גלוי דאותו מקום באיש אינו בית הסתרים. ואי לאו קרא שמטמאה בפנים הוה אמינא כיון דהיא אינה טמאה ממילא גם הוא אינו בגדר בועל נדה. אבל השתא דגלי קרא דמטמאה בפנים. יש לומר הטעם שטומאתה בפנים מקרי חוץ לגבי דידיה. ולכן הגדר הוא עד מקום דישה. שבמקום ההוא נעשה הדם במקום שגלוי לגבי דידיה ולהכי שיערו חז"ל הגבול במקום דישה שיש עליו קצת תורת גלוי לגבי דידיה בבעל נדה

ובאמת צריך עיון לריש לקיש תקשי ליה מתני' דפרק כל היד (יד.) נמצא על שלו חייבין בקרבן. אמאי חייבין בקרבן כיון דבפנים אינה מטמאה אמאי יתחייבו קרבן הא כשהוא בפנים עדיין אינה מטמאה וא"כ לא בעל נדה כלל. וצ"ל דמ"מ כיון שהוא הוציא הדם לחוץ הוה כמו יצא לחוץ וא"כ לרבי יוחנן נמי היינו טעמו דבמקום דישה בבית הסתרים לגבי דידיה ימצא הנדות בחוץ ולכן גם בפנים טמאה. וא"כ לענין טומאת לידה דלעולם הולד בפנים בבית הסתרים ליכא שום סברא שיטמא בפנים יותר משאר טומאות. וכ"ש שיחשוב כילוד בבית הסתרים דאין לזה שום רמז ורמיזה כלל. והנה כפי מ"ש (אות כג) דלריש לקיש דס"ל דבית החיצון הוא סמוך לפי הרחם. והא דנמצא על שלו טמאים צ"ל כיון שיצא הדם לחוץ אף שהוא ע"י אבר תשמיש מ"מ טמאה נדה וזה צ"ע דלפמ"ש ה"ה לדידן אפילו למעלה מבית החיצון אם הוציאה דם בעד מ"מ כיון שיצא הדם טמאה וליכא נ"מ בהא דטמאה דוקא בבית החיצון אלא אם העמידוהו כותלי בית הרחם והיא הרגישה שכבר בא לשם. אבל אם בדקה בעד אפילו למעלה מבית החיצון והוציאה דם מ"מ טמאה ולפ"ז חשש התוספות (מ"ב: ד"ה שהוציא) דהך דנמצא דם בפרוזדור מיירי ביצא לחוץ. היינו אפילו אם הוצאתה ע"י בדיקה מ"מ כיון שיצא לחוץ טמאה היא כמו שלריש לקיש בלמעלה מבית החיצון לדידיה שטמאה אם יצא לחוץ ע"י אבר התשמיש. הוא הדין לדידן והא דלמעלה מבית החיצון אינה מטמאה. היינו כשהועמד שם בפנימיית אבל לא בהוצאתה לחוץ

וכן יש להוכיח גם לרבי יוחנן לפמ"ש התוספות שם (מא: ד"ה וסבר) דגם לרבי יוחנן משכחת לה דמקום שהשמש דש היינו באדם בינוני. אבל בגדול וקטנה משכחת לה שהזרע נכנס לבית הפנימי מיד ע"ש. ובלא"ה מסברא פשיטא דאין כל האצבעות שוות. וא"כ תקשי נמי לרבי יוחנן הך דנמצא על שלו אמאי חייבין חטאת דילמא היה בפנים במקום דישה של אדם גדול שהוא למעלה מבית החיצון. אלא ודאי משמע אפילו בכה"ג טמאה כיון שיצא לחוץ

אלא דמ"מ צ"ע דמ"מ כשהיה בפנים למעלה מבית החיצון לא נטמאת עד שהוציאו לחוץ וא"כ אם כבר מת האבר למאי דקיי"ל [שבועות יח. וברמב"ם פ"א הי"א מאס"ב] משמש מת פטור אמאי יתחייבו חטאת. מיהו לרבי יוחנן איכא למימר כיון דחזקת דם בא בהרגשה אלא דאמרינן הרגשת שמש הוא וא"כ מסתמא אתא בשעת דישה שאז י"ל הרגשת שמש לא אחר שמת האבר שכבר שקט ונח ולכן אמרינן מסתמא אתי בהרגשה ובשעת דישה. אבל לריש לקיש אכתי אינו מיושב למה חייב קרבן הא כל זמן שהוא בפנים במקום שנראה בתינוקת אינה מטמאה ומשום דישה אפשר שאין הטעם רק בראש האבר ולא הוציא האבר רק אחר שימות. וא"כ אין כאן חיוב חטאת. דכשהיה האבר בפנים הוא בבית הסתרים לדידיה. וכשהוציאו לחוץ מסתמא כבר מת האבר. ואיך נקט סתמא דחייבין בקרבן. ואפשר דריש לקיש ס"ל משמש מת חייב וחייב על הוצאת האבר. או דמוקי לה דוקא בפירש באבר חי. והכי משמע לי מהא דפרק המפלת (כא:) דמיבעי' לן הרואה דם בשפופרת מהו ופרש"י הכניסה שפופרת והוציאה בו דם. ואם איתא דכשהיה הדם למעלה מבית החיצון והוציאתו בעד לא הוה טמאה עד שיזוב מעצמה לבית החיצון. א"כ איך משכחת לה הך דרואה בשפופרת הא ע"כ השפופרת הוא למעלה מבית החיצון. דאילו כבר יצא מבית החיצון הרי כבר נטמאה קודם שבא לשפופרת. אלא ודאי השפופרת הוא למעלה מבית החיצון. ואפ"ה אם היה דרכה לראות היתה טמאה. וא"כ משמע ודאי אילו הכניסה עד למעלה מבית החיצון והוציאה בו דם דודאי דטמאה אף שלא יצא מעצמו לבית החיצון. וא"כ מוכח דאף שהיה במקום פנימי מבית החיצון. מ"מ כשהוציאתו לחוץ היא טמאה

לח) ועפ"ז צ"ע מ"ש מרן הב"י (סי' קצו) על דברי הרא"ש (בנדה פ"י סי' ה) דהאשה צריכה לבדוק עצמה בשעה שפוסקת מלראות עד מקום שהשמש דש. שהטעם הוא משום דקי"ל כל הנשים מיטמאות בבית החיצון ואע"פ שהדם לא יצא. ובית החיצון הוא עד מקום שהשמש דש כמפורש בש"ס (מא:) ומ"ש הב"י דלהרמב"ם לא סגי בהכי. דהא הרמב"ם (פ"ה ה"ד מאס"ב) כתב ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו של פנים. ובאמת צריכה לבדוק כל הפרוזדור ע"ש. ומ"ש מהר"י לוי (דף יו"ד ע"ד) ובאמת דברי ב"י תמוהים בלאו הכי. דהרי בית החיצון כתב הרמב"ם ג"כ (שם ה"ב) שהוא מקום שמגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה. א"כ נראה שהפרוזדור שכתב הרמב"ם איננו כולו מכלל בית החיצון שעובר ג"כ בפנים. וגם במעדני מלך (סק"י) השיג עליו. ומ"ש מהרי"ה ליישב אין נראה כלל

והנראה מלשון הרמב"ם (שם ה"ג) בזה דכל הרחם שקרא הרמב"ם צואר הרחם כולו והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור ונפתח הרבה בשעת לידה קורין אותו פרוזדור כלומר שהוא בית שער לרחם. נראה שכל בית החיצון בכלל הוא בכלל פרוזדור וכמ"ש התוס' יום טוב (אהלות פ"ז מ"ה) וא"כ מהתחלת הרחם עד בין השינים ובין השינים בכלל הוא נקרא פרוזדור. ואפשר שעובר עוד מבין השינים והלאה לפנימיית הגוף. וא"כ האבר שאינו מגיע לבין השינים ודאי אינו מגיע לקצה השני בפרוזדור וראשו הפנימיי בפנימיית הגוף הוא שמתקבץ בעת העיבור ונפתח הרבה בשעת לידה הוא מראשו ועד סופו. שהרי גם בית הרחם בשפולי מעיה מתרחב ג"כ. ומ"ש (הרמב"ם שם ה"ד) ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים אין ר"ל שבשעת גמר ביאה הוא שמתחיל הפרוזדור כמו שדייק הרב בעלי סדרי טהרה (סי' קצד סקכ"ו ד"ה וראיתי). אלא שבשעת גמר ביאה הוא נכנס בפרוזדור כולו בכל משך הפרוזדור עד קרוב לסופו והוא ראשו שבפנים. דאין לפרש כפשוטו דהפרוזדור אינו מתחיל כי אם במקום גמר ביאה דא"כ אין הפרוזדור מחזיק אלא שיעור קטן הכמות שבמקום הגמר ביאה הוא התחלת הפרוזדור. וראשו שבפנים הוא סופו קצה השני. א"כ מאי קאמר צואר הרחם כולו והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו מאי מקום ארוך איכא. שהרי כיון שהתחלת הפרוזדור הוא לבין השינים ששם מגיע האבר בשעת גמר ביאה ואינו מגיע עד ראשי שבפנים אלא רחוק מעט. א"כ אין הפרוזדור כי אם קצר הכמות אלא נראה ודאי צואר הרחם כולו הוא מהתחלת שפתי הרחם נגד