משיבת נפש חלק ב קפו

בחכמת הטבע לא משמע ליה לפרש דצויץ שבכה אחר שאפשר לתינוק לבכות גם במעי אמו וע"כ צויץ מפרש ליה שנשמע קולו צלול דאילו במעי אמו כיון שפיו סתום אף שיכול להשמיע קולו כיון שהוא בבית הסתרים אין לו אלא קול הברה כמו תוקע לתוך הבור דמיערבב קלא וצויץ הוא בענין שאין לספק שנשמע קולו כך במעי אמו. אבל שפיר יכול לבכות גם במעי אמו. ולא נסתפק האי גברא אם הוציא ראשו דפשיטא דצויץ הוא כקול התינוק שכבר הוא בחוץ. אלא שנסתפק מפני גמר הלידה שהיתה בשבת. ולכן לא העתיק הרמב"ם אלא הוציא ראשו כפשוטו וכל זמן שלא נשמע קולו באופן בלתי מסופק שכבר הוא בחוץ לא חיישינן כלל להוציא ראשו דלא שכיח כלל שישתהא הולד בין יציאת הראש להגוף וכן העיד לי הרופא הנ"ל שאפשר שישתהה התינוק אף שיוציא קצת מראשו. אבל אחר שתצא פדחתו אין דרך שישתהא עוד. וכן אמרה המילדת שאחר שיצא ראשו תשמיט הנולד מרחם בכח. וזה נראה ששיערו חז"ל בחכמתם הגדולה שאמרו (נדה כח.) דהוציא ראשו הרי הוא כילוד שהראש הוא עיקר בלידה. ואמרו עוד שתצא פדחתו כי ידוע שראשו עד פדחתו הוא החלק הרחב ועב ומתקצר לצד הגוף. וא"כ מהא נמי נשמע שחוץ לפרוזדור שהוא כילוד היינו בחוץ דאילו בפנים כיון שעיקר השהייה הוא עד צאתו לאויר העולם אין טעם לומר שמשהוציא פדחתו לפנים שיהיה כילוד. וגם מדברי הסמ"ק והכל בו (שהביא הש"כ סי' רסו סק"ט) לפי מה שפירשנו (אות כה) דלהכי לא כתב לשאול לאשה. שהאשה בעצמה אינה מבחנת בין הוציא רוב ראשו או קצתו. מוכח דחוץ לפרוזדור היינו לאויר העולם. דאל"כ איך יבחינו הנשים יותר שיצא רוב ראשו כיון שעדיין הוא בפנים בבית הסתרים ואין כחם יפה לשער יותר מן האשה עצמה

לג) ועוד הבנתי לפי דברי הרופא הנ"ל שאמר שמן הנמנע שיתקיים הילד אחר שהוציא כל ראש ויתקיים שבעה ימים שהוא סיבה מפני שהרחם בפנים מקיף צוארו. ובהיותו משתהה זמן מרובה הוא נחנק ומת. והנה אחר שמצינו לחז"ל (יבמות עא:) אוקימתא דרב שרביא דמוקי שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור בודאי נאמנים דברי חז"ל שהוא באפשרות ואפשר ליישבו שיסכימו עם דברי הרופא הנ"ל לפי מאי דקיי"ל משתצא פדחתו הרי הוא כילוד. וכתבנו (אות לב) הטעם שהוא הגדול ועב למעלה ומתקצר למטה. ולכן אי אפשר שיתעכב הגוף אם לא ע"י סיבה שהרחם בפנים מקיף צוארו ויחנק העובר ולא יתקיים כי אם זמן מועט. וא"כ י"ל הך דרב שרביא שהוא מציאות רחוק אפשר לאוקמה שהוציא ראשו והיינו פדחתו. ומה שלא יצא כל ראשו שהרי למטה קצר יותר. אפשר שיש איזה סיבה כגון שהנולד ברייתו משונה שעב יותר החלק התחתון מן הראש מן החלק העליון ניחא נמי מה שנתחבטו בו מהרי"ה דמאי פריך שם מי חיי הא כשהוציא ראשו כבר אפשר לו לחיות על ידי הנקה ולפ"ז ניחא דפשיטא ליה להש"ס שאם כבר הוציא פיו באופן שיוכל להניק א"א לו להתעכב עוד ז' ימים ויתקיים שהרי הוא מפני הקפת העצם בחלק הרחם בפנים בצוארו וע"כ לא נוקים הוציא ראשו דרב שרביא רק לכל היותר פדחתו ולא פיו. וע"ז אפשר ימצא איזה אופן ועיכוב שיתקיים הנולד ואם כן פריך שפיר מי קחיי כיון דלא יניק וכפירש"י שם וא"ש ונקרא בלשונם הקף הרחם שטאר"כין שנא"ביל

ובהכי ניחא מה שעמדנו בו למעלה (אות יא) דקשה איך אמרינן יצא ראשו הרי הוא כילוד. אלמא דראשו עדיף מרובא וכן ביצא רובו הוא ג"כ כילוד. וקשה אם שניהם שוין הוה ליה להטיל לחומרא כדין הספיקות. אלא נראה כמ"ש דשיערו חז"ל בשכלם דכיון דיצא ראשו בטבע הוא עיקר בלידה ובתר רישא גופא אזיל. ולכן הוה כילוד שאין עיכוב גופו מסיבה טבעיית אלא מסיבה מקריית וכמו כן רוב גופו אם כבר יצא ראשו בתר רובו אזיל ואין העיכוב אלא מסיבה מקריית ולכן חשוב כילוד. והיינו נמי דקמ"ל בנדה דמטמא בפנים כבחוץ אף שיש סיבה מקריית שנתעכב הגוף לא אזלינן אלא בתר הטבעיית שטבע הגוף לילך אחר הראש וכדפרישית לעיל וטובא קמ"ל שאין חוששין בשהיית הגוף אחר שכבר יצא פדחתו. וכן נ"ל ראיה (מנדה מ.) יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וטהרה. ויוצא דופן הוא לסיבת קושי הלידה כמ"ש הרמב"ם (בפיה"מ שם) בפירוש המשנה ולדברי מהרא"ה עיקר קושי הלידה לפי שנכנס ראשו חוץ לפרוזדור וכמ"ש מהרא"ה שאם קשתה האשה מערב שבת ונגמרה הלידה בשבת אזיל בתר חזקה שמשעה שקשתה הוציא ראשו חוץ לפרוזדור ומלין אותו בערב שבת ואם כן איך תנן דאין יושבין עליו ימי טומאה וטהרה. הרי כבר נעשה כילוד כשבא חוץ לפרוזדור והוא בבית החיצון. ודוחק לומר דמיירי כשיצא מסורס ולא יצא רובו חוץ לפרוזדור דזה דוחק גדול ואיך שתק בש"ס מלבאר זה. אלא ודאי ליתא לדברי מהרא"ה בזה

ועוד מוכח כן לפמ"ש מהרא"ה גופיה בשם מהרח"ש (בדף ד.) שהאשה עצמה מרגשת ביציאת הולד חוץ לפרוזדור והמילדת אינה מרגשת. ולפי דבריו הרי הסמ"ק כתב שיש לשאול לנשים ומטעמא דפרישית (אות כה) שהאשה עצמה אינה מרגשת אם יצא רובו או קצתו ומדכתב שישאל לנשים מוכח בהדיא דהיינו לחוץ לרחם לגמרי. וגם לפי דברי הרופא אומן הנ"ל בולד מת יתכן יותר שיהא הגוף מעוכב מפני הקף עצם הרחם שקורין שטארכין שנאביל. אבל בולד חי אם יתעכב שם הנה הוא הולך למות וא"כ א"ש ג"כ החילוק בין ולד חי לענין מילה ובין ולד מת לענין טומאת הבית כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה דבולד מת חיישינן שפיר שנתעכב בפנים. אבל בולד חי ובן קיימא כיון דרוב פעמים עיכובו אחר הוצאת ראשו הוא סיבת מיתתו ולהכי לא חיישינן כלל להכי. וגם מדברי הסמ"ג שכתב בשם תשובת ר"י [וכ"פ בש"ע סי' רסב סעי' ו] וז"ל אם לאלתר שהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור ראו שלשה כוכבים בינונים יש לסמוך עליהם שהוא לילה אפילו מחרתו הוא שבת. אבל אם שהו הכוכבים לצאת אחר כך אם לפי השיהוי נראה להם שהוא יום בהוצאת ראשו אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהיה נימול ביום אפי' יארע בשבת עכ"ל. והנה אם ידחוק מהרא"ה במשנה שסמכה שטומאת לידה היא בבית החיצון. וכן לענין ימי המילה. הנה הסמ"ג שלא הביא כלל הך דיטמא בפנים כבחוץ. והתחיל וכתב מי שנולד בין השמשות וסיים האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור לא יעלה על הדעת כלל שיסבור חוץ לפרוזדור יהיה בפנים בחדרי בטן במה שלא נראה ולא נשמע שום רמז לזה. ואיך כתב אם לאלתר שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור מאן חכים להבחין בפנימיית הרחם שהוא כעצמים בבטן המלאה שיבחינו שמיד כשהוציא ראשו חוץ לפרוזדור נראו שלשה כוכבים שהרי האשה בעצמה טרודה ותחיל תזעק בחבליה ששם עיקר הקושי ושאר נשים לא ידעו להבחין. ואם בשביל הקשותה בלדתה הלא גם מהרא"ה מודה שיש קושי אפי' בטרם פתיחת הקבר רק שיש שני מיני קישוי לפי דבריו. ומאן ספין ומאן רקיע להבדיל בין קושי ראשון לקושי השני שהוא בהוצאת ראשו חוץ לפרוזדור. אלא ודאי ליתא לדברי מהרא"ה

לד) וגם בעיקר הסברא שכתב מהרא"ה דביולדת מטמאה בפנים כבחוץ כמו בנדה. צריך לבאר בלאו הכי הא דס"ל לרבי יוחנן (נדה מא:) דמטמאה בבית החיצון הוא עד בין השינים. ויש להבין מנ"ל להמציא הגבול עד בין השינים. דאין לומר דעד בין השינים הוא מדור בפני עצמו דכיון דדרשינן (בגמ' שם) מבבשרה שמטמאה בפנים כבחוץ מאן פליג לן עד בין השינים דוקא. ואי משום שהשינים עושין גבול פרטיי לבית החיצון. הא מדברי הרמב"ם (פ"ה ה"ב מאס"ב) נראה שהפרוזדור שוטף ועובר במקצת בית החיצון