משיבת נפש חלק ב קפה

תטעה רק ביש איזה עיכוב בין יציאת הראש לגוף וקמ"ל דבחיה שהיא משמשנית לעולם חיישינן דילמא מתרמי עיכוב או דחיישינן שגם ברגע הלידה כשתראה או ע"פ משמוש שיצא מקצת ראשו תמנע וחושבת שעדיין לא יצא רובו ותשמור עוד ממגעו. ומ"מ גם בסמ"ג והרא"ש הנ"ל הביאו ג"כ כגירסת הרי"ף וכעת לא מצאתי רק גירסא דילן ברש"י שלפנינו ומאחר דגם לרש"י אינו הכרח גמור שלא יוחשב כודאי קשה לחלוק על הש"ע מהא דהרי"ף ורא"ש. ובסמ"ג (מצוה כח) כתוב ואם נולד בע"ש בין השמשות אינו דוחה את השבת שאינו דוחה את השבת מספק כדגרסינן במסכת נדה (מב:) באחד שבא לפני רבא ושאל לו על תינוק דצויץ כו'. ויש לדקדק למה הוצרך להביא מרבא הא משנה שלימה היא (שבת קלז.) בין השמשות של ע"ש נימול לעשרה וצ"ל דממתני' ה"א דוקא יצא כולו בין השמשות הוא שנימול לתשעה. להכי מייתי מדרבא לאשמעינן דבהוציא ראשו לחוד נמי חשוב כילוד לענין מילה. עכ"פ גם הוא דעתו כהרי"ף

לא) וגם בראבי' גופיה כפי מה שהביא דבריו הב"ח (ביו"ד סי' רסב) הובא במהרא"ה משם ראבי' על תינוק שצעק במעי אמו ולא היתה מקשה ומשמשה והרגישה ראש הולד מונח בחדר ולא הוציא חוץ לפרוזדור ולאח"כ ביום ג' נולד פסק דמונין מיום הלידה ולא מיום הצויחה אע"ג דאמרינן פרק י"ד היכא דצעק מונין מאותו יום דודאי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור אפילו רוב פעמים הוה כך היינו דהאם אינה סותרת. אבל היכא דהאם סותרת נאמנת כי הכא דאם איתא דהוציא הרגישה והאם (נ"ל שצ"ל והתם) לא הרגישה משום דטרודה בצערה. אבל הכא דאינה מקשה אינה טרודה ואם איתא דהוציא הרגישה ע"כ. ובש"ך (שם סק"ח) כתב דהאם נאמנת דאם היה חוץ לפרוזדור היתה מקשה לילד מיד ע"כ. ומה שדייק מהרא"ה מזה אין דבריו מובנים כלל ולא אאריך בזה. וכבר קהו בהו מהרי"ה (דף יג). אך נבאר בקצרה דלכאורה ק' על הראבי' איך כתב דאגב נערה לא מרגשא הרי מפורש בפרק המקשה (עב.) במקשה לילד היא מי מרגשת אלא שאין החיה יכולה לישאל את פיה משום דטרידא. הרי מפורש דאף במקשה מרגשת היולדת בעצמה. אך נראה פשוט סברת ראבי' דודאי מסתמא יש לה להרגיש. אבל היכא דהולד צעק שיש הוכחה ברורה שהוציא ראשו חוץ פרוזדור ולא שכיח שיבכה בטרם הוצאת ראשו בזו הוא שתולין אף שלא הרגישה היולדת אמרי' אגב צערה גם היא לא הרגישה כל זמן שאינה אומרת בבירור שעדיין לא יצא הולד, ואיכא למידק בדברי הראבי' דבתחילת דבריו כתב דהא דאמרינן בגמרא היכא דצעק מונין מיום הצויחה הוא משום דהאם אינה סותרת משמע שאילו היתה האם אומרת שלא הוציא ראשו היתה נאמנת אע"ג דכתב דהתם לא הרגישה משום דטרודה בצערה. א"כ משמע דס"ל אם אומרת בפירוש שיודעת שלא הוציא אף על גב דהיתה מקשה היתה נאמנת כיון שסותרת ואומרת בפירוש שלא הוציא ראשו וא"כ קשה אסיום דבריו שסיים אבל הכא דאינה מקשה אינה טרידא ואם איתא דהוציא הרגישה ל"ל כולי האי הא בלאו הכי הרי שלא הוציא והיכא דסותרת נאמנת. ונראה דסבירא ליה לראבי' כיון דחזינן בגמרא שלא שאלו את היולדת כלל משמע דאף אם תאמר שלא הוציא לא מהני ולכן סבירא ליה דכיון דאיכא הוכחה גמורה שצעק אפילו אומרת שלא הוציא בטוענת ברי תלינן משום צערה לא ארגשה ואם כן מה שכתוב דהאם אינה סותרת. כונתו אפילו שהאם מכחשת לא הוה סתירה כיון די"ל משום צערה לא ארגשה לא חשיב ברי דידה. אבל הכא דאינה מקשה ברי דידה חשיבא ברי גמורה וכשהאם סותרת נאמנת. וא"כ הכא דאינה מקשה דחשיב ברי דידה גמורה שפיר נאמנת כיון דאפשר להיות כן. ולפ"ז אין אנו צריכין לדברי הש"ך דאם איתא דהוציא היתה מקשה לילד מיד. ולא ידעתי למה הוצרך לכך שאין זו מבואר בדברי הראבי' כלל אלא דס"ל לראבי' דבמקשה לא סמכינן אברי דידה וכדפרישית. אלא דאכתי איכא למידק כיון דהוצרך ראבי' לומר דהתם לא הרגישה הוא משום דקשיא ליה אמאי לא שאל אם אין האשה היולדת יודעת מזה אם הוציא ראשו וא"כ תקשי נמי לדידיה אמאי שאל אם היתה מקשה אז דשמא לא היתה מקשה וסמכינן אברי דידה כדברי הראבי' ונראה דגם הראבי' קאי בגירסת הרי"ף שגרס שמעית ולד דצויץ בין השמשות ולא אתיליד עד דחשיך. וכיון שנולד בזמן קצר שהוא מבין השמשות עד דחשיך אי אפשר מבלי שהיה לה כבר חבלי לידה בין השמשות וכיון שע"כ היו לה חבלי לידה וא"כ אין לסמוך עליה שטרודה בצערה וכמ"ש ראבי'

ומה שהקשה הרב מהרי"ה דנשאל למילדת שאינה טרודה ודחק בזה. לענ"ד לק"מ דכיון דס"ל דהך דצויץ הוה כמו ודאי וא"כ אף אם המילדת אומרת שלא ראתה שהוציא ראשו מ"מ י"ל דבעוד שסילקה המילדת ידה הוציא ראשו והחזירו דהוה כילוד רק האשה בעצמה היא שמרגשת בהוצאת ראשו ועליה י"ל דאגב צערה טרודה. ומהרי"ה דחק בזה בחילוקים שונים

לב) ואסתייעא מילתא משמיא מידי כתבי ביאור דברי ראבי' בא לגבולי רופא מפורסם ומומחה באומנות המילדת וירא ד' ושאלתיו אם אפשר לתינוק במעי אמו ליתן קולו בבכי וסיפר לי מעשה שהיה באשה בחודש השביעי שאזניה שמעו בהיותה יושבת סמוכה על השולחן לאכול לחם נשמע קול בכיה במעיה וחרדה נפלה עליה לסיבת בכיית התינוק במעיה וכאשר מלאו ימיה בתשעה ירחי לידה ילדה בן קיימא אשר עודנו חי וקים לעת הזאת. וזה היה מזמן רב ושאלתיו על אודות המבואר בדברי חז"ל שאם בכה אמרינן שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור והשיב כי בודאי בעת הלידה שנדחק העובר ברחם למאד אי אפשר לו לבכות אך בהיותו במקומו במקום מרווח יתכן לו לבכות אף שפיו סתום מאחר שיש לו התנועה והנשימה במעי אמו יתכן לו לבכות ג"כ. ככה השיב לי הרופא הנ"ל. וקרובים דבריו לאמת. ובהכי ניחא עובדא דראבי"ה והוה סייעתיה דודאי כשהיה מונח כדרכו אפשר לו לבכות. ובגמרא לא אמרינן רק אחר שקרוב היה ללידה כמו מבין השמשות עד דחשיך שכבר נעתק העובר לפה הרחם לעבור חוצה אילו לא היה הוציא ראשו לגמרי לא היה אפשר לו לבכות בהיות במצור ובמצוק בדחיקת כותלי הרחם וא"כ אין צריך לדחוק כמ"ש הראבי' דיש חילוק אם האשה סותרת דיש לומר בודאי כשכבר נעתק העובר ממקומו לבית החיצון אי אפשר לו לבכות. אבל בהיותו במקומו במקום מרווח כעובדא דידיה דביום השלישי הוא שילדה ולא היתה מקשה שפיר יתכן שיבכה ואין שום ראיה מבכייתו אפילו לא אמרה האשה כלום לא מחזקינן ליה כילוד כיון שאפשר לו לבכות בהיותו במעי אמו במקום מרווח. אלא דלפ"ז צ"ע טעמו של הרי"ף והרא"ש שכתבו דבמעי אמו פיו סתום. דהא מ"מ חזינן דאפשר לו לבכות. מיהו כיון שכבר העיד הראבי' על זאת המקרה שבכה במעי אמו. א"כ אין להכחיש דברי הרופא בשביל זה דגברא רבא מסהיד עליה. ויש לפרש דברי הרי"ף שאילו לא היה פיו סתום גם בהיותו בין המצרים במיצר כותלי פה הרחם היה אפשר לו לבכות. אבל כיון שפיו סתום לא ישמיע קולו כי אם בהיותו במקום מרווח ואם כן מהא לא תברא

ונלמוד גם כן מדברי החכם הרופא הנ"ל דע"כ חוץ לפרוזדור הוא בחוץ לגמרי. שאם כדברי מהרא"ה שחוץ לפרוזדור הוא בבית החיצון בפנים אי אפשר לו לבכות כדברי הרופא מאחר ששם המקום דחוק למאד בעברו שם. ובאמת ברמב"ם לא הביא כלל הך סימן אם בכה התינוק שנידון שכבר הוציא ראשו חוץ לפרוזדור רק שכתב הוציא ראשו חוץ למעי אמו בין השמשות ואולי לפי גודל חכמתו