משיבת נפש חלק ב קפד

דרוב פעמים אין מוציאין ראשן. קשה ממשנה (אהלות ספ"ז) דחיישינן שהוציא הוולד לפירוש הרמב"ם וצ"ל דס"ל גם דמיעוט ראש או שיהיה שוה לבית הרחם באופן שאינו טומאת בה"ס. אבל להוציא ראשו לגמרי שיהיה כילוד לא חיישינן כלל דרוב פעמים אינו כן. רק היכא דאיכא הוכחה ברורה כמו בולד שצויץ

כט) וכן משמע מהך עובדא דמייתי (בנדה מב:) וכי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו למימהל בשבתא א"ל שרי. בתר דנפק אמר רבא ס"ד דהאי גברא לא ידע דשרי כו' א"ל שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא א"ל האי הוציא ראשו מחוץ לפרוזדור הוה וה"ל מילה שלא בזמנה וכל כו' אין מחללין עליה את השבת ע"כ וראוי לחקור כיון שלפי האמת האיש ההוא שאל דבר חכמה ובאמת ידע שמותר למול בשבת רק בשביל מעשה שאירע לו שאל. וא"כ הגם שאין אנו אחראין לאיש ההוא החכם היה או סכל. מ"מ איך יסבול לשונו בשאלתו מהו למימהל בשבתא שהוא על צעקת הולד במעי אמו. ועוד קשה איך נחה דעתו ויצא ספק מלבו כשא"ל רבא שרי והרי לא שמע שאלתו. ואיך נתפייס בתשובתו של רבא שא"ל מותר מאחר שלא ידע תוכן שאלתו כי לא פורש. אלא נראה דרבא הבין בתחילה שאלת האיש מהו למימהל בשבתא והיינו תינוק שנולד לו בשבת. או אפשר שהקדים לו האיש כי ילד יולד לו בשבת דמסתמא לא בא כפרא אדם לשאול מהו למהול מאחר שבאמת ע"פ מעשה שהיה שאל לו א"כ מסתמא הקדים שבא על אודות הולד הנולד לו בשבת. או שזה האיש נתכוין לשאול מהו לממהל בשבתא אם יש איזה חילוק בין תינוק הנולד בשבת אי שרי למהלו בשבת וסמך על תשובת החכם שיפרש לו איזה אופן מותר ואיזה אסור. ולפי שזה שיהא הולד צועק במעי אמו לא עלה על דעתו של רבא דמילתא דלא שכיחא הוא. ולזה השיב לו בסתמא דשרי שאין חילוק בתינוק הנולד בשבת שימצא בו איזה ענין לאסור. ובתר דנפק אמר ס"ד שלא ידע האיש מעשים בכל יום היתר מילה בשבת שמעשים בכל יום כל נולד בשבת מלין אותו בשבת ואיזה חילוק יתכן שיהיה זה האיש מסופק אם יש לחלק בו ולא עלה על דעתו לעמוד על דעת האיש ההוא איזה ספק שנסתפק בו האיש עד שפירש לו החילוק והשיב לו שמעית ולד כו'

וכיון שרבא לא עלה על דעתו לחלק שום חילוק בהיתר למול בשבת. ודאי ליתא לדברי מהרא"ה דאם איתא דבמקשה אין מלין אותו בשבת. איך השיב לו רבא בסתם דשרי ולא שאל לו אם הקשית להוליד דזה ודאי ה"ל לאסוקי דעתיה שהוא מעשים בכל יום. וכפי דברינו ע"כ שאלת האיש היתה אם יש חילוק ופלוגתא במילה בשבת. וקרוב לזה כתב מהרי"ה (דף יט:) ואם כן מזה גם כן ידים מוכיחות דשרי למימהל בכל גווני. וכן יש להוכיח מהרי"ף (שבת פראד"מ) והרמב"ם (פ"א הט"ו ממילה) והטור והש"ע (סי' רסב ס"ד) שהביאו כולם הך דשמעו אותו בוכה דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור. ואם דבכל מקשה חיישינן וכ"ש לדברי מהרא"ה שהוא בודאי יצא ראשו חוץ לפרוזדור והנה בשמעו אותו בוכה ויצא ראשו חוץ לפרוזדור באמת היתה מקשה גם כן כמ"ש רמ"א שם השם ראבי"ה ובש"ך שם (סק"ח) שאם הוציא וראשו היתה מקשה מיד וא"כ מאי איריא שהיה בוכה. אפילו נתקשת לחוד נמי אינו נימול בשבת. ואף די"ל דהיכא דבכה ה"ל ודאי הוציא ראשו ובמקשה הוא ספק. מ"מ איך שתקו הפוסקים מלבאר זה באיסור שבת החמור. אלא ודאי ברור דלא חיישינן להכי כלל בסתמא דמוקמינן לה אחזקה דמעוברת ואין מחלקין הלידה לומר שהראש נולד קודם הגוף אם לא בהוכחה ברורה

גם בטור וש"ע (סי' רסו סעיף ח) ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות אע"פ שיצא כולו בשבת אינו נימול בשבת. ואמאי לא כתבו רבותא טפי שאפילו היתה מקשה לילד בין השמשות. אלא פשיטא דלית דחש להכי היכא דלא מוכח טובא. וגם מלשון זה מוכח שלא כדברי מהרא"ה שביקש לומר דהוצאת ראש חוץ לפרוזדור היינו בית החיצון שע"כ דחוק ומוקי נפשיה מ"ש הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא לבית החיצון. וא"כ מאי קאמרי אע"פ שיצא כולו משמע שראשו כבר יצא והרי עדיין לא יצא לאויר העולם כלל אלא ודאי ליתא. וא"ת לפמ"ש (באות כז) דמוקמינן ליה בחזקת הגוף שעכשיו נולד גם בנולד בין השמשות נוקמה דעכשיו בשבת נולד דהא ליתא כיון שנולד בזמן שאנו מסופקין בו אין הספק בלידה אלא על הזמן ולא שייך חזקת הגוף בזה. אבל היכא דלא ראינו שהוציא ראשו הספק אם כבר נעתק ראשו חוץ לפרוזדור ומוקמינן ליה בחזקתו שעדיין לא נולד כלל. ואף דבמקשה י"ל דאיתרע חזקת מעוברת שכבר נראה שקרב עת לדתו מ"מ כיון שדרך הנולדים שלא ישהה בין הוצאת ראשו חוץ לפרוזדור ובין הוצאת שאר הגוף לא איתרע לענין זה חזקה כלל

ל) ובעיקרא דהא מילתא שכתבו הטור והש"ע דמונין מיום ששמעו קול בכייתו הגם שאיני כדאי למען קדושת היום המקודש לא אחשה, כי אחר שכבר העיד הראב"י (והביא הרמ"א שם בשמו) שיש במציאות שיבכה ועודנו במעי אמו. א"כ אין לנו הכרח שנחזיק הבכיה לודאי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור אלא שראוי לספק בהוציא ראשו שכבר איתרע חוקת מעוברת טובא וי"ל שדנין בו כדין הספיקות. ובאמת עיקרא דדינא תליא שהרי"ף גורס בהך עובדא שמעית ולד דצויץ בין השמשות ולא איתיליד עד דחשיך א"ל האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור. דאי לא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור לא מצי צויץ. דכמה דאיתיה במעי אמו פיו סתום. והוה ליה נולד בין השמשות והוה ליה מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת ע"כ. והרא"ש (שבת פרא"ד סי' ט) העתיקו ג"כ ולגירסא זו משמע שפיר שהבכיה הוא סימן גמור על הוצאת ראשו. אבל בספרים דידן הגירסא שמעית ולד דצויץ אפניא יומא דמעלי שבתא וכן פרש"י להדיא (בנדה מב: ד"ה דצויץ) שמעתי הולד צועק בתוך המעים מבעוד יום של ערב שבת וא"כ קשה אמאי לא ציוה רבא למולו בערב שבת שהוא זמנה. ודוחק לומר שלא שאל כי אם בשבת. ויותר נראה לפי גירסא זו מאחר שכבר העיד הראב"י שאפשר לתינוק לצעוק י"ל דהא דאמר ההיא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור היינו דמיון בעלמא דיש לתלות בו שהוציא ראשו והוה מילה שלא בזמנה וא"כ צ"ע למיעבד עובדא באיסור שבת נגד גירסת רש"י ואפי' בחול יותר טובא לאחר מלהקדים כיון דבנימול תוך ח' אפילו בדיעבד פסול כפי מ"ש הש"ך (סי' רסב סק"ב) וצ"ע עיין לקמן (אות ל"ב)

ועוד נ"ל ראיה לסברא שכתבתי (אות כד כז) דהוציא ראשו שיהיה כילוד לא שכיח ואף להרמב"ם לא חיישינן רק שמא יצא עד שנראה הראש במקום שהוא גלוי אצל השרץ או מטעם דפרישית (באות כז) דשייך חזקה דגופא השתא דאתיליד מלשון הש"ס פרק בהמה המקשה שכתבתי לעיל (אות כג כד) שאמר לא תימא לרבי עקיבא דאמר עובר במעי אשה טמא. אלא אפילו לרבי ישמעאל גזירה שמא יוציא ראשו מחוץ לפרוזדור. וכבר בררנו שם לשיטת הרמב"ם וכ"כ התוס' גם לר"ע בפנים אינו מטמא עד שיוציא ראשו וא"כ מאי סברא טפי לחוש להוציא מקצת ראשו או עד שיהיה כילוד דפשיטא אי ניחוש שתגע בו ביציאת ראשו במקצת יש לחוש ג"כ שתגע בהוצאת רוב ראשו אלא הוא הדבר אשר דברנו דזהו שכיח שיעמוד הראש עם פה הערוה בשיוי כמ"ש מהרא"ה ואינו בולט לחוץ וא"כ לרבי עקיבא פשיטא דיש לגזור שאפילו אם הראש עם הפרוזדור בשוה כבר הוא גלוי אצל השרץ. אבל לרבי ישמעאל דבעינן שיהיה כילוד א"כ צריך לחוש ללידה גמורה ואם יוצא הגוף אחריו מיד גם החיה לא