משיבת נפש חלק ב קפג

לעיל לשיטת הר"ש הא דבראשון מת והשני חי טהור אף דמיד בפה"ק מטמא באוהל (ומ"ש בתי"ט דבלא העגיל מיירי דכי נתעגל כפיקה פתיחת הקבר מטמא כאילו נולד דברי תימא הם דכיון דיהיה זה בן קיימא פשיטא דנפתח הקבר דהקבר היינו הרחם ולא שייך לייחס להנפל קבר בפני עצמו דבלא העגיל ראשו כפיקה הטעם הוא שאין צריך הקבר להתפתח מפני קוטן כמותו. אבל כיון שנפתח הקבר בשביל הבן קיימא ממילא הוה פה"ק גם לנפל. וגם הר"ש פירש בהדיא אע"פ שנפתח הקבר ול"ל דאחי קאי דא"כ מאי אע"פ שנפתח הקבר פשיטא דהחי שהוא בן קיימא שנפתח טובא. ועוד ל"ל טעמא דאין דרך טומאה ליכנס תיפוק ליה בלא"ה בלא נפתח הקבר של המת והוא במקומו לא מצינו שום טומאה במעי אשה בליכא פה"ק והדבר ברור כדפרישית לעיל) צ"ל כדפרישית לעיל (אות יז) שמ"מ אין הולד החי מתטמא במעי אמו, וא"כ קשה נהי דר"מ ס"ל דאין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם מ"מ ניחוש שכבר הוציא ראשו והוה כילוד משעת קישויה וא"כ טמא החי מטעם סוף טומאה לצאת. ודוחק לומר דלא קאמר דטהור רק אם שואלין האשה אח"כ ואומרת ברי שלא יצא ראשו מעיקרא. אלא נראה דלא חיישינן להכי

מיהו אכתי קשה לי בטעמו של הר"ש דנהי דס"ל דאין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם כרבי ישמעאל. מ"מ היכא דהוציא ראשו דהוה כילוד לכל מילי פשיטא דגם רבי ישמעאל מודה דטמא ומטמא. א"כ קשה אמאי מטהר ר' מאיר הא מיד כשיצא ראשו דהוה כילוד. וא"כ עבר רוב גופו במקום שסוף טומאה לצאת. וצ"ל דס"ל דאע"ג דהוה כילוד מ"מ כל זמן שהוא בפנימיית הרחם לא מיטמא בבית הסתרים. וגזירה דחיה שתגע בו בחלק שכבר יצא וצריך עיון

כז) וגם לשיטת הרמב"ם (בהלכותיו סוף טומאת מת) שנראה פירושו עיקר וס"ל דהבית טמא פן יצא הולד מת. כבר אמרנו לעיל (אות כד) דלא חייש הרמב"ם רק להחזיק טומאה בבית פן תאמר האשה אחר כך שיצא ראש הנפל. אבל אם אין האשה אומרת אחר כך שיצא ראשו בבית ראשון הרי כתב דאשה טהורה עד שיצא הולד. ועוד נדדנו (באות כג כד) דדוקא לענין טומאה חייש דלענין טומאה אפילו עומד הראש עם פה הערוה בשוה כבר חשוב טומאה גלויה. אבל לענין למיחשי כילוד דבעינן הוצאת רוב ראשו ממש לא חיישינן כלל שנחלקה הלידה הראש מעיקרא ונשתהה הגוף אח"כ. ועוד יש לצדד דדוקא בנפל שהוא מת שהטבע דוחהו כמו דבר מאוס. וכמו שפירש הרמב"ם במשנה שם בהא חיישינן טפי שיצא ראשו. ועוד בנפל שהוא קטן הכמות יש לחוש טפי שהוציא ראשו בסתמא ואף בזה אמרינן אשה מרגשת. אבל בבן קיימא בודאי האשה מרגשת בדחיקת ראשו לחוץ משפתות הרחם. ואפי' אומרת שלא ידעה. אמרינן משום דלא יצא מעיקרא. דאילו הוציא ראשו מעיקרא בודאי היה לה הרגשה מזה. והרי אפילו טיפת דם מרגשת כדאיתא בריש נדה (ג.) ולמה ניחוש שיצא ראשו לחוץ ולא הרגישה האשה שכבר יצא ראשו או ששכחה מהיכא תיתי לתלות בכך והא אמר שמואל (שם נז:) בדקה קרקע עולם ומצאה דם עליה שטהורה משום דבעינן שתרגיש בבשרה ולא תלינן דארגשה ולאו אדעתה

ובאמת מעיקר הסברא לא ידעתי למה ניחוש שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ונתאחרה לידת הגוף כיון דאיכא לאוקמה בחזקת הגוף דהשתא הוא דילדה בשעה שנולד כולו. והיכא דאיכא חזקת הגוף סמכינן בכל דוכתי וכן בראוהו חי מבערב ולמחר השכים ומצאו מת (שם ד.) דרבי מאיר מטהר וחכמים ס"ל כל הטומאות כשעת מציאתן וכתבו התוס' (ד"ה שכל) דכל הטמאות הוא לקדשים. אבל לחולין הוא בחזקת טהרה לכ"ע וכמ"ש התוס' ריש נדה. הרי דאף בחי שעלול למיתה. מ"מ לא מחזקינן ריעותא למפרע עמ"ש בט"ז (יו"ד סי' שצז). ובחדושי נדה מ"ש שם באריכות. ובראוהו חי מבערב אפילו רבנן מודו דמוקמינן ליה בחזקת חי. ואם מהיכא תיתי לחוש שהוציא הולד ראשו ונעשה כילוד דאדרבה אוקמא איתתא בחזקת מעוברת. ואין לומר כיון דהיתה מקשה איתרע חזקת מעוברת ואמרינן מסתמא מעיקרא ילדה דהא ליתא כיון שאין דרך הולד להשתהות אחר שיוציא ראשו. א"כ כשידענו עת לידת הולד שנולד ויצא כולו. לא ניחוש שהוציא ראשו מקודם ונעשה כבר כילוד דאוקמה לאתתא בחזקת מעוברת ועכשיו הוא שנולד ועפ"ז נתחזק גם כן הטעם שכתבתי (אות כד) לעיל לחלק בין טומאה ללידת האשה לדידן דקי"ל כרבי עקיבא ולא בעינן שיהיה כילוד. שפיר חייש הרמב"ם לפי פירושו שמא כבר הוציא ראשו במקצת ולא שייך לומר השתא הוא דנולד דגם כשהוציא מקצת ראשו אכתי לאו כילוד הוא. אבל לענין טומאת לידה ומילה דלא מנינן רק משיהא כילוד ממש אמרינן השתא הוא דנולד כשיצא כולו. וא"כ א"ש לדברי הרמב"ם דלענין טומאת לידה לא חיישינן שמא יצא ראשו וחשיב כנולד דאמרינן אוקמה אחזקת הגוף דלא איתרע כלל דאין הקישוי סימן

כח) ובר מן דין אחר שבררנו שפירוש הרמב"ם עיקר בש"ס וקשיא מתני' דאהלות דהבית הראשון טמא בספק אהך דפרק בהמה המקשה דהאשה טהורה. וע"כ לומר שהבית טמא בספק כדפרישית לעיל (באות כד) עד שיבורר מפי האשה אחר הלידה שלא הרגישה ביציאת ראשו. אבל יותר נראה לפמ"ש התוספות בנדה הנ"ל דהך כל הטומאות כשעת מציאתן הוא דוקא לקדשים. אף שהוא סתם מתניתין בטהרות (פ"ג מ"ה ופ"ה מ"ז), ואפ"ה מוקי לה התוס' לקדשים דוקא וא"כ י"ל גם הא דאיתא דהבית טמא בספק היינו ג"כ לקדשים. ובהכי מיושב ברווחא הך דפרק בהמה המקשה דהאשה טהורה עד שיצא הולד. היינו משום דשם בודאי לקדשים בלא"ה טמאה דהא אי אפשר לפה"ק בלא דם. ואינה טהורה רק מטומאת מת. ולהכי האשה טהורה. ולהכי נקט החיה טמאה. טומאת שבעה. ובהכי ניחא דלכאורה הוא תרתי דסתרי איך אפשר לטהר האשה ולטמאות להחיה דאתי' מחמתה. ולפ"ז ניחא דהאשה בלא"ה טמאה טומאת נדה עכ"פ רק שטהורה מטומאת מת. והחיה גזרו עליה טומאת שבעה שתהא אב הטומאה כנוגע במת ולא הוה סתירה כ"כ. והכי משמע נמי מלישנא דמוקי בפרק יוצא דופן (מב:) כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור. ואם איתא דמספיקא נמי חיישינן ה"ל לשנויי בפשיטות מאי מטמאה בפנים כבחוץ דחיישינן שמא הוציא ראשו מחוץ לפרוזדור דהוה ניחא טפי לישנא דברייתא דמטמאה בפנים כבחוץ לפי מה שבררנו לעיל (אות ח) דחוץ לפרוזדור הוה לאויר העולם והוה דמי טפי לדרבי אושעיא בחיה. אלא ודאי פשיטא לן דמספיקא לא חיישינן וכמ"ש הרב מהרי"ה בשם ראנ"ח בדרשותיו פרשת תזריע דרוב אין מוציאין ראשן. ולפי מה שבררנו אפילו יהא ספק שקול יש לאוקמה אחזקה דגופא דהשתא הוא דילדה כמו במקוה שמעמידין אותה בחזקתה אף שיש נגדה חזקת טמא חזקה דגופא עדיפא [ואף דבמקוה לא אזלי' בתר חזקתה וכל הטהרות כו' למפרע טמאות. היינו משום תר"ל עי' נדה (ב:) אבל נגד חז"ט לחוד היינו מטהרין הכל מכח חזקת המקוה וע"כ משום דחזה"ג עדיף. ומיושב קושי' התו"י קידושין (עט. ד"ה אדרבא) ועי' מהרש"א נדה שם. ובדברי רבינו ניחא] וריעותא דמקשה אינה ריעותא לחוש להוציא ראשו קודם שנולד כולו אם לא שתאמר דרוב פעמים מוציא ראשו זמן מה קודם הלידה וא"כ פשיטא דקשה לאוקמה מטמא בפנים כבחוץ. משום דחיישינן שהוציא ראשו. ומדנקט כגון משמע ודאי דמיירי במציאות שאינו פשוט והווה. וא"כ פשיטא דאיכא לאוקמה אחזקה דגופא ולומר כמ"ש ראנ"ח