משיבת נפש חלק ב קפב

ליתא לאשה דנשיילה. ויש לי עוד ראיה לזה דבפרק בנות כותים (לו.) אמרינן מקשה בימי זיבה טהורה וכן פסק הרמב"ם (פ"ז ה"א מאיסורי ביאה). וקשה הא סתמא דמתני' באהלות דחיישינן שמא הוציא ראשו ולהכי סתם תנא דהבית טמא דכיון דנתקשת יש לחוש שיצא ראש הולד לשיטת הרמב"ם. בשלמא לפרש"י ותוס' ור"ש לא קשיא דשם לא חיישינן רק לפה"ק. אבל לא ללידה. אבל להרמב"ם דחייש שיוציא ראשו לחוד. א"כ איך מטהרינן בקושי הא יש לחוש שהוציא ראשו. אלא ודאי לענין לידה דבעינן שיצא רוב ראשו לא חיישינן כלל בסתמא ולא מפלגינן כלל בין אם האשה אומרת שלא יצא ראש הולד או שאינה בת דעת לשאול את פיה. אלא ודאי בסתמא לא חיישינן להכי מטעמא דפרישית. דאחר שיצא רוב ראשו אין הלידה מתעכבת אחר כך. והך דרב שרביא בפרק הערל (עא:) הוא במציאות רחוק על צד הזרות והפלא כמו שיתקיים הולד שמנה ימים תלוי באויר שהוא רחוק למאד במציאות

כה) ובש"ך (סי' רסו סק"ט) ז"ל וכתוב בסמ"ק וצריך לדקדק באשה מקשה בע"ש אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מע"ש אז אין מלין אותו בשבת כי אם בע"ש וצריך לשאול לנשים. ואם אינן יודעות יש לילך אחר המנהג וכ"כ הכלבו עכ"ל. ובכלבו כתוב במקום שיש לילך אחר המנהג מסיים יש לילך אחר החזקה עכ"ל. ויש לדקדק מאי קאמר באשה מקשה לילד נשאל לנשים משמע דנשאל לנשים שהיו אצלה אם הרגישו ע"פ משמוש ידיהם שכבר יצא הראש. ואמאי לא נשאל לאשה עצמה דהא אמרינן (בחולין עב.) דהאשה מרגשת טפי מן החיה. ונלענ"ד דנהי דאשה מרגשת מ"מ אינה מבחנת אם יצא רוב ראשו שיהיה כילוד למנות ימי מילה מע"ש וכמ"ש הרשב"א בחידושיו לחולין (עא: סד"ה כי). ושאר נשים יכולין להבחין אם יצא רוב ראשו עם משמוש היד. ימ"ש אם אינן יודעות יש לילך אחר המנהג. נתחבט בו מהרא"ה וחכמי דורו. ומ"ש מהרא"ה (דף ג) שהש"ך שינה הלשון דאזלינן בתר חזקה דבעת שנולד לגמרי הוא שהוציא ראשו ולא מקודם. ולכן שינה הלשון שיש לילך אחר המנהג שאין שמין על לב רק אחר גמר הלידה ואין חוששין שהוציא ראשו ע"ש. ולפי ענ"ד אין לחשוד להש"ך רבן של ישראל להחליף הלשון. הכי קצרה ידו לבאר הפירוש כפי מה שנראה לו. אלא או שהנוסח שלפניו כך היה. או שיש טעות סופר בש"ך. ובאמת אם נוסח זה אמת יש ליישבו בפשיטות דכוונת הסמ"ק לפי שהיה מנהג פשוט שלא לחוש להוציא ראשו לחוץ רק מונין מן הזמן שמקבלת המילדת הולד ומטעם דאוקמה איתתא אחזקת מעוברת ואמרינן השתא הוא דנולד וס"ל להסמ"ק היכא דאיכא לברורי לא סמכינן אחר החזקה כמ"ש גבי רוב מצויין שחיטה מומחין הם ואעפ"כ צריך לשאלו באיתיה קמן כדאיתא בי"ד (סי' א ס"א) ובא הסמ"ק לומר שצריך לדקדק עכ"פ לשאול לכתחילה דהיכא דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה. ולכן ס"ל יש לשאול לנשים לכתחילה. ואם אינן יודעות יש להלך אחר המנהג דבליכא לברורי שפיר סמכינן אחזקה וכמנהג שמלין אותו בשבת. וא"כ שני הגירסות אם נגרוס אחר המנהג או אחר חזקה הכל הולך למקום אחד

והרב מהרא"ה כתב וא"כ הוא פירוש דבריו לא מיחוורא מילתא דמה חזקה היא זו ואדרבה חזינן רובא דרובא דכולהו נשי שמתקשות קודם לידה, וכיון שהקישוי הוא מפני שדוחק הולד ונכנס למקום צר לצאת לאויר העולם חזקה היא שמעת שהתחילה להתקשות התחילה הולד ליכנס בפרוזדור. ועובר ובא לחוץ לפרוזדור. ויש ראיה נכוחה לזה מהא דקידושין (עט.) קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת לפנינו וביומא דמישלם בית ס"ל לרב דקדושיה קידושין ולא קדושי אביה כיון דהאי יומא אתו בה סימנין אמרינן מצפרא אקדימו כו' ולשמואל ה"נ חוששין עכ"ל מהרא"ה

כו) וכ"ז נמשך לו לפי שיטתו שסובר שהוצאת ראשו חוץ לפרוזדור הוא בבית החיצון בפנימיית הרחם ולכן משמע לי' שהולד נדחק מיד לחוץ לפרוזדור. אבל לפי מה שבררנו ת"ל דהוצאת ראשו חוץ לפרוזדור הוא לאויר העולם שפיר איכא למימר דלא שכיח כלל שיוציא ראשו לאויר העולם וחשתהא הלידה אח"כ. ונאמנים עלי דברי מהרא"ה גופיה שתקע עצמו לדבר הלכה זו למאד. והעיד ע"פ חקירותו מנשים שכמה פעמים שהולד עומד בצוואר הערוה ולא בלט לחוץ. ואילו היה בנמצא שיהיה רוב ראשו של ולד בולט לחוץ. ודאי גם מהרא"ה לא הוה שתיק מיניה. מאחר שהכניס עצמו בעובי הקורה למאד לערער על המנהג אילו היה לו טענה מספקת לערער ולצווח בודאי היה מרחיב פה ולשונו על זה ג"כ. אלא ודאי שאין זה בנמצא כלל. ובגמרא (יבמות עא: ט ובנדה מב:) לא קאמר רק כגון שהוציא ראשו מחוץ לפרוזדור והיינו שישנו במציאות. אבל לא שכיח כלל ורובא לאו הכי הוא. ואם כן איכא רובא וחזקה דהעמד אשה בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה. ולא חיישינן להכי בדיעבד עכ"פ לדחות המצוה מזמנה. ומהך דבוגרת (בקידושין עט.) ליכא שום ראיה דשם עלולים הסימנין לבא מצפרא אבל כאן אינו עלול לצאת בראשו ולשהות אחר כך דמיד כשראשו בולט מתחבלת המילדת להוציא הולד ומאחר שאינה יודעת מזה לא ניחוש לזה כלל דכשהלידה בקלות אין דרך שישהא הולד אחר הוצאת ראשו. וכשהיא בקושי המילדת ממשמשת ומשגחת ומחכה שיצא הולד וכל שאינה יודעת לא ניחוש שמא יצא ראשו של ולד והמילדת לא הרגישה ג"כ שזהו חששא רחוקה. וכן משמע מלשון הש"ס פרק המקשה (עב.) דנקט טעמא דהחיה טמאה שמא יוציא ראשו מחוץ לפרוזדור והאשה טהורה משום דמרגשת (ואם אשה) [ואם איתא] דאם אין האשה יודעת אם הוציא ראשו גם האשה טמאה א"כ היכי נקט דאשה טהורה עד שיצא הולד הא מיד שמתקשית היא בחזקת טומאה שמא כבר יצא חוץ לפרוזדור. אלא ודאי בסתמא לא חיישינן עד שהאשה אומרת בפירוש שיצא חוץ לפרוזדור והחיה היא שטמאה משום שאינה מבחנת. ולפעמים שבאמת יצא הולד ראשו חוץ לפרוזדור והחיה לאו אדעתה וסבורה שלא נגעה בו. שוב החמירו חז"ל על החיה ולהכי נקט שמא יוציא ולא שמא הוציא כבר. ואף דלזה י"ל בלא"ה שאפילו החיה יודעת בבירור שלא הוציא ראשו מ"מ גזרו עליה טומאה מ"מ נראה כמ"ש (אות כד) דלא גזרו רק משום דאף אי מתרמי הכי לא תבחין החיה עכ"פ מדהאשה טהורה מוכח דלא חיישינן להכי. ואע"ג דכתבתי לעיל (אות יח) לפי שיטת הר"ש דבלא העגיל כפיקה מיירי א"כ איך אפשר להחזיק האשה בטהרה בטרם שיצא הולד הא איכא למיחש שמא כבר העגיל כפיקה והאשה טמאה משעת קישוי מיד דחיישינן לפה"ק. מ"מ עכ"פ יש לדחוק דאחר שאנו רואין הנפל שלא העגיל מחזקינן לאשה בטהרה עד צאתו לאויר העולם ושפיר שייך לישנא דאשה טהורה עד שעת יציאת עכ"פ. אבל אם ניחוש בסתמא שמא הוציא ראשו אפילו בנפל שלא העגיל נמי לא נטהר האשה אם לא שתאמר שלא יצא ראש הולד מעיקרא וכל זה אינו במשמע. ועוד דודאי להך פירושא שכתבו [התוס' בחולין שם עא. ד"ה ואשה] דאתיא כמאן דאמר אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם לא נדחוק כולי האי. ומתפרשת מתני' כפשטא דהאשה טהורה עד שיצא הולד ממש ומחזקינן לה בטהרה בשעת קישויה אלמא מוכח דלא חיישינן שמא הוציא ראשו לחוץ דלהך לישנא לא נדחוק במתני' לפרושי דאשה טהורה למפרע שאינו במשמע כלל. וכן יש להוכיח עוד מפירוש הר"ש (במשנה ה פ"ז דאהלות) יצא הראשון חי והשני מת טמא ורבי מאיר מטהר ופירש הר"ש דס"ל דאין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם. וכבר פירשתי