משיבת נפש חלק ב קפא

בספק אע"פ שלא נודע כלל אם יצא. וגם (בהלכה יב שם) קרי ליה חוץ לפרוזדור וכאן כתב שנפתח הרחם. ואם ר"ל שנפתח הרחם ונראה הראש שעדיין הוא בפנים טמא אע"פ שלא יצא. אם כן קשה איך כתב שם דהאשה טהורה. ומ"ש לעיל (אות כב) דהבית דומה לחיה שיש לחוש שמא יוציא ראשו, חוץ לפרוזדור הדרנא בי דמ"מ לא יתכן שיהיה הבית טמא והאשה טהורה ולכאורה היה נ"ל דלית נגר דלפרקינהי ות"ל יגעתי ומצאתי דעתו של הרמב"ם בזה. והוא לפמ"ש לעיל (אות כא) דהרמב"ם פוסק דעובר במעי אשה טמא. וא"כ נראה ברור דנהי דבפנים בבית הסתרים אינו טמא. הא איתא בפרק יוצא דופן (מא:) היכן בית החיצון אמר ריש לקיש במקום שתינוקת יושבת ונראית. אמר רבי יוחנן אותו מקום גלוי הוא אצל שרץ אלא עד בין השינים. הרי מבואר לר' יוחנן דיש מקום בפנימיית הרחם שגלוי הוא אצל השרץ ואם כן באם כבר נראה הראש בבית החיצון. כבר הוא במקום שגלוי הוא אצל השרץ ולכן טמא אפילו לא יצא לגמרי. כיון שע"י פתיחת הרחם כבר הוא במקום גלוי ולאו בבית הסתרים הוא. דבבית הסתרים אין הראש נראה. וס"ל להרמב"ם דהיכא דהעגיל שכבר מתרחב פי הרחב משכחת לה שפיר שיהיה נראה ע"פ פתיחת הרחם לפי גודל כמות העובר נראה על פי הרחם. אבל בלא העגיל שאין פה הרחם מתרחב אינו נראה בחוץ עד שיעבור הראש פי הרחם וכבר יצא מקצתו לחוץ. דאל"כ עדיין מקרי בה"ס כיון שאין הרחם מתרחב. וע"פ זה ניחא מ"ש הרמב"ם שם משיצא ראשו לפרוזדור. ובגמרא (חולין עב.) איתא חוץ לפרוזדור (ועי' אות יב) ודוחק לומר שט"ס הוא. אבל לפמ"ש דבריו מזוקקים. דבגמרא אמרינן לא תימא אליבא דר"ע דאמר עובר במעי אשה טמא. אלא אפילו לרבי ישמעאל גזירה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור. וכבר כתבנו דחוץ. לפרוזדור היינו חוץ לרחם לגמרי. ובודאי לר' ישמעאל דלא מטמא עד שיהיה כילוד לא מטמא עד שיצא ראשו לחוץ. אבל לרבי עקיבא ודאי אפילו יהיה שוה עם הפרוזדור בשפתות הרחם וכמ"ש מהרא"ה שפעמים רבות שראש הולד דוחק ויוצא עד פה הערוה. כשתעבור המילדת את ידה וממשמשת ע"פ הערוה תרגיש בראש הולד אכן לא בלט לחוץ ממנו עכ"ל מהרא"ה (דף נ ע"ד). וא"כ לא מיבעיא לרבי עקיבא דלא צריך הוצאת ראשו לחוץ ממש רק שיהיה בשוה עם פה הערוה. פשיטא דיש לגזור שמא יוציא ראשו למקום שכבר נפיק מבית הסתרים. אלא אפילו לרבי ישמעאל דלא שכיח כ"כ שיוציא ראשו ותתעכב הלידה. מ"מ גזרינן שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור ואם כן בכונה שינה הרמב"ם בחכמת לשונו שמא יצא ראשו לפרוזדור לפי שכל בית החיצון מכונה לולד בשם פרוזדור שדרך שם יצא לאויר העולם. וא"כ כשראשו שוה לפרוזדור כבר נפיק מדין טומאה בלועה ובית הסתרים ומטמא מדינא. וא"כ אין צריך לדחוק כמ"ש התוספות (בחולין שם ובנדה מב:) דלרבי עקיבא אפילו הוציא ידו נמי חיישינן דזה דחוק דיותר שכיח הוצאת ראש שהוא כדרכו וטבע העולם משיצא מסורס דרך מרגלותיו אבל מ"ש הוא ברור ונכון למאד דלר"ע לא צריך הוצאה חוץ לרחם והכל נכון. והרי גם זה סייעתא לדברינו דחוץ לפרוזדור היינו בחוץ לגמרי כדין בכור

כד) וארווח לן בהא מ"ש לעיל (אות כ) דקשה להרמב"ם למאי נ"מ נקט בבכורות פיקה של בהמה כשל ערב. ולפ"ז י"ל דליכא נפקא מינה כלל רק בא להורות דבשל בהמה דוקא כשגדול כפיקה של ערב יתכן שיהיה גלוי כשבא לשפתות הרחם משא"כ בפחות וליכא נ"מ לדינא כלל שכבר מבואר אם הוא גלוי ודאי מטמאה. ומעתה מבואר וגלוי ומוכרח דמ"ש הרמב"ם (בהלכה ט) שהבית הראשון טמא בספק ע"כ הוא בטרם שנשאל לאשה. אבל אם שואלין אותה ואומרת דלא יצא ראשו ודאי שאין הבית טמא דאיך יתכן שהאשה טהורה והבית טמא. דבשלמא לשיטת התוס' י"ל דמיירי בפרק בהמה המקשה בלא העגיל. אבל הרמב"ם שכתב גם בהעגיל הטעם משום שמא יצא ראשו. א"כ היכי משכחת לה שתהא האשה טהורה והבית טמא, אלא ודאי מ"ש הבית טמא בספק הוא כשאי אפשר לישאל לאשה. ומיד שמקשה לילד מחזיקין טומאה לבית. אבל לטמא הבית ולטהר האשה אין סברא. ואף דהחיה טמאה מכח האשה והאשה טהורה ולא מפלגינן אם אומרת האשה שבשעה שנגעה החיה עדיין לא יצא ראשו י"ל דחיה שנוגעת בכל פעם לא פלוג רבנן בין נגעה קודם או אח"כ. אבל הבית שטמא כל האוהל וכל אשר הוא שם ואיך תהא האשה טהורה. ולכן צ"ל דוקא בסתם דחיישינן שמא יצא מחזיקין בו טומאה. ויצא לנו מזה דלשיטת רש"י ותוס' ור"ש דס"ל דיש טומאה משעת פתיחת הקבר אף שעדיין הוא בפנים ובנפל שאין לו פתיחת הקבר באמת הבית טהור. א"כ מבואר דלא חיישינן כלל שמא הוציא ראשו דהא האשה טהורה עד שיצא הולד. ובתוס' נמי אין הטעם משום שמא הוציא אלא דגזרו בה טומאה משום דאפילו אי מתרמי שיצא ראשו אין עיני החיה שם להבחין. ולכן גזרו בה טומאה מיד. ולשיטת הרמב"ם שחושש שמא יצא ראשו מ"מ י"ל אם האשה אומרת שלא הרגישה בהוצאת הראש גם להרמב"ם לא חיישינן. ויש פנים לומר דמתניתין דחיישא להוצאת ראש. הוא דוקא לרבי עקיבא דס"ל עובר במעי אשה טמא וא"כ א"צ הוצאת ראש חוץ לפרוזדור שאפילו אם הוא בשפתות הרחם דנפיק מבה"ס טמאה ולהכי חיישינן לטמא הבית. אבל לרבי ישמעאל דבעי הוצאת רוב ראשו שיהא כילוד ולהא לא חיישינן בסתמא. והני משניות דאהלות כרבי עקיבא אתיין דכולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא. וא"כ לענין מילה דבעינן לכ"ע שיהא כילוד לא חיישינן כלל אפילו במקשה שיצא רוב ראשו שיהיה כילוד. ואפילו ליתא לאשה כגון שמתה או יצאה מדעתה לא חיישינן כלל שהוציא ראשו. ועפ"י מ"ש א"ש דברי הרמב"ם בחיבור עם דבריו שבפירוש המשנה שפה אחת ודברים אחדים. דמבואר בהדיא בפירוש המשנה דלכך הבית טמא משום שמא הוציא ראשו והיינו כדפרישית (באות כג) דלדידן דקי"ל כרבי עקיבא לעולם איכא למיחש שהוציא ראשו ועמד בשוה עם פה הערוה אף דלא הוה כילוד מכל מקום נפיק מבה"ס ומטמא הבית. ולפ"ז לשיטת הרמב"ם אין חילוק בין העגיל ללא העגיל רק לענין זה דבהעגיל בהס"ת מכסין אותו כשהוא סמוך לשפתות הערוה. אבל בלא העגיל שהוא קטן הכמות אינו יוצא מבית הסתרים עד שיראה בולט קצת וא"צ לומר כמ"ש לעיל (אות יט) דהך דמת עוברה מיירי בהעגיל דוקא דאין חילוק בזה לשיטת הרמב"ם רק כדפרישית דבלא העגיל אפשר לה לילך וגם שא"צ פה"ק ולכן אינו נראה אלא כשהוא קרוב יותר לחוץ. דבגדול שהעגיל מתוך שמתרחב בית הרחם נראה הראש עומד בין שפתות הערוה. אבל בקטן הכמות שפתות הערוה מכסין אותו ובעינן גילוי טפי. ויש עוד הוכחה לפירוש הרמב"ם ממתני' דבהמה המקשה דנקט והאשה טהורה עד שיצא הולד. ולפירוש התוס' והר"ש דשם מיירי בלא העגיל דבהעגיל כבר נטמא הבית משעת פה"ק לחוד וא"כ איך יתכן דהאשה טהורה הא כל זמן שלא יצא הולד לא נודע אם לא העגיל וא"כ ע"כ האשה טמאה מספק עד שיצא לאויר העולם ונראה שלא העגיל אלא ודאי כדברי הרמב"ם דלעולם דררא דטומאה אינה אלא מפני חשש יציאת ראש הולד. וא"כ האשה בעצמה טהורה עד שיצא בין בהעגיל בין בלא העגיל. והא דהבית טמא היינו דמחזיקין אותו בטומאה בספק שמא תאמר האשה שהרגישה שיצא קצת ראשו אבל אם שואלין לאשה ואומרת שלא יצא ראשו בבית הראשון כיון דאשה טהורה איך יטמא הבית. וכבר צידדנו דלא חיישינן כן רק לענין טומאה דלא בעינן יציאת ראשו חוץ לפרוזדור אבל לענין טומאת לידה דבעינן שיצא רוב ראשו אפשר דלא חיישינן כלל שיצא רוב ראשו לחוץ. דאחר שיצא רוב ראשו לא שכיח שיתעכב עוד במעי אמו ומסתמא לא חיישינן אפי'