משיבת נפש חלק ב קפ

בבית החיצון. אבל לפמ"ש (אות יט) באמת שם איירי בעובר גמור וגדול. שכבר יש לחוש בו בהוצאתו חוץ לפרוזדור שתהא פדחתו יוצאת לאויר העולם וא"ש

כא) ואכתי פש גבן לברורי כמאן פסק הרמב"ם בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא (בחולין עב.) דלכאורה פסק כרבי עקיבא דעובר במעי אשה טמא מדכתב (סוף הלכות טומאת מת) דמן התורה אין מגע החיה מגע כיון שהוא בית הסתרים. ואילו לרבי ישמעאל תיפוק ליה בלאו הכי כיון שאינו כילוד אינו מטמא ואפילו הוציא ידו לחוץ ששוב אינו בה"ס מ"מ לא מטמא. אלא ודאי פסק כרבי עקיבא, ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק בהמה המקשה טעמיה דרבי עקיבא משום דכתיב הנוגע במת בנפש האדם איזו מת שבנפשו של אדם זו עובר. ורבי ישמעאל מיבעי ליה הך קרא לרביעית דם מן המת ורבי עקיבא לטעמיה דאמר אף רביעית דם משני מתים טמא. ואם כן הרמב"ם שפסק כרבנן דאין רביעית דם מטמא אלא ממת אחד וכמ"ש (שם פ"ד ה"א). וא"כ הרמב"ם כמזכי שטרא לבי תרי. וליישב זה נראה דהרמב"ם ס"ל דבלא"ה יש להבין דר' ישמעאל דריש מעל פני השדה להוציא עובר במעי אמו. ורבי עקיבא ס"ל לרבות גולל ודופק ופריך ור"ע עובר במעי אשה טמא מדאורייתא מנ"ל. וקשה הא לרבי ישמעאל נמי הוה מטמא עובר במעי אשה. אלא דאיכא קרא דעל פני השדה. וא"כ רבי עקיבא דמצריך האי קרא לגולל ודופק מהיכא תיתי לטהר. ולכן נראה דס"ל דבתרתי פליגי דפליגי בעובר במעי אשה ממש שהוא בלוע. ופליגי נמי אפי' הוציא ידו כל זמן דלא הוה כילוד. ומסברא בבלוע ודאי ליכא לטמוייה. וכן אם יצא קצת ממנו אף על פי שאינו כילוד יש לטמאות. וא"כ רבי ישמעאל דממעט עובר אפילו הוציא ידו פריך שפיר מנ"ל. ולרבי עקיבא הקושיא אע"ג דלא דריש ע"פ השדה מ"מ כשהוא במעי אשה ממש מנ"ל דמטמא. ולהכי משני רבי אושעיא שם דרבי עקיבא ס"ל דקרא אתי להכי משום דכתיב הנוגע במת בנפש. והשתא קשיא ליה להרמב"ם היכי אמר רבא התם פומבדיתא ידעי טעמא דהא מילתא דלא תימא אליבא דרבי עקיבא היכי מצי אתיא כרבי עקיבא הא במתני' תנן דהאשה טהורה ולרבי עקיבא האשה נמי טמאה וע"כ גם רבי עקיבא לא פליג אלא בהוציא ידו כמ"ש התוספות שם (ד"ה גזירה) וא"כ ע"כ הך שינויא היינו אליבא דרבי עקיבא בענין זה דלא דריש להוציא עובר ואזלינן בתר סברא לטהר בבלועה ולטמא באינה בלועה. או דהך מ"ד פליג על רבי אושעיא דמפרש דרבי עקיבא טעמיה מקרא דהא ודאי בהוציא ידו מסברא טמא כיון דלאו בלועה היא. ומה שפירש"י דמפשטא דקרא נפקא אפילו מרבה גולל ודופק הוא תמוה דא"כ ל"ל למימר לרבי ישמעאל גולל ודופק הלכתא גמירי לה נימא דגם הוא מרבה גולל ודופק ומ"מ מפשטא דקרא ממעט עובר אלא ודאי כדפרישית דרבי ישמעאל ממעט אפילו הוציא ידו. ורבי עקיבא ס"ל לרבות גולל ודופק. ועובר במעי אשה טמא מן התורה אפילו בלוע הכי ס"ל לר' אושעי'. והא דפריך בש"ס ורבי עקיבא עובר במעי אשה טמא מדאורייתא מנ"ל ולא משני דס"ל כן מסברא י"ל דודאי אין זו קושיא של סתם גמרא רק רבי אושעיא ס"ל מסברא שזה טעמו של רבי עקיבא וכמ"ש התוס' (ב"מ כא. ד"ה וכמה) דר' יצחק גופיה מפרש ליה. והכא נמי כאן ר' אושעיא גופא מפרש ע"כ טעמא דר' עקיבא לשיטתיה איכא קרא לטמויה אפילו לעובר במעי אמו. והיינו בנפתח הקבר. ואנן לא קי"ל כוותיה בהא ופסקי הרמב"ם ברורים ונכונים משה אמת ותורתו אמת. ועיין לקמן יתבאר קצת שינוי ממ"ש כאן לפי מה שמוכרח בשיטת הרמב"ם

ולפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשתי לעיל (אות כ) על דעת הרמב"ם מהך דבכורות (כב.) דפיקה דבהמה כשל ערב. ולמאי נ"מ להרמב"ם. ולפ"ז י"ל דשם קאי לרבי עקיבא דס"ל דעובר במעי אמו טמא וילפינן בבהמה מאדם. ולכן הרמב"ם (באבות הטומאה פ"ב ה"ב) פסק דהרועה טהור בהושיט ידו למעי העובר משום דבבהמה לא גזרינן והכל נכון

כב) ואחרי הודיענו ה' את כל זאת. נשיב ידינו לברר לענין מילה כי לפי פרש"י בבכורות (כב) והר"ש לא מצינו במקשה לילד דניחוש שמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור ויצא לחוץ. אבל לפי פירוש הרמב"ם שהעלינו שדבריו הם עיקר בש"ס. והנה כתב בפירוש המשנה באהלות שם דהראשון טמא בספק לפי שנאמר אולי נפתח הרחם ויצא הולד מת ונטמא הבית ע"כ. ואם כן דון מינה לאשה מקשה לילד בע"ש. הגם שבררנו ת"ל שכל זמן שלא יצא ראשו לאויר העולם אין למנות ימי מילה. מ"מ ניחוש שמא כבר הוציא ראשו לאויר מע"ש או בין השמשות ולא ידחה שבת מאחר דמשום האי טעמא הבית הראשון טמא. אך נראה מאחר דמבואר בפרק המקשה (עב.) דהאשה טהורה עד שיצא הולד. ומפרש טעמא משום דאשה מרגשת כשיצא הולד ותימא לה לחיה טרידא ע"כ. וא"כ אין לנו לומר אלא דהבית טמאוהו כמו בטומאת חיה מטעם גזירה שמא יוציא ראשו וגזרו בו טומאת ספק. או די"ל דשם טמא הבית בספק מאחר שאי אפשר לשאול לאשה בשעת חבלי לידתה. וקודם שנשאל אותה יש לספק באמת שמא יצא ראשו. ולכן הבית טמא מספק. ומהאי טעמא נראה אפי' נשאל להאשה אח"כ ותאמר שבודאי לא יצא לחוץ בבית הראשון. כיון שכבר גזרו טומאה על הבית לא פקע טומאתו. משא"כ לענין מילה אם שואלין לאשה ואומרת שלא יצא הולד בודאי אין לחוש. אלא דיש לעיין אם האשה אומרת שאינה יודעת אם יצא ראשו מבעוד יום אם ניחוש לכך לענין שבת שיהיה לו דין הספיקות. אך נראה ממתני' דפרק בהמה המקשה (ע"א.) דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד ולא נקט דהאשה טהורה אם אומרת שלא יצא הולד משמע אפילו בסתמא נמי לא חיישינן שיצא חוץ לפרוזדור ולא גזרו בטומאת החיה אלא משום דילמא מתרמי שיוציא. ואי אפשר לשאול לאשה משום דטרידא. וכן טעמא דטומאת הבית משהיא מקשה לילד. דלפעמים מתרמי ומרגשת האשה באמת שיצא ראשו ואי אפשר לשאול את פיה בשעה שטרודה בחבלי לידה. אלא דבאמת יש לתמוה איך אפשר שתהא האשה טהורה והרי כל האוהל נטמא משעה שהיתה מקשה לילד הבית טמא בספק. ואיך תהא האשה טהורה. בשלמא לשיטת הרש"י ותוס' שם י"ל דמיירי בלא העגיל. אבל לשיטת הרמב"ם (פכ"ה ה"ט מטומאת מת) דבהעגיל מיירי. איך אפשר שתהא האשה טהורה. והבית וכל האוהל נטמא. ולכן נראה ברור דס"ל להרמב"ם דגם הבית אינו טמא רק בספק. כיון שהאשה טרודה ואי אפשר לשאלה חיישינן שמא יצא כדכתב הרמב"ם שם להדיא הטעם שמא כשהיתה בו יצא ראשו של הנפל הזה. ואם כן י"ל דאם שואלין לאשה אח"כ ואומרת שלא יצא או שלא הרגישה ביציאת הולד באמת אין טומאה על הבית שהיתה בראשונה. רק שמחזיקין הבית טמא בספק שמא כבר יצא ואי אפשר לשאול אותה בשעה שטרודה בחבליה. ואפשר שאפי' שואלין אותה אז לא סמכינן עליה כיון שטרודה בחבלי לידה. אבל באמת אם שואלין אותה ואומרת שלא יצא נטהר הבית למפרע. או אפילו בסתם כל זמן שאומרת שלא הרגישה שיצא ראש הולד. אמרינן מסתמא לא יצא

ולפ"ז צ"ל מ"ש הרמב"ם (שם הלכה ח) כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש נטמא הבית מפני העובר אע"פ שעדיין לא יצא. וקשה טובא האי לישנא אם ר"ל שנראה הראש שכבר יצא חוץ לפרוזדור וכמ"ש התוס' יום טוב (באהלות שם) לדעת הכסף משנה. ומ"ש [התיו"ט לפרש מש"כ הרמב"ם] שעדיין לא יצא היינו כולו, ובאמת אי אפשר לומר כן דא"כ למה כתב אם העגיל ראש הנפל. הא אפילו לא העגיל אם יצא ראש הנפל נמי טמא הבית וכמ"ש (הרמב"ם) להדיא בדין שאחר זה. ועוד שהרי אפילו במקשה לילד לחוד טמא