משיבת נפש חלק ב קעט

לחוש שמא הוציא ראשו כיון שהוא קטן הכמות. וס"ל להרמב"ם דודאי הך סיפא דאין לנפלים פה"ק דקדק כתוספות יו"ט דה"ל למימר ואין לנפלים כיון דקאי אסיפא. אבל לפמ"ש הדבר ברור דקאי נמי אעיקר דינא דאין לנפלים פה"ק לא לענין זה שאם היתה מהלכת שלא לחוש לפה"ק. ואף גם לענין שאם לא נפתח הקבר לא ניחוש שמא יצא הולד דבנפל אפילו לא נפתח חיישינן ומה"ט נמי מהלכת חיישינן והיכא דנפתח הקבר אפילו ודאי לא יצא נמי הבית טמא ומטעמא דאפרש בס"ד. דהנה לפי המסקנא דפ' המקשה החיה טמאה דגזרינן שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור. א"כ מה"ט גופא הבית טמא ג"כ דגזרינן שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור והיינו לאויר העולם. ולפי דקדוק לשון הרמב"ם נראה דבנפל שלא העגיל ראשו אם בודאי לא יצא אין הבית טמא רק מספק שמא יצא ראשו לאויר העולם ובנפל שהעגיל אפילו ידעינן דלא יצא ראשו גזרינן שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור כיון דכבר היה ראוי לצאת משעת פה"ק איכא למיגזר ביה. אבל בנפל דליכא ביה פה"ק לא שייך למגזר ביה ואוקמיה אדינא. רק היכא דיש לספק שמא יצא לחוץ אבל היכא דודאי לא יצא לחוץ לא גזרינן בנפל שלא העגיל מאחר דאכתי ליכא שום ריעותא לא שייך למיגזר אטו הוציא ראשו כיון דלית ביה פה"ק ממילא לא שייך למיגזר ביה רק היכא דאיכא לספוקי שמא באמת הוציא ראשו לאויר העולם. ולהכי נקיט אין לנפלים בדין פרטיי דקמ"ל דלעולם אין הנפל מטמא עד שיצא לאויר העולם ואין הבית טמא רק היכא דיש לספק לפי ענין הקישוי שהוציא ראשו לאויר העולם. דבשאר פה"ק גזרו כשנפתח לבד אפילו בודאי לא יצא לאויר העולם. משא"כ בנפלים אין דין פה"ק בשום אופן. ולכן אמר בבא באפי נפשה דבנפלים לא חיישינן לפה"ק כלל לא להקל ולא להחמיר. רק אם נראה לפי ענין הקישוי לחוש בו שמא יצא לאויר העולם יש לטמא הבית. ולפ"ז הך דפרק בהמה המקשה הוא בנפל שהעגיל כבר וסתמא עובר בודאי הוא גדול קצת. ולכן נקט עובר סתמא. וכן מדוייק הלשון ברמב"ם ובהלכה יב) שבתחילה כ' אשה שילדה אפילו ולד קטן הרי היא טמאה טומאת שבעה. מת עוברה בתוך מעיה כו' והוא המשנה דפרק בהמה המקשה דהתם קרי ליה עובר ופשטה החיה דסתמא העובר כבר העגיל ראשו כבר ושייך ביה פתיחת הקבר. ולהכי גזרו על החיה אפילו לא הוציא וה"ה על הבית אחר שנפתח הקבר אפילו לא הוציא וא"ת לפ"ז למה לא מקשינן אהך קושיא דפרק בהמה המקשה חיה אמאי טמאה, תקשי ליה מתני' למה בנפתח הקבר טמאה אפילו לא הוציא הא לדברינו ברמב"ם גם בנפתח הקבר הוה טומאה בלועה דהא לאו קושיא היא דאמתני' הוה מצינן למימר דבנפתח הקבר נמי אין הבית טמאה אלא מספק שמא יצא. וכן נראה מפירוש המשנה לרמב"ם באמת שכתב לפי שנאמר אולי נפתח הרחם שם ויצא הולד מת ושם לא דקדק לפרש כפי המסקנא דפרק בהמה המקשה כמו שדרך רש"י בכמה מקומות לפרש המשנה כפי הס"ד. אבל בחיבור דבריו מזוקקים ומדויקים לפי המסקנא בפרק בהמה המקשה דמטעם דהחיה טמאה גם הבית הראשון טמא בנפתח הקבר אע"ג דטומאה בלועה היא. ולכן מפרש גם כן המשנה דבנפתח הקבר אפילו לא יצא טמאה דק"י מחיה דאם בחיה גזרו שמא יוציא אף דהחיה י"ל דמרגשת במשמושי ידיה כ"ש בבית. ולפ"ז הך (דאהלות פ"ז משנה ה) דיצא ראשון מת כו' פשיטא ליה דאין מטמא רק עד שיצא לאויר העולם. אלא דרבנן ס"ל דבראשון מת והשני חי מסתמא נגע בו. ור"מ ס"ל דאין זה הכרח די"ל מ"מ לא נגע בו. אבל במעי אמו אינו מטמא כלל כל זמן שלא יצא לאויר העולם

כ) ובהכי ניחא מה שכתב הר"ש דרבי מאיר גופיה ס"ל (בכורות כב) כפיקה של שתי. אלמא גם לר"מ מטמא בפתיחת הקבר. ולא תירץ כלום על זה. ומפני קושיא זאת ביקש לדחוק ולפרש פירוש אחר דחוק מאד בהחזירוה לבית ראשון. אבל לדברי הרמב"ם ניחא בפשיטות דגם רבי מאיר מודה בנפתח הקבר דגזרינן שמא יצא ראשו מחוץ לפרוזדור. ופלוגתייהו דר"מ ורבנן אם הולד החי מתטמא. ואין לו ענין לזה שנחלקו ר"מ ורבנן בוולדות דבעינן לכ"ע שיצא לאויר העולם ולק"מ וברור

ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהביא הר"ש התוספתא והוא בתוספתא דידן (ספ"ח דאהלות) אמר ר' יוסי אני אמרתי דבר אחד והם אמרו דבר אחד. אני אומר להם שדרך הטומאה דרכה לצאת ואין דרכה ליכנס. והם אמרו לי אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם ע"כ. ודחק הר"ש דרבי יוסי היינו חכמים דמתניתין. אבל נראה לפרש דרבי יוסי הוא דעת שלישית ולר"מ קאי דנהי דרבי מאיר ס"ל דלא חיישינן שנגעו זה בזה. ומכל מקום יהא הולד החי טמא כיון שיצא ראשון ועבר במקום שסוף טומאה לצאת או לרבנן דמתני' מיטמא משום סוף טומאה לצאת ג"כ אף בלא נגיעה. וע"ז השיבו לו אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם. ולא מטמינן בסוף טומאה לצאת אלא במידי דמקבל טומאה. אבל הולד כל זמן שהוא בפנים אין לו טומאה. ולכן אף משום סוף טומאה לצאת אין לחוש. ולכן אי אין לחוש למגע משיצא לאויר העולם גם משום סוף טומאה לצאת אין לחוש. ובהכי ניחא נמי מ"ש הרמב"ם (הל' שאר אבות הטומאה פ"ב ה"ב) משנה דבהמה המקשה לילד ופשט הרועה את ידו דטהור (בחולין ע:) ולא חילק בין אם העגיל כפיקה או לא משום דבבהמה דליכא למיגזר שמא יוציא ראשו דהא מיגלי כמ"ש רש"י שם (עב. ד"ה גזרה) ולכן לעולם הרועה טהור אפילו העגיל כפיקה

אלא דאיכא למידק דבבכורות (כב.) אמרינן בבהמה כשל ערב. משמע שגם בבהמה עכ"פ כשהעגיל כשל ערב מטמא לרועה אע"ג דהוא בפנים. וי"ל דהרמב"ם מפרש דנ"מ אם העגיל כ"כ ונפתח כפיקה של ערב עד שנראה הולד והלך הרועה אפשר דטמא מספק כיון דלא חזא אם הוציא ראשו מעיקרא אפשר שהוציא ראשו והחזירו וצ"ע. ועוד נלענ"ד דנ"מ לענין בכור דהא שמואל ס"ל בפרק יש בכור (מו:) דאין הראש פוטר בנפלים ואיתותב שמואל. וא"כ י"ל דנהי דלא קי"ל כשמואל י"ל דדוקא בהך דומיא דהתם בן ח' דמסתמא כבר העגיל ראשו כפיקה אבל אם הפילה נפל שלא העגיל ראשו כפיקה. כיון דלא נפתח הקבר. אין הראש פוטר עד שיצא רובו. אבל לענין טומאה אין נ"מ בבהמה דלעולם אינה מטמאה עד שיוציא ראשו דלא תיהוי טומאה בלועה (וע"ז) [ועפ"ז] יש ליישב תמיהת הר"ש לפי שיטתו דרבי מאיר ס"ל דאין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם. והכל נכון וברור בס"ד לפי דעת הרמב"ם. וגם פירוש התוספתא מרווח למאד וא"צ לדחוק כלל כמ"ש הר"ש. וגם בפירוש הרע"ב (באהלות שם) יש כאן עירוב פירושים שאין עולים לסגנון אחד וכמ"ש בתיו"ט. וגם הרב בתי"ט ומהרא"ה לא ירדו לסוף דעת הרמב"ם

גם בפירוש המיוחס להגאון מהר"א ווילנא הנקרא אליה רבא גם כן יש בזה דברים שאינם נכונים שביקש לפרש בשני שפירין נפתח לכל אחד הקבר בפני עצמו. ולא נהירא דהא אפילו בקושי לחודיה חשבינן לפתיחת הקבר. וגם מסברא פתיחת הקבר הוא פתיחת הרחם ואין לכ"א פתיחה בפני עצמו וגם מ"ש (באליהו רבא שם) פה"ק הוה יצא לאויר העולם. כבר כתבתי דליתא אפילו לדברי הר"ש דלענין טומאת לידה ושאר מילי בעינן יציאת הראש ממש. ובודאי לא הבין מהר"ם שהדפיס זאת דעת הגאון. אבל העיקר כדפרישית בדעת הרמב"ם. ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בזה. ובהכי ניחא לפי הפירוש שכתבתי לעיל שניכר לאמיתה של תורה באמת הפרוזדור הוא בפנים רק בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כבר נראית פדחתו בחוץ והיה קשה לי כפמ"ש התוס' בחולין ה"ז והר"ש דהך דפרק בהמה המקשה איירי בלא העגיל ראשו כפיקה ובנפל קטן כזה אפשר שאפילו הוציא ראשו אינו אלא