משיבת נפש חלק ב קעח

הוא דלרבי ישמעאל אפילו הוציא ידו לאויר העולם אינו מטמא עד שיהיה כילוד. ולרבי עקיבא כיון דהוצא ידו לאויר העולם דתו לא בלוע הוא ולא בה"ס מטמא אף דלא חשיב כילוד. וזה מתבאר גם כן מדברי התוס' פרק בהמה המקשה (עב. ד"ה גזירה). ולפ"ז רבי ישמעאל ורבי עקיבא פליגי בתרתי פליגי בעובר שהעגיל ראשו דלר"ע בנפתח הקבר לחוד די ולרבי ישמעאל לא מטמא עד שיצא לאויר העולם. ובנפל שלא העגיל ראשו נמי פליגי דלרבי ישמעאל לא מטמא עד שיהא כילוד. ולר"ע בפנים אפי' בבה"ס לא מטמא. אבל אם לא הוציא אלא ידו. לרבי ישמעאל אינו מטמא דלאו כילוד הוא. ולרבי עקיבא מטמא

יח) וכתב עוד הר"ש (אהלות פ"ז מ"ה) דכיון דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בנפתח הקבר ולרבי ישמעאל ור"מ אינו מטמא עד שיצא לאויר העולם מצינו לאוקמה הך דפרק בהמה המקשה כרבי ישמעאל ור"מ ואפילו בנפל שהעגיל מיירי. אלא דקשה לי מהא דאמרינן בפרק בהמה המקשה (עב.) לא תימא אליבא דרבי עקיבא דאמר עובר במעי אשה טמא הוא משמע דכרבי עקיבא אתיא מתני' בפשיטות טפי ואיך אפשר לאוקמה בהעגיל דהא בהעגיל לר"ע אשה נמי טמאה משנפתח הקבר. ובגמרא משמע דכרבי עקיבא אתיא בפשיטות. וכן קשה על התוס' בחולין שם (עא. ד"ה ואשה) שכתבו אי נמי סבר לה כתנא דתוספתא דאמר אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם עכ"ל דהא משמע דכר"ע אתיא בפשיטות ורבי עקיבא ס"ל עובר במעי אשה טמא ואפילו נפתח הקבר לחוד. וא"כ ע"כ בלא העגיל איירי. ודוחק לומר דהכי קאמר לא תימא אליבא דרבי עקיבא דאמר עובר במעי אשה טמא ובלא העגיל מיירי אלא אפילו לרבי ישמעאל נמי טמא ובהעגיל מיירי וצ"ע. גם קשה קצת בלשון התוס' שם למה נקט תנא דתוספתא ולא נקטו רבי ישמעאל גופיה דסבירא ליה עובר במעי אשה אינו מטמא וצ"ל דלהתוס' לא פסיקא להו דאפשר דרבי ישמעאל ור"ע לא פליגי אלא בלא העגיל וליכא פתיחת הקבר אבל באיכא פה"ק אפשר לומר דגם רבי ישמעאל מודה דמטמא ולהכי נקטו מילתא דפסיקא דתנא דתוספתא ס"ל בהדיא דלא מטמא עד שיצא לאויר העולם. וממילא למסקנא לא משוינן דאיכא שלשה מחלוקות. אלא אמרינן דרבי ישמעאל ס"ל ג"כ דאינו מטמא עד שיצא לאויר העולם ואפי' העגיל. אלא דאכתי איכא למידק דבבכורות (כב.) איתא שלש פיקות הם של בהמה כשל ערב ופרש"י דאם העגיל כפיקה של ערב תו לא הוה בלועה. וקשה הא רבי עקיבא לא מרבה עובר רק מדכתיב בנפש האדם. וא"כ בבהמה מנא לן לטמאות אפילו העגיל כל זמן שלא יצא לאויר העולם. כיון דקרא לא כתיב אלא באדם. וכבר הוכחתי (אות יז) דגם באדם מקרי בלועה עכ"פ לענין זה שאין ולד השני מיטמא אפילו נפתח הקבר ויצא הולד ראשון מת מ"מ לענין זה מקרי טהרה בלועה. וא"כ מנ"ל לטמא בבהמה בהעגיל. ואפשר דלהך מילתא יליף בהמה מאדם. וכיון דלרבי עקיבא באדם יליף דמטמא בפה"ק כדמשמע נמי בפרק יש בכור (מו:) דעביד צריכותא בין אדם לבהמה. משמע דמסברא ילפי מהדדי. ואף דפיקה דבהמה גדולה יותר. אפשר דבבהמה לא הוה פתיחת הקבר בבציר מהכי. אבל להכי ילפי מהדדי דגם בבהמה כי איכא פתיחת הקבר אהני לטמויה במגע כמו באדם

עוד אפשר לומר דגם מסברא הוה מטמינן בנפתח הקבר ולא צריך קרא לרבי עקיבא רק משום דכתיב על פני השדה ולהכי צריך קרא דבמת בנפש אדם. אבל בבהמה דלא כתיב ע"פ השדה מסברא נמי מטמינן מפתיחת הקבר אלא דלא מסתבר כן כיון דמ"מ חשיב טהרה בלועה. ובשאר טומאות לא מהני פתיחת הקבר. ולכן צ"ל כמ"ש

ומה שהקשה הר"ש דרבי מאיר אמר בבכורות (כב.) כפיקה של שתי. משמע דגם ר' מאיר מטמא בפה"ק והניח בקושיא. אפשר ליישב דר"מ אמר כן לנפקא מינה למאי דקיי"ל אין פתיחת הקבר בלא דם. וא"כ נ"מ אם העגיל כפיקה של שתי ודאי אי אפשר בלא דם והוה יולדת בזוב היכא דליכא קושי כגון ששפתה בנתים כדאיתא בנדה (לו.) ועמ"ש לקמן בזה (באות כ)

יט) ולרבינו הגדול הרמב"ם בזה דברים נכונים עד מאד. רק שהבאים אחריו לא ירדו לסוף דעתו. שהרב בעל תוספות יום טוב (פ"ז מ"ד דאהלות) והרב מהרא"ה גמגמו בו. ובמחילת כבודם דברי הרמב"ם מיושרים וברורים לפי פירושו במשנה. ולזאת אמרתי לבארם. וז"ל הרמב"ם (פכ"ה ה"ח מטומאת מת) האשה שמת עוברה בתוך מעיה אם נעשית ראש הנפל כפיקה של שתי. כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש הרי הבית טמא מפני העובר אע"פ שעדיין לא יצא. (שם הלכה ט) האשה שמקשה לילד ויצאה מבית לבית והפילה נפל בבית שני הבית הראשון טמא בספק שמא כשהיתה בו יצא ראשו של נפל הזה בד"א כשלא היה ראש הנפל כפיקה של שתי. אבל אם העגיל ראש הנפל כפיקה הבית הראשון טהור שאילו נפתח רחמה שם לא היתה יכולה להלך על רגליה לפיכך אם היתה ניטלת באגפיים והוציאוה מבית לבית. הבית הראשון טמא בספק אף על פי שהעגיל ראש הנפל כפיקה של שתי ע"כ. והנה הרב בעל תוי"ט ביקש לומר דהרמב"ם ס"ל שני הפירושים. ולא נראה. ובודאי קשה כיון דסבירא ליה להרמב"ם דמשנפתח הקבר לבד טמא הבית בהעגיל ראש כפיקה. א"כ מנא ליה לפרש דלנפל שלא העגיל לעולם הבית טמא אע"פ שלא נפתח הקבר. דשפיר יכול לפרש כדברי הר"ש לגמרי. ותו קשה כיון דס"ל להרמב"ם בלא העגיל טמא הבית מחשש שמא יצא ראשו וא"כ גם בנפתח הקבר למה כתב שטמא הבית אע"פ שלא יצא הא כיון דנפתח הקבר יש לטמאות ג"כ מטעם שמא יצא לחוץ. ועוד קשה דשם (הלכה יב) כתב האשה שילדה ולד מת אפילו נפל קטן כמו שביארנו הרי זו טמאה טומאת שבעה. מת העובר בתוך מעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה וטומאת החיה מדבריהם כו' משמע בהדיא דס"ל דהאשה טהורה אפילו בנפל גדול שכבר העגיל. ואילו לפירוש הר"ש בנפתח הרחם גם האשה טמאה. ועוד דשם (הלכה יא) כתב מי שילדה ב' ילדים אחד חי ואחד מת אם המת יצא ראשון החי טהור שהרי לא נגע בו משיצא לאויר העולם ואם החי יצא ראשון הרי הוא טמא שאי אפשר שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם. וקשה טובא ל"ל טעמא דנגע בו תיפוק ליה דבלא"ה החי טמא שהרי עבר במקום שסוף טומאה לצאת. ומהרא"ה ביקש חשבונות רבים ודחוקים שונים. אמנם כן הדבר ברור לפי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה בירורן של דברים הם כך דודאי קשה טובא לשיטת התוס' (חולין עא. ד"ה ואשה) לאוקמה מתני' בנפל קטן שלא העגיל דוקא. וכמו כן קשה מה שהקשתי (באות יז) לדעת הר"ש אם איתא דבנפתח הקבר אע"פ שלא יצא מיטמא א"כ גם בנפל שלא העגיל עכ"פ משנעתק לבית החיצון ודאי עדיף טובא מנפתח הקבר. ולמה לא יטמא. ולכן הדבר ברור כפי מה שנראה ג"כ מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה דודאי גם בנפתח הקבר מ"מ לא נפיק מדין בלוע כדמוכח הסוגיא דבהמה המקשה (עב.) דלא מפליג כלל ופריך בפשיטות חיה אמאי טמאה ולא מפליג בין העגיל ללא העגיל והכי ה"ל לאקשויי במאי עסקינן אי בהעגיל אשה אמאי טהורה. ואי בלא העגיל חיה אמאי טמאה. ולכן הדבר ברור דפתיחת הקבר לא אהני לאפוקי מדין בלועה. אלא דבנפתח הקבר חיישינן שמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור והיינו לאויר העולם שהוא כילוד. וכמו שנראה גם כן מדברי הרמב"ם בפי' המשנה (אהלות פ"ז מ"ד) דטעמא משום שמא יצא ראשו לחוץ וס"ל כשנפתח הקבר גזרו טומאה על הבית שמא כבר יצא ראשו לחוץ. אבל ודאי קודם שיצא ראשו מקרי בלועה. ובלא נפתח אין לגזור כלל שמא יצא ראשו. אך בנפל שלא העגיל אפילו בלא פתיחת הקבר יש