משיבת נפש חלק ב קעז

אע"פ שלא יצא לחוץ. והנה מהרא"ה כתב (בדף ו) אע"ג דקי"ל כרבי ישמעאל דקאמר פרק בהמה המקשה (עב) וכל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר שבמעי אמו שאינו מטמא היינו דוקא כשלא נפתח הקבר שהוא אותן תלתולי בשר שסוגרין ע"פ החדר בתחילת העיבור שלא יפול ולא יוזק. אבל אם נפתח הקבר ה"ל הך טומאה גלויה. ואמנם היינו דוקא בנפל גדול שהעגיל ראשו כיון שהוא גדול נפתח הקבר בשיעור טפח להוציא הטומאה אבל בנפל קטן כו' לא יש בפתיחה שיעור טפח להוציא טומאה לבית. ומתוך דברי רש"י מוכח דהוה מטעם אוהל אע"ג דלא נעתק העובר מן החדר הפנימי ולא מש ממקומו דטומאה בוקעת משמע אע"ג דקיימא בדוכתא שפיר בוקעת ויוצאה מכיון דהוה פתיחה דיש בה טפח עכ"ל מהרא"ה. ולא ידעתי מאי דפשיטא ליה דמתני' כרבי ישמעאל היפך דברי רבינו שמשון. דרבינו שמשון כתב (שם משנה ה) דר"מ סבירא ליה כר' ישמעאל דאינו מטמא עד שיצא לאויר העולם אע"פ שנפתח הקבר. וא"כ איפכא מסתברא דמתני' כרבי עקיבא הוא דס"ל דעובר במעי אשה מטמא. וגם לא ידעתי למה הוצרך לדברי רש"י דטומאת אוהל פשיטא כיון דתנן הבית טמא פשיטא דדין טומאת אהל הוא. אלא דיש לדקדק דכיון דר"ע ס"ל דעובר במעי אמו מטמא אמאי תנן (באהלות שם משנה ה) יצא הראשון מת והשני חי טהור ופירש הר"ש דבעודו במעי אמו לא נטמא אע"פ שנפתח הקבר שאין דרך טומאה ליכנס. ועוד דטהרה בלועה אינה מטמאה. וקשה כיון דטומאת העובר בוקעת ועולה כשנפתח הקבר לטמא כל הבית. א"כ אמאי לא נטמא החי ואין ענין למ"ש אין דרך טומאה ליכנס דמיירי כשאין הטומאה בוקעת לאוהל כמו בביב שהוא קמור (כדאי' שם ספ"ג) ובמגדל (פ"ד מ"ב). אבל כאן אם הטומאה בוקעת לאוהל למה לא יטמא העובר שבצידו. וגם צריך טעם לרבי עקיבא דמרבה עובר במעי אמו למה בלא נפתח הקבר אינו מטמא. והנראה בזה משום דרבי עקיבא דריש הכי מהנוגע במת בנפש האדם איזו מת שבנפש אדם זה עובר כדאיתא בפרק בהמה המקשה שם וס"ל דדוקא בנפתח הקבר בר מגע הוא. מה שאין כן בלא נפתח הקבר. ולכאורה היה נראה דס"ל לרבי עקיבא בנפתח הקבר חשיב כטומאה גלויה ע"פ השדה. וכמו שנראה ג"כ מדברי מהרא"ה. וא"כ נימא לר"ע בנפתח הקבר חשיב כילוד אף לענין טומאת לידה ומילה ונפתח הקבר היינו הוציא ראשו חוץ לפרוזדור בפנים אלא דהא ליתא דהא מהרא"ה גופיה מודה דנפתח הקבר לאו היינו הוציא ראשו חוץ לפרוזדור כמבואר בדבריו דנפתח הקבר משמע אפילו לא זז ממקומו ואף דאינו נראה לי כן שהרי פתיחת הקבר הוא מפני דחיקת העובר לצאת חוץ. מ"מ משמע דלאו היינו הוציא ראשו מחוץ לפרוזדור ואפילו לבית החיצון לא משמע שנכנס ראשו כשנפתח הקבר ע"כ אי אפשר לומר בשום פנים אפילו נודה כדברי מהרא"ה דיצא ראשו חוץ לפרוזדור היינו לבית החיצון פתיחת הקבר מקמי הכי הוה. ואפילו לדברי מהרא"ה שדחק לפרש שיצא רוב ראשו היינו חוץ לפרוזדור מ"מ אי אפשר לומר שהוא כפתיחת הקבר דאל"כ הוי ליה למימר נפתח הקבר. וגם לפי מאי דאמרינן שבת (קכט.) מאימתי פתיחת הקבר משמע ודאי משהדם שותת וכה"ג שעדיין העובר לא הוציא ראשו כלל. ולכן מודה מהרא"ה דפה"ק מקמי הוצאת הראש הוא. ואם כן קשה לדברי מהרא"ה גופיה איך הוא סובר דחשיב כטומאה גלויה ע"פ השדה כיון דאף שנפתח הקבר לאו כילוד הוא. ועוד תמוה עליו הרי כתבו התוס' בפרק בהמה המקשה (ע"ב. ד"ה גזירה) ובפרק יוצא דופן (מב:) דאפילו הוציא ידו אליבא דרבי ישמעאל לאו כילוד הוא ואינו מטמא אפילו בנגיעה. ואם כן איך אמר דאפילו משנפתח הקבר מטמא אפילו לרבי ישמעאל. וא"כ נראה דלא דק מהרא"ה בזה ולא חש לקמחיה במח"כ. והדבר ברור כדברי ר"ש דלר"ע דוקא בנפתח הקבר מטמא. אבל בלא נפתח גם לרבי עקיבא אינו מטמא ומכל מקום גם לרבי עקיבא בנפתח הקבר אף שלענין טומאה מטמא מ"מ לא הוה כילוד בפה"ק עד שיצא ראשו או רובו. וכן מוכח מתוך המשנה גופיה שם (אהלות ספ"ז) דדוקא ביצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. אבל מעיקרא לאו נפש הוא. וכן בכל דוכתי בעינן הוצאת ראשו ולא פתיחת הקבר ולא נסתפק אדם בזה מעולם שיוחשב בפתיחת הקבר כילוד לשום מילתא. ולא כתבנו זאת כי אם להעמיד הלכה על בוריו שלא יטעו התלמידים

יז) ולפי זה צריך לומר מה שאין העובר הפנימי טמא אף שהוא עמו במדור אחת והבית טמא שטומאה בוקעת ועולה לחוץ צריך לומר דס"ל לרבי עקיבא דלא חדית לן רחמנא רק שהעובר מטמא אף שהוא טומאה בלועה אבל לטהרה בלועה לא שמעינן ולכן אין העובר השני מתטמא כל זמן שהוא בלוע. ובזה ניחא שאין צריך לדחוק כמו שדחק מהרא"ה שהקשה על הר"ש למה נקט לטעמא שאין העובר השני טמא משום דטהרה בלועה אינה מטמאה ולמה לא כתב שטומאה בלועה ג"כ אינה מטמאה ולא דק גם בזו שהרי העובר מטמא כל הבית משנפתח הקבר אף שהוא בלועה ואיך לא יטמא הולד שבצידו וע"כ הטעם משום דטהרה בלועה אינה מיטמאה. וא"כ מהא גופיה נמי מוכח דלא חשיב כגלויה וכילוד דאל"כ גם השני יהא טמא אלא ודאי אכתי מקרי בלועה ומכל מקום גלי קרא דמטמא אף שהוא בלועה ומ"מ לעובר השני שהוא גם כן בלועה טהרה בלועה לא מיטמאה

ואחר שמבואר במשנה דאהלות דבפתיחת הקבר לחוד מטמא אפילו באוהל הוקשה להם מתני' דפרק בהמה המקשה (עא.) דתנן דהאשה טהורה עד שיצא הולד הא בפתיחת הקבר לחוד מטמא אפילו באוהל. לכן הוכרחו לאוקמה בנפל שלא העגיל ראשו כפיקה דאין לו פתה"ק. אלא דקשיא ליה כיון דר' עקיבא ס"ל עובר במעי אשה טמא הוא א"כ נהי די"ל בלא נפתח הקבר אינו מטמא דיש לומר דלאו בר מגע הוא מכל מקום קשה אף בנפל שלא העגיל ראש כפיקה מכל מקום אמאי אינו מטמא עד שיצא חוץ לפרוזדור והיינו בחוץ לעובי הירכים הא מיד כשנכנס לבית הסתרים באופן שאפשר ליגע בו למה לא יטמא דכיון דיצא ראשו לבית החיצון לא גרע מפתיחת הקבר בנפל שהעגיל ראשו כפיקה ולא זז ממקומו א"כ ראוי שיהיה הנפל הזה שכבר נעתק ממקומו אף שלא נפתח הרחם מ"מ כיון שכבר נעתק ובא לבית החיצון או אפילו לפנים ממנו כל שאפשר ליגע בו אמאי לא יטמא דהא לרבי עקיבא עובר במעי אמו טמא ולמה האשה טהורה עד שיצא הולד. ואין לומר דאם לא נפתח הקבר ליכא פותח טפח דאכתי ליטמא במגע. ועוד הא קיי"ל כב"ה (פי"א מ"ב דאהלות) דאדם חלל הוא ומביא את הטומאה וא"כ אפילו לא נפתח הקבר הוה פותח טפח. וליישב זה צ"ל דס"ל לרבי עקיבא כיון דמדינא העובר טומאה בלועה היא אלא דגלי קרא דמטמא מהנוגע בנפש האדם דהוא מת שבנפש ולא מרבינן מיניה רק בנפתח הקבר שנתרחב בה"ר קצת ואינו בלוע כ"כ. אבל אם לא נפתח הקבר לא מרבינן כלל ולכן אף בנפל שלא העגיל שכבר נעתק ראשו לבית הסתרים מ"מ כיון דליכא פתיחת הקבר אין עליו טומאה עד שיצא לאויר העולם דכל שעדיין לא חלה הטומאה גם בה"ס כדין בלוע הוא כל זמן שלא חלה עליו הטומאה כדפרישית לעיל (אות יד) ולכן ס"ל לרבי עקיבא דדוקא היכא דאיכא פתיחת הקבר מטמאה אפילו בפנים. אבל בנפל דליכא פתיחת הקבר אינו מטמא בפנים. ואף דגם באיכא פה"ק חשוב העובר בלוע לענין שאין העובר חי מתטמא מן המת כדפרישית ממשנה דיצא הראשון מת והשני חי מ"מ גם לענין המת לטמא באוהל או במגע נמי לא מרבינן רק בנפתח הקבר ולא זולת. ולכן בנפל שלא העגיל ראשו שאין לו פה"ק אינו מטמא בפנים אפילו לר' עקיבא. וההפרש שבין רבי ישמעאל לרבי עקיבא