משיבת נפש חלק ב קעו

(בחולין עב) עובר וחיה לשתי טבעות ופרש"י (שם ד"ה וקמטמי) ש"מ דאשה טהורה משום מגע בה"ס ולא משום בלוע. וכבר פירשו התוס' (שם ד"ה והרי) דאשה עצמה טהורה מטעם בלועה. והחיה טמאה משום דכשתי טבעות דמי ע"ש היינו ע"כ דשם מדמינן העובר כאילו מעלמא אתא. ואפשר דרבה לשיטתיה דס"ל עובר לאו ירך אמו דהכי ס"ל לרבי יוחנן ביבמות (עח.) ומשמע דרבה תלמידיה דרבי וחנן כרבי יוחנן ס"ל עמ"ש התוס' (שם ד"ה חזיתיה) וא"כ לא נגע במקום סתר שבעובר רק שהעובר מונח במקום סתר. ואפשר דלמסקנא לא קאי הכי

יד) ונשוב לדברי הרמב"ם (סוף הלכות טומאת מת) שנתן טעם דמגע בה"ס הא במשא מטמא. והנלע"ד בזה דאדרבה הרמב"ם הוכיח דבריו במישור מן הש"ס (דחולין עא) דמתני' תנן והאשה טהורה עד שיצא הולד ומשמע ודאי שיצא לאויר העולם. וקשיא ליה הך קושיא גופיה אמאי טהורה עד שיצא לאויר הא בית הסתרים מטמא במשא וא"כ מיד כי נפיק לבית החיצון נטמאה האשה מדין טומאת משא והיא קושיא עצומה. ובשלמא לרבי ישמעאל (שם עב.) י"ל דגזירת הכתוב הוא שאינו מטמא עד שיהיה כילוד. אבל ר"ע דמרבה עובר במעי אשה וכיון דלא טומאה בלועה היא. איך תהא האשה טהורה וצ"ע. ולכן ס"ל להרמב"ם דהא דמפלגינן בין טומאה בלועה לבה"ס אמרינן בפרק יוצא דופן (מב:) שם דנפקא מיניה אם תחבה לה חברתה כזית נבילה באותו מקום וקשה אמאי לא קאמר בפשיטות נ"מ בעובר שהוציא ראשו לבה"ח. וכן הקשה הרב מהרא"ה שם כיון דאכתי מרחשן שפוותיה בדינא דר' אושעיא והוא נדחק לפי דרכו. אבל ברור דהא דאמרינן דבמשא מיהא מטמאה ובטומאה בלועה אינה מטמא אפילו במשא היינו משום דבלועה חשבינן כמאן דליתא משא"כ בבית הסתרים לא אלים לבטולי טימאה שכבר נחתא כמו שתחבה לה נבילה באותו מקום דלא אלים בית הסתרים לבטולי משא נבילה. משא"כ בעובר שמעולם לא היה שם טומאה עליו כיון שהיה מובלע בבטן אמו. ולכן גם בצאתו לבית הסתרים לא נחתא ליה טומאה ואפילו בבה"ס נדון כבלוע דלא אלים בה"ס לאחותיה ליה טומאה כיון דמעיקרא בלוע הוה גם בה"ס לא מחית ליה טומאה ואינה מטמאה אפילו במשא עד שיצא לחוץ אפילו לרבי עקיבא. אלא דלר"ע דלא בעינן שיהיה כילוד מטמאה אפילו הוציא ידו דלאו כילוד הוא. ולרבי ישמעאל בעינן שיהיה כילוד ואי לאו הכי לא מטמא אף אם הוציא ידו וכדברי התוס' שם (ד"ה גזירה) אבל כשהוא בבה"ס לכ"ע לא מטמא אפילו במשא דלא נחתא ליה טומאה כלל כל זמן שלא יצא. ובזה ניחא דברי רש"י שם שפירש דחיה טמאה דדמי לטבעת והאשה טהורה משום דבה"ס הוא. והתוס' (שם ד"ה והרי) תמהו הא טומאת משא הוא. ולפמ"ש ניחא דהכא דין בלועה יש לה לענין האשה להך ס"ד. מיהו למסקנא לא קאי הכי. אלא דגם לענין משא חשיב כמו בלוע גם לענין החיה

והן הן דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שהאשה טהורה משום דטומאת הסתרים הוא והוא מוכרת למאי דקיימא לן כר"ע (עי' רמב"ם פ"ב הט"ו מטומאת מת) וגם קיי"ל אותו מקום בה"ס הוא (עי' רמב"ם שם פ"א ה"ג) מוכח דאפילו במשא לא מטמא דעד שיצא הולד ודאי לאויר העולם ממש

ואחרי הודיענו ה' את כל זאת הדבר מבואר וגלוי וברור כשמש דחוץ לפרוזדור דרבי אושעיא היינו בחוץ לגמרי בעובי הירכיים ולא בפנים בבית הסתרים

וניחא בזה נמי מה שהקשו התוס' בפרק יוצא דופן (מב. ד"ה אמאי) לרבא דס"ל אותו מקום בה"ס הוא ונדחקו דמיירי שנעקר הדם ולא יצא לבית החיצון וכתבו ומיהו עשאוהו כנבלת עוף טהור. ולפמ"ש ניחא דאפילו יצא לבית החיצון כיון דמעיקרא בלוע היתה גם בנפיק לבה"ס לא נפיק מכלל בלועה דמעיקרא. וגם לרבא לא מטמא במשא. ונבלת עוף טהור שמטמא בבית הבליעה גם לרבא י"ל דדין בלועה יש לו כיון דמעיקרא לא הוה שם טומאה עליו ולא פליגי אביי ורבא אלא במקום נבלת עוף טהור בתחב לו כזית נבילה בבית הבליעה. אבל לענין טומאת נבלת עוף דלית לה טומאה מעיקרא גם לרבא דין בלועה יש עליו וזה נכון וברור

טו) שוב התבוננתי וראיתי דמעיקרא דדינו של מהרא"ה מופרך אף שדברי רש"י (בפ' יוצא דופן מב:) מורין כוותיה מ"מ אחר בקשת המחילה מרוממת קדושת מאור עינינו רש"י ז"ל אם נקחם כפשוטן כפי פירושו של מהרא"ה שכוונתו שמטמא בבית החיצון. לפענ"ד אין לפירוש הלזה על מה לסמוך וניחא לן למרן לדחות הפירוש שלא לערער ח"ו על עם קדוש ומנהג קדום שיהיה ח"ו בגדר מחללי שבת בפרהסיא. והנה עיקר הרגלים שיש לזה הפירוש לפרושי חוץ לפרוזדור הוא בבית החיצון מקום שמטמאה בנדה. ולא נפרש לגמרי בחיצוניית הרחם לעובי הירכיים דמלשון פרוזדור אין הכרח שיהיה דוקא למעלה מבית החיצון. שהרי רש"י ותוס' גופייהו פירשו פרוזדור לעובי הירכיים בפרק יש בכור (מו:) וא"כ מלשון פרוזדור אין שום הכרח, ועיקר מה שדחקו לפרש הך דפרק יוצא דופן חוץ לפרוזדור על בית החיצון. משום דאם לפרש בחוץ קשיא הא מתני' היא ולמה ליה לאתויי דרבי אושעיא ורבא וזהו עיקר הכח שיש לזה הפירוש. ועל זה אני אומר דבעל כרחך צ"ל שאין זה שום הכרח. דהא כבר כתבתי לעיל (אות א) בפתח התשובה שהמשנה בפרק המפלת (כח.) שאמרה יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. פשט המשנה ודאי משמע יצא לאויר העולם. ומהרא"ה כפי שיטתו על כרחך מוכרח לפרש שיצא רוב ראשו לבית החיצון ובודאי יפלא איך סתם התנא דבריו במקום דאיכא למיטעי ואין למהרא"ה שום התנצלות על זה אלא בדוחק שיאמר מהרא"ה שלתנא וחכמי הש"ס דבר פשוט דטומאת היולדת וטומאת הנדה בגדר אחד הם. וסמכו חכמי הש"ס שלא עשו שום פירוש לדברי התנא בהיות שמלתא דפשיטא אצלם שיולדת שוה לנדה לטמא בפנים כבחוץ. גם בספר סדרי טהרה (סי' קצד סקכ"ו ד"ה איתא) כתב ג"כ דפשטא דסוגיא משמע כפרש"י דאם לא כן למה הביא דרבי אושעיא ולא הביא מכמה משניות דיצא ראשו הרי הוא כילוד. וכן היה נ"ל ג"כ בהשקפה ראשונה בזה. אבל באמת בתר עיון הא ליתא דמי שמפרש חוץ לפרוזדור הוא בבית החיצון מוכרח גם הוא לפרש דמ"ש במשנה יצא ראשו היינו לבית החיצון ושהוא מילתא דפשיטא מאתר שלא נאמר שם פירוש על המשנה דיצא ראשו. ואם כן תקשי ולטעמיך מי ניחא אכתי מאי קמ"ל הברייתא שיולדת מטמא בפנים שהרי לתנא דמתני' ג"כ דבר פשוט עד שלא הוצרך לבאר כלל יציאה זו מה טיבה. אלא ודאי הדבר ברור ומוכרח כדפרישית (באות ה) דהוצאת ראשו חוץ לפרוזדור מורה על עיכוב הלידה וקמ"ל אע"ג דנתעכב בפנים מ"מ הוה כילוד והוא מוכרח ואין דרך לנטות ימין ושמאל. ולא נעשה ת"ו שבת כחול. כי כשל עוזר ונפל עזור. ועטרת קדושת המנהג ליושנו חזר

טז) ולשלימות מלאכת שמים. לאלומי פיסקא שלא יהיו עוד התלמידין מהנדזין בדבר אבאר הדבר כשמש בצהרים. ונבאר עוד המשנה תמן תנינן (אהלות פ"ז משנה ד) האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא בספק והשני בודאי. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שניטלת באגפים אבל אם היתה מהלכת הראשון טהור שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך אין לנפלים פה"ק עד שיעגילו ראש כפיקה ומייתי לה בבכורות (כב.) ובפרש"י שם. ונבאר תחילה פירוש רבי' שמשון שהוא כפרש"י בבכורות. ולמהרא"ה בזה דברים שאין מחוורין. כאשר אבאר בע"ה. הנה רבינו שמשון מפרש כפרש"י דבכורות דמשנפתח הקבר הולד מטמא