משיבת נפש חלק ב קעה

מזו כתבו התוס' (בבכורות ובחולין הנ"ל) דאפילו לעובי הירכים הושאל שם פרוזדור או מטעמא דפרישית לעיל (אות ה) דאם יצא חוץ לפרוזדור כבר הולד נעתק עד הכתפיים לחוץ ויש הוצאת ראשו שהוא פדחתו על כל פנים או משום דכמו שהפרוזדור שמשלו חכמים באשה כינוהו לשם פרוזדור מפני שהוא בית שער לרחם. כמו כן אם מדובר ביציאת הולד לאויר העולם מקרי בית החיצון בשם פרוזדור. לפי שהוא בית שער אשר יצא נכחו לאויר העולם. ואי משום האי דיוקא קלושא דקשה על הברייתא פ' יוצא דופן מאי קמ"ל דמטמא בפנים כבחוץ הא מתני' הוא יצא ראשו הרי הוא כילוד מלבד מ"ש לעיל (באות ה ח) יש לי לומר עוד דהא בלא"ה יש להבין דאמרינן יצא ראשו הרי הוא כילוד אע"פ שרובו בפנים. וכן ביצא רובו במסורס הרי הוא כילוד אע"פ שראשו בפנים וצריך להבין ממה נפשך אי ראשו עדיף אמאי מהני יציאת הרוב למיחשב כילוד. ואי רובו עדיף אמאי מהני יציאת הראש כשרובו בפנים. ואם שקולים הם נטיל אותן לחומרא כדין הספיקות ולכן נראה דכיון דיצא ראשו לחוץ לאויר העולם כבר עבר גם כן ממקצת גופו בבית החיצון ובית החיצון לענין לידה נחשב כמו בחוץ כדברי מהרא"ה. נמצא שכבר יצא ראשו וגם מקצת גופיה בבית החיצון ואיכא ראש ומקצת הגוף עדיף מן הנשאר בפנים לגמרי. וכמו כן ביצא רובו כבר יש גם מן המיעוט שבמיעוט הנשאר בפנים יש ממנו חלק בבית החיצון ואיכא רובא דמינכר ועדיף טפי מן הראש עם מיעוטו שנשאר בפנים. ויהיה איך שיהיה נוכל לומר דהא דחשיב כילוד ביצא ראשו היינו בשביל צירוף מה שכבר ישנו מגופו גם בבית החיצון. וא"כ א"ש דברי הברייתא דטובא קמ"ל דיצא ראשו נמי אינו חשוב ילוד אלא בשביל המקצת שכבר הוא בבית החיצון ושפיר קאמר דמטמא בפנים כבחוץ. ולדינא ליכא נפקא מינה כלל. ולכן לא הביאוהו הרי"ף והרמב"ם. וא"ת לפ"ז גם בבהמה אמרינן יצא ראשו הרי הוא כילוד ובהמה לית לה פרוזדור. דאיכא למימר אדרבה מטונך דמכאן ראיה דאין לומר דבולד חוץ לפרוזדור הוה בפנים בבית החיצון חשיב כילוד דא"כ גם בבהמה נימא אפילו הוא בפנים קרוב ליציאתו כמו דומיא דבית החיצון של אשה נחשבהו כילוד. ואי משום דלית להו פרוזדור מידי פרוזדור כתיב באורייתא ואי כדברי מהרא"ה דטעמא משום דלידה איתקש לנדה הוה בית החיצון כלחוץ. כבר ביארנו (באות א) ביטול דבריו מן הצריכותא דבכורות מהא דפריך תנינא יצא ראשו הרי הו כילוד. אלא ודאי בהא שפיר גמרינן בהמה מאדם. דאדרבה בבהמה ביציאת ראשו אין כאן עיכוב מן הפרוזדור. וכיון דבאדם מצטרף מה שהוא קרוב לחוץ לא מפלגינן בין אדם לבהמה

יב) וגם מדברי הרמב"ם (סוף הלכות טומאת מת). כתב האשה שילדה ולד מת אפילו נפל קטן כמו שביארנו. הרי היא טמאה טומאת שבעה. מת עוברה בתוך מעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה. והאשה טהורה עד שיצא הולד וטומאת החיה מדבריהם גזירה שמא תגע בו משיצא לפרוזדור. אבל מן התורה אין מגע בית הסתרים מגע הואיל והוא בתוך המעים הנוגע בו טהור עכ"ל. ומ"ש הרמב"ם לפרוזדור צ"ע. דהא בגמרא (חולין עב.) אמרינן דתגע בו חוץ לפרוזדור. ומהרא"ה (בדף ו ע"ד) דחק בזה. ואם באנו דשביק הרמב"ם לשון הש"ס יותר יש לנו לומר שכיון לפרוזדור דפרק יש בכור (מו:) שהוא עובי הירכים כפרש"י ותוס' (שם ד"ה דאדם). אבל אין זה דרכו של הרמב"ם ולכן צריך להגיה חוץ לפרוזדור או מהפרוזדור ומדכתב אין מגע בית הסתרים מטמא וכיון דבית החיצון עכ"פ בכלל בית הסתרים הוא. א"כ ממילא משמע דיצא לחוץ. היינו במקום שאינו בית הסתרים. גם מבואר מלשונו דכל בית הסתרים מקרי מעים. מדסיים הואיל והוא בתוך המעים. וא"כ ממילא גם בהלכות מילה (פ"א הט"ו) לענין שבת שכתב הואיל ויצא מתוך המעים הוא לחוץ לגמרי וכאמור (ועיין לקמן (אות כג) ישוב לשון הרמב"ם מ"ש לשונו בחכמה לפרוזדור) וכן משמע בהדיא ברמב"ם (פ"א ה"ג מטומאת מת) דכל בית הסתרים מקרי מעים באשה. הן אמת כי קשה טובא בלשון הרמב"ם אמאי לא תהא האשה טמאה מדין טומאת משא. וגם מהרא"ה הרגיש בזה. וביקש לומר דמ"ש הרמב"ם בית הסתרים כוונתו שטומאה בלועה היא ועל היות העובר בחדר. ועוד ביקש להמציא דאם הטומאה בבית הסתרים האדם הנוגע בידיו טמא. אף שנגע בבית הסתר וביקש חשבונות רבים. ונמשך לו לפי שיטתו שסובר דיציאת הולד לבית החיצון הוה כילוד. והוא פירש חוץ לפרוזדור. ומלבד שאין לזה שורש, קשה עליו מן הש"ס (בחולין שם) דפריך אי הכי אשה נמי נגזור בה שמא יצא חוץ לפרוזדור. ומשני אשה מרגשת ולדבריו לא פריך הש"ס מידי. הא לגבי אשה אפילו נפיק לבית החיצון מ"מ האשה היא נוגעת בבית הסתרים והוה מגע בית הסתרים ולמה תטמא האשה אם לא שתהא הקושיא מכח טומאת משא

ובזה נסתר מ"ש בספר ס"ט (סי' קצד ס"ק כו) ליישב קושיית מהרש"א שכתבתי לעיל (באות ט) על התוס' שהקשו אפילו הוציא ידו נמי תטמא דתו לא הוה טומאה בלועה ותמה מהרש"א דכיון דלא הוה כילוד בהוציא ידו אמאי תטמא במגע כיון דבית הסתרים הוא. וכתב בספר סדרי טהרה ליישב וז"ל ולא ידענא מאי קשיא ליה. והביא הך דפרק בהמה המקשה (עא.) אמר רבה כשם שטומאה בלועה כו' ומשני כי קאמר רבא כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה דלא מטמאה טמאה לטהורה כו' ופרש"י (שם: ד"ה כי קאמר) דאי ממתני' דקתני וכו' ה"א לאו משום בלועה היא. אלא משום דמגע בה"ס לאו מגע הוא לענין טומאה. אבל טבעת בטבעת לאו בה"ס שייך למימר בהו אע"פ שנטמנו באדם הרי הם כמונחים בתיבה ונטמאו אשמעינן רבה דטעמא דמתני' משום בלוע הוא ואפילו חברתה לא מטמא עכ"ל. מבואר מדבריו דלא שייך בית הסתרים אלא באדם שאין מקבל טומאה אם נגע טומאה בבה"ס שלו או להיפך שנגע בה"ס שלו בטהרות אין הטהרות מקבלים טומאה מבית הסתרים של האדם כו'. וא"כ עוברה וחיה דכשתי טבעות דמו מטמאי זה לזה ע"כ. וקשה לדבריו מאי פריך אי הכי אשה נמי הא האשה אפילו יוציא ראשו חוץ לפרוזדור הרי היא נוגעת בטומאה בבה"ס שלה ואינה מטמאה במגע וע"כ הקושיא היא מכח משא. ואם כן בלאו הכי לא קשיא קושיית מהרש"א הא עדיין הוא בבית החיצון דיש לומר שגם החיה משום טומאת משא נגעה בה שמסיעתו וא"כ יטול מה שחידש

יג) ובאמת עיקר הדמיון אינו עולה יפה דנאמר שאם נגע טהור בבה"ס של טמא דיהא טמא. המעיין בסוגיא דנדה (מג.) בפרש"י שם (ד"ה לא) דמפיק נגיעה דבה"ס מוידיו לא שטף משמע ודאי דבעינן שיגע בגלוי של זב ולא בבה"ס. וכדמשמע מהך (דאיתא בגמ' שם) דקנה בקומטו של זב והסיט בו הטהור דטהור וכיון דאם הסיט במקום סתר לא נטמא בהסיטו הכי נמי אם נגע הטהור במקום סתר בטומאה אינו טמא. ולא דמי לשתי טבעות דבבית הסתרים דהוה כאילו מונחים בתיבה דשם לא נגע הטבעת במקום סתר שבו שאין לטבעת מקום סתר. וגם בידיו משכחת להו שטמונות בתיבה. ולא אמרינן הכי אלא אם הטומאה הוא במקום סתר בעצם כמו טהור הנוגע בקומטו של זב י"ל דמגע בה"ס לא מטמא כיון שלא נגע במקום גלוי. וכן משמע מדלא אמרינן (בנדה מב:) נ"מ בין אביי לרבא באותו מקום אי בלוע הוא או בית הסתרים הוא ואמאי לא קאמר נ"מ אם אדם נגע שם והיא טמאה אי בלוע הוא לא מטמא ואי בית הסתרים הוא נטמא הטהור הנוגע. אלא ודאי גם נוגע בבה"ס לא מטמא. וטבעת בטבעת לא נגע בבה"ס של הטבעת כי אם הטבעת הוא מונח בבה"ס והא דמדמינן