משיבת נפש חלק ב קעד

ובזה נתבטל ג"כ הראיה שהביא מדברי הרשב"א וש"ע (סי' קצד) שכתבו לענין ימי טוהר שמונין משיצא ראשו חוץ לפרוזדור

ט) ובהכי ארווח לן מ"ש התוספות פ' יוצא דופן (מ"ב: ד"ה וכדרב אושעיא) תימא אמאי נקט ראשו אפילו ידו נמי דתו לאו טומאה בלועה היא. ותמה מהרש"א דכיון דפרש"י דחוץ לפרוזדור הוה בבית החיצון אם כן דוקא בהוציא ראשו דהוה כילוד. משא"כ בידו לא מיטמאה דטומאה בלועה היא. ולפמ"ש ניחא דפשיטא להו להתוספות דע"כ בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור מקצת הראש כבר הוא גלוי ולאו טומאה בלועה היא. דאי מקרי טומאה בלועה נהי דבהוציא ראשו הוה כילוד. מ"מ למה יטמא הא טומאה בלועה היא וע"כ מיירי דהוציא ראשו בענין שאינה טומאה בלועה. והנה מהרש"א כתב דמה שכתבו התוס' דלאו טומאה בלועה היא. הוא לפי שיטתם בפ' בהמה המקשה (סח. ד"ה אדם) ובפ' יש בכור (מו: ד"ה דאדם) דפרוזדור דשמעתין היינו בית החיצון דהשתא יצא ראשו היינו יצא ראשו חוץ לבית החיצון דתו לא הוה טומאה בלועה. וה"ק בשמעתין כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור דבהכי מיירי דמטמא בפנים כבחוץ דהולד מטמא בפנים דהיינו בבית החיצון אף אם לא יצא אלא ראשו וכולו בפנים בבית החיצון מיהו מ"ש התוס' בסמוך (ד"ה שהוציא). וי"ל דהתם ספיקו טמא כשיצא לחוץ אי אפשר להולמו אלא לפי שיטת רש"י עכ"ל מהרש"א ובס' סדרי טהרה (סי' קצד סקכ"ו ד"ה וראיתי) תמה על מהרש"א דאיך יסתרו התוספות דבריהם ולכן כתב לתרץ בענין אחר. ולקמן (אות יב) יתבאר סתירת תירוצו. ונראה דמהרש"א ס"ל דתליא בשני תירוצים שכתבו התוס' (ד"ה שהוציא) וז"ל שם אבל בפרוזדור עצמו טהורה וא"ת הא אמר לעיל דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא. וי"ל התם ספיקו טמא כשיצא לחוץ. ועוד יש לחלק בין דם נדה לדם לידה עכ"ל. וס"ל למהרש"א דודאי להך שינויא דמחלקין התוספות ע"כ פירוש חוץ לפרוזדור כשיצא לחוץ לגמרי. דאין לומר דהתוס' ס"ל דחוץ לפרוזדור היינו בית החיצון. דכיון דכל הנשים מטמאות בבית החיצון וס"ל להתוס' דדם הנמצא בפרוזדור טמא. ע"כ דהפרוזדור היינו בית החיצון דלמעלה מבית החיצון אינו מטמאה בפנים. וא"כ ע"כ חוץ לפרוזדור הוא לגמרי בחוץ. דליכא למימר דחוץ לפרוזדור נמי הוא בפנים ויש עוד גבול בפנים והפרוזדור בכלל בית החיצון. דא"כ תמה על עצמך מנ"ל לומר שהולד מטמא בפנים כבחוץ מ"ש בכל טומאות דלא מטמאי עד שתצא טומאתן לחוץ. וכמה כרכורים צווחו על מהרא"ה למה תטמא יולדת בפנים כשעדיין לא הוציא ראשו. ולא מצא הרב מהרא"ה מענה אחר כל הטורח והדוחקים שסבבוהו ואלצוהו מכל צד. רק עיקר טעמו דיולדת וטומאת נדה סקרן הכתוב בסקירה אחת שנאמר כימי נדת דותה תטמא. ואמת שדברים אלו ניתנו לומר. ואין מזיחין אותו בזה אבל לומר שבבית. החיצון לא תטמא ע"כ לא דמי לנדה. וא"כ מאין הרגלים שתטמא בפנים מה שאין כן בכל הטומאות. אלא ודאי להך תירוצא הפרוזדור היינו כללות בית החיצון, וחוץ לפרוזדור הוא לאויר העולם. ועל תירוץ זה סמכו עליו ג"כ פרק יש בכור שכתבו דפרוזדור היינו בית החיצון לפי שנראה להם עיקר תירוץ זה וא"כ אין תימא על מהרש"א שיאמר שהתוס' נתכונו לתירוץ זה להקשות לפי התירוץ השני וס"ל דפרוזדור היינו בית החיצון

י) ובאמת הא גופא קשיא להך תירוצא דחוץ לפרוזדור היינו בית החיצון מ"מ למה יטמא במת דבשלמא לענין טומאת לידה י"ל דדמי לנדה כמ"ש מהרא"ה. אבל לענין טומאת מת אם הוא בבית הסתרים למה תטמא וצ"ל דחיה מסיטה הולד והוה טומאת משא. ואכתי קשה לאביי דס"ל בפ' יוצא דופן (מב:) אותו מקום בלוע הוא למה יטמא ודוחק לומר דרבי אושעיא דלא כאביי. ותו קשיא דהא לפמ"ש התוס' (שם. ד"ה אמאי) לרבא שפיר מצינו לאוקמה טומאה דיולדת כאוקמיתא קמייתא שיצא הדם לחוץ. וכיון דבית הסתרים הוא שפיר מטמא הדם אף שנעקר ממנה ואינה משום ראיה מ"מ מטמא במשא. א"כ כל התירוץ שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור לאביי הוצרך. ואי תימא דחוץ לפרוזדור היינו בבית החיצון. ע"כ רבי אושעיא הוא דלא כאביי דלאביי בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור בבית החיצון לא מטמאה דבלועה היא לדידיה. אע"כ חוץ לפרוזדור היינו לגמרי בחוץ. ואע"ג דכתב מהרש"א שם דאפשר שגם לרבא משני דמשמע ליה מטמאה בפנים אפילו במגע. לא נהירא דמהיכא משמע ליה דפשיטא דהדם שהוא באותו מקום מקרי משא לגבי האשה. וכן פרש"י שם (ד"ה ואי אמרת) במשא מיהת מטמאה וטמאה אשה זו שהרי נושאה את הנבילה עכ"ל. וכיון דהסוגיא אזלא לאביי איך מייתי בסתמא דרבי אושעיא שהוא דלא כאביי. אלא ודאי הך דרבי אושעיא אפילו כאביי אתיא. וא"כ קשה לאביי דאותו מקום בלוע הוא. וטומאה בלועה אינה מטמאה ולמה החיה טמאה. ועוד לפמ"ש התוס' חולין (עב. ד"ה גזירה) גם לרבי עקיבא דמטמא בנוגע בעובר במעי אמו אינו מטמא אלא בהוציא ידו עכ"פ כדמשמע מלשון הש"ס דטומאה זו מדבריהם לכ"ע משום דאף דר' עקיבא מרבה עובר במעי אמו. מ"מ לא מסתבר שטומאת בית הסתרים או טומאה בלועה דתטמא. דאפי' נבילה דכתיבה או טבעת טמאה אינה מטמאה בבית הסתרים או בלוע. דל"ל דר"ע מרבה אפילו בבית הסתרים. דא"כ האשה נמי תהא טמאה. ואף דמדברי רש"י נראה שהטעם דאשה טהורה משום דמגע בית הסתרים הוא התוס' לא ס"ל כן דא"כ גם החיה לא נטמאת. שהרי גם היא נגעה בבית הסתרים. ומה לי שנגעה בבית הסתרים שלה או שנגעה בידה במקום בית הסתרים כדמשמע בפרק יוצא דופן (מב:) מפלוגתא דאביי ורבא בתחבה לה נבלה באותו מקום דלא מטמאה במגע. ועוד דגבי האשה ה"ל טומאת משא כמ"ש. וא"כ תקשי לרבא דס"ל אותו מקום בית הסתרים היא אמאי טהורה עד שיצא הולד. ודברי רש"י צ"ע. עכ"פ התוס' ס"ל שלא נתרבתה אצל ר' עקיבא עובר שיטמא בלוע רק דהוה כמו שאר טומאות. ולא פליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא אי בעינן שיהיה כילוד. ולרבי ישמעאל אפילו הוא במקום גלוי כל זמן שאינו חשוב כילוד אינו מטמא. אבל בית הסתרים או בלוע לכ"ע אינו מטמא. וא"כ תקשי לאביי דס"ל אותו מקום בלוע הוא אמאי טמאה בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור. אלא ודאי הדבר ברור וגלוי דחוץ לפרוזדור הוה מקום גלוי ואינו בבית הסתרים כלל יהיה הפירוש איך שיהיה

יא) ובאמת קרוב לשמוע שהתוס' תפסו תירוץ השני לעיקר וס"ל דחוץ לפרוזדור היינו בחוץ לגמרי. וגם קשה לי לתירוץ ראשון ולפרש"י דחוץ לפרוזדור היינו בית החיצון ממש א"כ כי פליגי (לעיל מא:) ר"ל ורבי יוחנן עד היכן בית החיצון. למה לא נתן רבי יוחנן סימן חוץ לפרוזדור היינו בית החיצון. ולמה נקט בין השינים. ואי משום דבעי לסיים המקום בין השינים כיון דפרוזדור הוה השינים עצמם לפי פרש"י שבת (פו: ד"ה דאית) ה"ל למימר עכ"פ חוץ לפרוזדור והפרוזדור הוא השינים. ועוד שהרמב"ם (פ"ה ה"ב מאיסורי ביאה) כתב דבין השינים הוא מקום שמגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה. ובדין ד' כתב ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות ע"כ. נמצא שלפ"ז מקצת מן בית החיצון הוא כפרוזדור עצמו. וא"כ אם איתא דטומאת לידה שוה לנדה אמאי קאמר חוץ לפרוזדור דאפילו קצת מן הראש בתוך הפרוזדור במקום שמגיע אליו האבר נמי כילוד הוא. ומכל זה נראה דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כבר הוא לאויר העולם. או משום דלשון פרוזדור הושאל לפעמים על כל בית החיצון עד לחוץ. דהא גדולה