משיבת נפש חלק ב קעג

דמאי קושיא נוקמה שכבר יצא לאויר העולם ראשו לגמרי ויכול לינק. אני אומר ולטעמיה מי ניחא דהא מ"מ נוכל לאוקמה שיצא ראשו לאויר העולם אף דהוה כילוד ביצא ראשו לבית החיצון לדברי מהרא"ה מ"מ נוקמה בהכי. ואם יאמר שאי אפשר לו להתקיים שבעה ימים בהוצאת ראשו לאויר העולם. אף אנן נימא דאף דיתכן שיצא פדחתו ויתקיים שבעה ימים. מ"מ שיהיה הוצאת הראש כולו עד שיוכל לינק זה אינו באפשר להתקיים לו. מיהו איכא למימר בלאו הכי אפילו יהיה אפשר לו לינק או להחיותו ע"י שיתנו לתוך פיו דבש וחלב כרוכים בסמרטוט שימצוץ אותם כמו שהמנהג כעת מ"מ כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא. וקים להו לחז"ל שבמעי אמו אינו מוציא ריעי. וכל שהוא יונק אי אפשר לו להתקיים כ"כ זמן בלא הוצאת ריעי

ועפ"ז יש לפרש מה דמשני (שם) אבע"א הנ"מ היכא דלא מעוי ופרש"י צועק. אבל היכא דמעוי מחייא חיי שאין לו שום ביאור. והרב מהרא"ה ביקש לפרש בדרך דחוק ורחוק שמכניסין לו סילון במעי אמו. ולא נהירא. גם פירש הגאון מהרי"ה שע"י הצעקה נפתח הטיבור ויוכל לחיות ממזון אמו השיג עליו מהרא"ה (בדף כט:) ע"ש ואין להאריך. רק במה שדחק מהרא"ה שם לומר דג' גבולים יש במעי אמו הוא בתוך החדר ומן החדר והלאה חוץ לפרוזדור עד לאויר העולם לפעמים פיו פתוח פעמים סתום ולאויר העולם ודאי פתוח ומ"מ א"י להרחיב פיו כל זמן שלא יצא לאויר העולם כיון שהוא במקום צר ומשני היכא שצעק נפתח פיו הרבה ויכולין להחיותו ע"י סילון כשיטת פירושו. ולא נהירא כלל האי פירוש שהוא דחוק ורחוק למאד ולא יאבה השכל לקבלו. וגם מאי פריך הש"ס שם מהך דכל זמן שהוא במעי אמו, הרי כבר יצא ממעי אמו כיון שיצא חוץ לפרוזדור. ואם מקשה מסברא למה מביא כלל הך דכל זמן כו' וכל דבריו בזה אינן אלא דברי נביאות. גם מ"ש דרב שרביא אתא לאשמעינן אע"ג דלא חזר והכניס ראשו דאילו חזר והכניס ראשו פשיטא שיכול להתקיים דרך העורקים לא נהירא ג"כ. דא"כ למה דחק רב שרביא הרי לא בא אלא ליישב לשון הברייתא ולוקמה בחזר. אך י"ל דודאי כיון שיצא ראשו שפיר יכולין להחיותו ע"י הנקה. אלא שאין לו מקום להוציא ריעי בבית הרחם. והיכא דמעוי שיש כח לזה יכול לחיות בלא הוצאת ריעי ע"י שחוזר ומקיא. שעל ידי המעוי יש לו ערעור להקיא מה שיונק ושפיר יכול להתקיים שבעה ימים אף בלא הוצאת ריעי. אבל כיון שהוא בפנים פשיטא להש"ס שאינו מוציא רעי כדאמרינן פרק המפלת (ל:) ואינו מוציא ריעי שמא יהרוג את אמו וכ"ש בהיות ראש למטה ומרגלותיו למעלה שאפשר שא"א לו להוציא ריעי כלל. וכ"ש כפי דברינו (באותה) שהפרוזדור מתקבץ ומתכויץ כשיש קושי ושיהוי בלידה. דפשיטא להו שאינו מוציא ריעי

עוד עלה בדעתי לפרש דקאי אמאי דמשני (ביבמות שם) דזנתיה אשתא. ופריך אשתא דמאן אי אשתא ידידיה שבעה בעי אמתוני. אלא דזנתיה אשתא דאמיה. הרי חזינן דאף שאינו ניזון ממה שאמו אוכלת מ"מ אפשר לו להיות ניזון מחום אמו. כיון שגופו בפנים. וא"כ יתכן לפרש היכא דמעוי וצועק הרבה מתחמם ע"י הצעקה. עד שאפשר לו להיות ניזון מחום עצמו. ומ"מ א"צ להמתין שבעה דלא אחזתו חמה. ופירוש הראשון מסתבר טפי. וא"כ דברי מהר"מ חביב מבוררים דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא לאויר העולם ממש. וכן כפי דברינו (אות ה) בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור אפשר לו לצאת עד הכתפיים דרחבים מן הראש יתכן לפעמים ג"כ שיוכל להוציא ראשו ויתקיים ע"י מציצת דברים נאותים למאכלו. והתוס' שם (ד"ה איבעית אימא) הני מילי היכא דלא מעורה. פי' שהעיבור אינו מעורה לאמו. אבל מעורה מחייא חיי ממה שאמו אוכלת עכ"ל. וגם מזה יש להוכיח דחוץ לפרוזדור דקאמר התם הוא לאויר העולם לגמרי דאם איתא כדברי מהרא"ה דחוץ לפרוזדור הוא במעי אמו בבית החיצון ולא הוציא ראשו לחוץ כלל. ולדבריו צ"ל דהא דפריך מהך דיצא לאויר העולם ס"ד דגם בשיצא חוץ לפרוזדור נמי חשיב כיצא לאויר העולם. וכל זמן שהוא במעי אמו יש לפרש שהוא במקומו ולא נעקר מן מקום רביתיה לבית החיצון. אבל בבית החיצון הוה כאילו כבר יצא לאויר העולם. וזה נכון יותר מכל דחוקים ודברים רחוקים שכתב מהרא"ה. וא"כ התרצן שחידש לו שאין הדבר כן רק אם מעורה בטיבורו יכול לחיות. ואם איתא כדברי מהרא"ה דחוץ לפרוזדור הוא בפנימיית הרחם שאינו רואה פני האויר כלל. וא"כ למה נייד מדברי המקשן לגמרי שהרי נוכל לפרש כיון שיצא לאויר העולם כפשוטו ולא בפנימיית הרחם. וכיון דהוא בפנימיית הרחם פשיטא. שהוא מעורה ומובלע ברחם ולא הוה ליה למימר אלא היכא דעדיין לא יצא לאויר מחייא חיי. ודוחק לומר דעיקר תלוי במעורה בעיבור ואפילו הוא בבית החיצון ולא ראה פני אויר אם טיבורו חתוך אינו יכול לחיות דהא מילתא דפשיטא היא שאינו ניזון אלא מטיבורו. ולכל היותר לא היה ליה למימר אלא כיון דעדיין לא יצא טיבורו מעורה וחיי. אלא ודאי גם חוץ לפרוזדור הוה לאויר העולם. וא"כ לכל מילי חשיב כילוד. ובהא דחדית לן אע"ג דיצא לאויר עולם וחשיב כילוד לכל מילי מ"מ כיון דאכתי מעורה בפנים בטיבורו שפיר חיי וזה ברור

ח) ובאמת לא ידעתי מה קול החרדה אשר החריד עלינו הרב מהרא"ה שאע"פ שדברי רש"י מורים כדבריו מ"מ אחר שמצינו כמה עיקולים גדולים כקורת בית הבד שר כמה סוגיות מנגדות ומשמען דבעינן שיצא לאויר העולם. וכמו שקראו מלא רועים הגאונים מהרי"ה ומהר"מ חביב והמנהג הידוע ומפורסם ואין שום פוסק שערער על המנהג ששמענו מימות עולם. ואיך שתקו הראשונים לבאר גבול הקושי אשר יש לחוש בו להוצאת ראשו בבית החיצון. וגם הרמב"ם לא הביא כלל הך אוקימתא דפ' יוצא דופן באיסורי ביאה. ומשמע שסמך על זה שכתב (פ"י ה"ו מאס"ב) בהוציא ראשו הרי הוא כילוד. ובדברי רש"י עצמו נמצא התנגדות לזה וכמ"ש מפרש"י דיבמות (ע"א:) וכשנאמר דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא לאויר העולם יתוקן הכל ולא נשאר אלא דקדוק קטן דמאי קמ"ל בברייתא בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הא מתני' הוא יצא ראשו הרי זה כילוד. וכבר כתבתי (באות ה) ליישב לפי הפירוש שכתבתי. ובפשיטות י"ל ג"כ דקמ"ל אף שנתעכבה הלידה הוה כילוד. וממתני' לא שמעינן רק שאם נולד כדרכו הוה כילוד וי"ל שלא שהה הרבה יותר מן מנהג הטבעי. ובשביל דקדוק קלוש אין להרעיש עולמות. וגם מפרש"י בחולין (עב. ד"ה גזירה). פרש"י דאי אמרת חיה שפשטה ידה למעי אשה ונגעה בעובר מת טהורה. פעמים שהולד מוציא ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא כילוד ומטמא וכסבורה חיה שעדיין הוא במעיה ואתי לטהרה. אבל ברועה שהושיט ידו למעי בהמה דקתני מתני' דטהור ליכא למיגזר הכי מפני שרחם שלה גלוי דכי מפיק חזי ליה עכ"ל. ואי ס"ל דחוץ לפרוזדור היינו בבית החיצון א"כ יוכל לחלק בפשיטות דבבהמה יצא לחוץ ובאדם הוא בפנים. וכבר עמד ע"ז הרב מהרי"ה. ומה שביקש מהרא"ה (בדף כג) ליישב זה אינו מתקבל על הלב כלל. וגם מדכתב רש"י שעדיין הוא במעיה. ומדברי רש"י גופיה פ' יוצא דופן (מב: ד"ה דצויץ) שמעתי הולד צועק במעיה. הרי שגם בית החיצון כינה רש"י בשם מעים. שהרי זה הוציא ראשו חוץ לפרוזדור ואפ"ה קרי ליה רש"י מעיה. וא"כ ממילא מ"ש רש"י בחולין שהיא במעיה אפילו על בית החיצון קאי ואם כן דברי רש"י סותרים. ולכן י"ל אף לפרש"י פ' י"ד לא הוה כילוד לא סגי שלא יצא מקצת ראשו לחוץ. וס"ל לרש"י שם דבהוצאת הראש חוץ לפרוזדור כבר נראה מקצת ראשו בחוץ. ומ"ש אע"ג דראשו בפנים היינו רוב ראשו אבל קצתו נראה כשכבר הוציא ראשו חוץ לפרוזדור. ובזה לא יסתרו דברי רש"י עכ"פ בלא הוציא אפילו מקצת ראשו גם לרש"י לא הוה כילוד: