משיבת נפש חלק ב קעב

איירי. והוא תמוה דהא לעולם אי אפשר לולד לעבור דרך פה הרחם לאויר העולם אם לא דרך בית החיצון ומשמע דלא מוקי אלא במציאות דבר מקרה שקרה והכי הל"ל מאי מטמאה בפנים בבית החיצון או משהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ואין לומר דבעי למימר שהוציא ראשו ונתעכב הרבה דהא פשיטא שאם יאמר משהוציא ראשו משמע מיד בהוצאת הראש הוה כילוד אפילו שהה כמה ימים. וכמו שפרש"י בבכורות שם (ד"ה הא). אלא נראה שעיקרן של דברים כך הם. כי הפרוזדור מתרחב הרבה בשעת הלידה כמ"ש הרמב"ם (פ"ה ה"ג מא"ב) וכשתבא הלידה בקלות מתרחב כשיעור שיצא הולד כולו. אבל קושי הלידה היא בשביל שלא נתרחב הפרוזדור הרבה רק לאט לאט והטבע דוחה הולד עד שהוציא ראשו ודחקו במעבר הפרוזדור ולפי שהכתפיים עבים ורחבים מן הראש כשלא נתרחב הרבה מעכבו הפרוזדור ונשארו הכתפיים הרחבים מן הראש בתוך הפרוזדור. וכן מצינו ביבמות (עא:) דמוקי מילת בניו בשעת אכילה ולא בשעת עשיה כשהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ושהה שמנה ימים בטרם צאתו מרחם אמו לגמרי הרי דהוצאת ראשו חוץ לפרוזדור מורה על קושי הלידה ועצירת הרחם. והנה הצואר שהוא דק אין לו עיכוב מן הפרוזדור ושוטף ועובר בעובי בית החיצון לעבור דרך פה הרחם. רק הפרוזדור מעכבו שלא יצא כולו. נמצא שלפ"ז כבר חלף ועבר הראש עם הצואר ונדחקים לצאת חוצה לולא שהפרוזדור שעדיין אינו פתוח לרוחה שיצאו הכתפיים הרחבים דרך הפרוזדור נמצא שרוב ראשו בפנים רק למיחשב כילוד הוא משתצא פדחתו. וקים להו לחז"ל שכשעבר ראשו דרך הפרוזדור כבר אפשר שתצא פדחתו לענין שכבר הוא חשיב כילוד והא גופא קמ"ל בברייתא דלא תימא דמתני' דפרק המפלת דקאמר משתצא פדחתו אין בו נ"מ רק כשלא נשתהה ביציאתו וקמ"ל שמיד כשיצא פדחתו חשוב כילוד ונ"מ אם נולד בין השמשות כהרף עין שאין כאן רק שהייה מועטת בין ראשו לגופו קמ"ל הכא שמטמא בפנים אף שנשאר עדיין הגוף בפנים זמן רב נמי כילוד הוא חשוב אף שרובו בפנים. וזה הטעם הוא עצמו דמפליג בין בהמה לאדם. לפי שבאדם שכיח הרבה עיכוב הלידה. ולכן ס"ד דלא סגי בהוצאת הראש כפי הפירוש שאמרנו והוא נכון וברור. ומייתי כדרב אושעיא דס"ל גם כן אפילו נתעכב הרבה חשיב הראש לידה דמשום הכי גזר שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור וכיון דסגי בהוצאת פדחת ליחשב כילוד לפעמים שהלידה מתעכבת ואין החיה מרגשת שיצא כבר פדחתו ולכן גזרו עליו טומאה. וכן (הביא שם) הך דרבא דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כיון דשמעיה דצויץ מסתמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור באופן שכבר נתקרב ראשו דרך פה הרחם עד שיצאה פדחתו כבר

ולפ"ז מיושב תמיהת התוס' (שם ד"ה שהוציא) מדאמר דנקט חוץ לפרוזדור הא גם בפרוזדור הדם טמא. ולפמ"ש לק"מ דודאי גם הפרוזדור עובר במקצת מבית החיצון והכא כשיצא ראשו חוץ לפרוזדור כבר יצא ראשו במקצת כפי שיעור שמקרי לידה ולכן מטמאה בהיות הגוף בפנים ולק"מ

ובהכי ניחא בההיא דאתא לקמיה דרבא דאמר מהו למימהל בשבתא א"ל שרי בתר דנפיק כו' אמר אימא לי גופא דעובדא היכי הוה א"ל שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא כו' א"ל ההיא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה כו' וכל מילה שלא בזמנה אינה דוחה השבת. וקשה אמאי לא א"ל שימולו ביום וי"ו כיון דיצא ראשו חוץ לפרוזדור הוה כילוד. ולפ"ז י"ל דכיון דצעק ודאי שיצא ראשו במקצת ומ"מ אפשר שלא יצא רוב ראשו ולכן הוה ספק ואינו דוחה את השבת. מיהו ברי"ף (שבת פראד"מ קלז.) איתא דמעיק בין השמשות והוה ליה ספק ואינו דוחה את השבת. משמע דאם מעיק ביום ה' מלין אותו ביום וי"ו שזהו סימן מובהק שיצא ראשו. והרי"ף נתן טעם דכל זמן שהוא במעי אמו פיו סתום וטיבורו פתוח. וכיון דבפרק המפלת (ל סע"ב) אמרינן כ"ז שהוא במעי אמו כו' יצא לאויר העולם נפתח הסתום כו' משמע דהרי"ף מוקי לה בהכי שיצא לאויר א"כ משמע דעכ"פ יציאה לחוץ לרחם בעינן ולא בבית החיצון. גם בלשון הרמב"ם (פ"א הט"ו ממילה) שכתב הוציא ראשו חוץ למעי אמו אע"פ שלא יצא כולו אלא בשבת. ולא נקט כלל פרוזדור. וגם מדנקט שלא יצא כולו ולא קאמר רבותא טפי אע"פ שיצא כולו בלילה. משמע שמקצתו נפיק ביום. וכן נראה סתימת כל הפוסקים. דאילו לדברי מהרא"ה היה להם לבאר באיזה קישוי יש לחוש להוצאת ראשו חוץ לפרוזדור. וכדברי מהרא"ה שכל שמתקשות הרבה הוא בשביל שכבר יצא ראשו חוץ לפרוזדור. והא ודאי ליתא דאיך לא יחושו הרי"ף והרמב"ם ושאר הפוסקים לבאר במילתא דשכיחי וגבול הקושי ובאיסור שבת החמורה

ו) אמנם כן דברי מהרא"ה נאמנו מאד בפירוש רש"י שם בפרק יוצא דופן (מב: ד"ה כגון כו') ואוליד וקאמר [וצ"ל ואולד קאמר] וכן הוא במהרא"ה שם. דאע"ג דאכתי ראשו בפנים הוא דהיינו בבית החיצון הוה כילוד כ"ל. ובדברי רש"י אין דרך לנטות ממ"ש מהרא"ה דבראשו בבית החיצון הוה כילוד ואינו סובל שום פירוש אחר לכל הישר הולך. מיהו מה דמקשה מהרא"ה (בדף כב) מאי בעי רש"י בזה פשוט הוא דקאי משום דבאוקימתא קמייתא דמוקי ביולדת שירדה לטבול ויצא ממנה דם בירידתה טמאה בעלייתה טהורה. א"כ מוקי דקאי על הדם ולזה אמר דאהך אוקימתא אולד קאי שמטמאה בפנים כבחוץ. ומ"מ שפתי רש"י ברור מללו דכשעדיין ראשו בפנים מטמאה לידה וה"ה למילה. אלא דאפשר דס"ל לרש"י שאין בית החיצון שהוא בין השינים גדול כל כך עד שלא יראה קצת מן הראש חוצה אם הוא בן קיימא. בפרט בשעת לידה שמתרחב בית הרחם. וסיוע לזה מצאתי מלשון רש"י יבמות (עא:) כגון שהוציא וכבר עברו שבעה ימים ומההיא שעתא הוה ליה ולד דקיי"ל במס' נדה יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא בין עשיה לאכילה יצא הגוף דה"ל זמן מילה עכ"ל. ומדשם לא הביא רש"י הך דבית החיצון וכתב יצא הגוף משמע שהראש כבר יצא ממש לאויר שיהיה זמן מילה ע"י יציאת הגוף לבדו. או דרש"י ס"ל דהסוגיא דבכורות חלוקה עם הך סוגיא דיבמות דמחשיב ליה ילוד בבית החיצון. ומשמע ליה לרש"י דשם מיירי שהוציא חוץ לפרוזדור לאויר העולם. דאם איתא דעדיין הוא בפנים מאי פריך ביבמות שם מהא דכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום. ומאי קושיא נימא דשם יצא לגמרי. וכמו שהקשה הגאון מהר"מ חביב. ומה שהשיג עליו הגאון מהרא"ה (בדף ג) שאינו קרוי מעים רק בית רחמה של אשה שהוא החדר ולפי דבריו אפילו הפרוזדור אינו בכלל בני מעים. ולא נהירא דהא רש"י פירש שם בפרק יוצא דופן (ד"ה דצויץ) שמעתי הילד צועק בתוך בני מעים והרי שם חוץ לפרוזדור ואפ"ה קרי ליה רש"י בני מעים. וכן תרגום בפרשת בלק (כה פ"ח) את האשה אל קבתה, למעהא. וכן מוכח מלשון הרמב"ם (פ"א הט"ו ממילה) שכתב הוציא ראשו חוץ למעי אמו בין השמשות. ואם איתא דמעים היינו החדר. הא אפילו הפרוזדור לא מקרי בני מעים. אלא ודאי כל אותו המקום בכלל בני מעים הוא. ועוד דרש"י פירש בסנהדרין (נז: ד"ה אף) דבן נח נהרג על העוברין ובישראל עד שיצא לאויר העולם. והתם קאמר שופך דם האדם באדם זה עובר שבמעי אמו. וכיון דבישראל אפילו נפיק ממעי אמו כל זמן שהוא בפנים בבית החיצון אינו נהרג עליו וכמו שפרש"י [דצריך שיצא לאויר עולם דוקא] א"כ למה נקט עובר שבמעי אשה משמע דבאינו במעיה לא צריך קרא, והא אפילו אינו במעיה נמי צריך קרא בבן נח דהא בישראל בכה"ג פטור ואי רבותא קמ"ל דאפילו כשהוא בתוך החדר בן נח חייב. ה"ל למימר זה עובר אפי' במעי אשה. אלא פשוט שבמעי אמו קאי על היותו בפנים

ז) ומה שהביא מהרא"ה ראיה [מסוגי' דיבמות שם דפריך הש"ב כיון שיצא לאויר העולם כו' אין יכול לחיות]