משיבת נפש חלק ב קע

תחילה בספק לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא יש לשדות ביה נרגא ממתני' דתרומות (פ"ג מא"ב) בספק תרומה שאין ידוע אם היה חומץ בשעת הפרשה נפלה אחת מהם לתוך חולין אינה מדמעתן שניה אינה מדמעתן נפלו שתיהן למקום אחד מדמעות כקטנה שבשתיהן הרי מפורש דספק תרומה אינה מדמעת אף שנאסרה מספק. ועיין מ"ש בחדושי (י"ד סימן קיא) ואין להאריך כאן בזה. עכ"פ מפורש במשנה אף שבפני עצמה אסורה מספק אינה אוסרת תערובתה. ומ"מ הכלים שנשתמשו בהם מבשר ששחט אחר שנאסר ליכא מאן דשרי אפילו אינם בני יומן דהא כיון שאינו בקי בבדיקת סכין אין כאן שום ספק דנעמיד סכין על חזקתו. ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וגרע טפי ממקוה שנמדד ונמצא חסר דאפילו טהרות שנעשו עליה בר"ה טמאות משום דאיכא תרתי לריעותא וכ"ש כאן שידוע שסכין שנפגם אין הפגם יוצא מעצמו. ומי שאינו מרגיש לעולם לא יוכל להעמיד הסכין כראוי וליכא מאן דשרי בהא אפילו אין ב"י גם (פ"ז מ"ו) ממסכת תרומות נפלה אחת לתוך החולין אינה מדמעתן. עיין מ"ש בחדושי (י"ד סימן קיא) ג"כ ממשנה זו

סימן כב

בענין בית החיצון ופרוזדור לענין לידה. וביאר לענינים האלו ברוחב. שאלה באשה שנתקשתה לילד בע"ש וגמר הלידה היתה בתחילת ליל שבת אם מלין אותו בשבת

תשובה אלקים ראיתי עולים מן האר"ש במראו"ת אלקים אפי רברביא ה"ה הגאון מהרא"ה בסוף תשובת דרכי נועם אשר דעתו שאם כבר הוציא הוולד ראשו לבית החיצון שהיא מקום שטמאה בדם נמצא אם יצא לשם כבר הוה כילוד. והגאונים חכמי זמנו מהר"ם חביב ומהר"י הלוי חלקו עליו וקראו עליו מלא רועים בחריפותם ובקיאותם להוכיח דאין חושבין ימי לידה רק משיצא לאויר העולם. הגם כי מן הראוי שלא אכניס ראשי בין הרים גדולים כאלה. אך בהיות שאחר החיבור דרכי נועם שהוא בערך קי"ב שנה עדיין המנהג במקומו למולו בשבת ואין פוצה פה ומצפצף. והנה מי שהוטל עליו עול ההוראה ואליו ידרושו לדעת מה יעשה ישראל החיוב עליו להכניס עצמו בעול העיון בהיות כי קשה לשנות המנהג ואם יורה המורה כסומא בארובה לסמוך על המנהג. מי הוא אשר לא יחרד לבו ויתר לבבו להורות קולא ביום שבת המקודש באיסור סקילה ובמקום איסורא מי שבקינן להו וכמו כן לדחות המצוה מזמנה ג"כ קשה הדבר למאד. ואילו היה רק זו בלבד החרשתי. אך באמת אם ניחוש שיצא לבית החיצון א"כ אין אתנו יודע עד מה. ואפילו נולד ביום השבת אם קשתה מערב שבת לא פלטינן מהך חששא ומי יציב גבולות הרחם לומר שעד פה יבא הוולד שיהיה ניתן שבת לדחות אצלו בפרט בדורות האחרונים שנעדר הבקיאות. ולדחות דברי הגאון מהרא"ה בגילא דחיטתא ג"כ קשה בהיות כי יסודתו בהררי קודש בסוגיא דפרק יצא דופן (נדה מב:) כמבואר שם בפרש"י ותוס'. והנה הגאונים הנ"ל האריכו מאד עד שילאה המעיין לעמוד על תוכן הדברים. ולזאת אמרתי אלקטה באמרים עד אחר אשר אמצא דבר מתיישב על הלב בסברות מתקבלות. והנה תחילה נבאר בפרטות הראיות אשר מורות באצבע דאין למנות ימי לידה כי אם אחר שיצא ראש הולד לאויר העולם. ואחר שיתברר בזה בראיות ברורות נשוב ידינו לבאר הסוגיא פרק יוצא דופן שלא יקשה על הראיות המקבילות המורות בהיפך. וזה החלי בעזר צורי וגואלי. והוא יתברך יצילנו משגיאות. ויורינו מתורתו נפלאות

הנה ראיה אחת דבפרק המפלת (נדה כח. במתני') המפלת כו' יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזו רוב ראשו משיצא פדחתו ע"כ. והנה מי שיש לו שכל ישר ופשוט בודאי לא יבין דברי המשנה כי אם שיצא לאויר העולם דאם נימא דהיינו חוץ לפרוזדור איך נקט סתמא ואף אם נימא דמילתא דפשיטא הוא דיציאה זו הוא למקום שטמא בנדות וכמו שבנדות מטמאה בבית החיצון כן הוא לטומאת לידה כדברי הגאון מהרא"ה הרי עדיין לא ביאר התנא כלל הך דכל הנשים מטמאות בבית החיצון עד ר"פ יוצא דופן (מ.) כל הנשים מטמאות בבית החיצון שנא' דם יהיה זובה בבשרה ולא נתבאר בשום מקום שתקיש טומאת לידה לטומאת נדה אף שיהיה באפשר כן כדברי מהרא"ה מ"מ איך יעלה על הדעת לומר שהתנא סמך עצמו ללמוד יציאה זו מיציאה דכוותיה בדם נדה ותלי תניא בדלא תניא לומר שיציאה זו שוה להך דיוצא דופן שעדיין לא שנאה רבי כי בחד מסכתא יש סדר למשנה. וגם הגאון מהרא"ה בלי ספק שלא היה מכנים עצמו לדוחק זה. לולא שהיה הסוגיא דפ' יוצא דופן כנגדו כהר גבוה. ובע"ה יתבאר לקמן (מאות ה והלאה) כי ההרים ימושו והדין עם הגאונים החולקים למנינם לא יחושו

ועוד שם בגמ' (כט.) איתא ואיזהו רוב ראשו כו' ויש אומרים משיראו קרני ראשו משמע שניתן לראות והיינו אחר יציאתו מבית הסתרים במקום שעין שולטת לא בפנים בבי' החיצון קרוב לבין השינים אשר לא תשורהו עין. ועוד מדאמרינן יצא מחותך או מסורס משיצא רובו וכפי הנראה שאין בית החיצון ארוך כ"כ כמו רוב בן קיימא וע"כ יציאה זו היינו לאויר העולם אם לא שתאמר ע"י שיצא לבית החיצון כל שיעור אורך רובו מצטרף מה שהוא בבית החיצון עם המקצת שיצא לאויר עד שנצטרף לרובו וכל זה אינו במשמע

ועוד יש להוכיח כן מבכורות (מו:) אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים. תנן הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי ובן ט' שיצא ראשו מת קתני מיהא ראשו מאי ראשו רובו כו' ואיידי דבעי למיתני סיפא בן ט' שיצא ראשו מת כו' הא ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוה תנא רישא נמי ראשו ומאי קמ"ל דכיון דמפיק לרישיה ה"ל לידה תנינא הוציא ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד וכי תימא אשמעינן בהמה וקא משמע לן באדם דאדם מבהמה לא יליף דלית לה פרוזדור ובהמה מאדם לא יליף משום דחשיב פרצוף פנים דידיה הא נמי תנינא יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ופרש"י בהמה לית לה פרוזדור אין רחם שלה בין ירכותיה וכ"כ התוס' (שם ד"ה דאדם) והנה לא פירשו שם ג"כ דאדם אית ליה פרוזדור היינו לפנים בעומק הגוף ונפרש הוציא ראשו כהך דפ' יוצא דופן שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור בבית החיצון שא"כ תאמר דגם פרק יש בכור יהיה הפירוש הוציא ראשו לתוך בית החיצון והא לית דלענין בכורה ודאי בעינן שיצא לאויר העולם דיכיר כתיב וכמ"ש מהרא"ה גופיה וכיון דהוציא ראשו דבכור ע"כ לאויר העולם מעתה אין מקום לחלק בין אדם לבהמה אם לא כפרש"י דהירכים מכסים אותו ואינו בגלוי. וא"כ מפשטא דמתני' אחר שיודה מהרא"ה דיצא ראשו דבכור היינו לאויר העולם א"כ בודאי קשה לשמוע ולומר דיצא ראשו דפ' המפלת מתפרש שלא כיצא ראשו דבכור ולתנא בשניהם שפה אחת ודברים אחדים זה לא יקבלו השכל הישר. עוד תימא לפ"ז מאי קשיא ליה (בבכורות שם לשמואל) הא נמי תנינא יצא ראשו הרי הוא כילוד שאחר שכבר הצריכום לומר שניהם דלהכי לא שמעינן אדם מבהמה משום דלית לה פרוזדור והיינו עובי הירכים וע"כ ס"ד כיון דעובי ירכים מכסין אותו לענין בכור לא מקרי לידה אף דפשיטא לן לענין טומאת לידה שהוא כילוד אף שעדיין בבית החיצון בעומק הגוף ובית הסתרים וא"כ מאי פריך תנינא הא אפילו כשהוא חוץ לגוף האשה לא שמעינן מהתם כיון דאיכא עובי ירכים. ולענין טומאת לידה פשיטא שלא יצילו עובי ירכים והיינו עיקר רבותא בבכור דוקא: