משיבת נפש חלק ב קסט

צער מ"מ א"צ ד' על ד' (דבד') [דבז'] על ז' טפחים נמי ראויה לשינה וא"כ אין טעמו של המ"ד דבעי ד' על ד' משום שינה רק משום דבעינן שתהיה ראויה לדירת קבע וסתם דירה ד' על ד'. ובפחות לאו דירה מקרי. אבל אין הטעם משום שתהא ראויה לשינה דלא צריך ד' על ד' משום הכי. אלא דמ"מ רחוק בעיני שיהיה שיעור סוכה ז' על ז' דוקא לאכילה ולא לשינה דא"כ לעולם צריך סוכה אחרת לשינה ובגמרא (כט סע"א) שרגא בר ממטללתא בסוכה קטנה ושרגא הוא בלילה א"כ מסתמא במקום שינה הוא ודחיק שיאכל בסוכה קטנה וישן בסוכה גדולה

לכן אפ"ל דבלא"ה צריך להבין למה סגי בז' טפחים שהוא שיעור ראשו ורובו ושולחנו. ולמה לא ניבעי שיהיה כל הגוף בסוכה דומיא דדירה שדרך שכולו בבית דירתו. אע"כ לא קפדינן רק שיאכל כדרך אכילה בבית יאכל בסוכה. וכיון שדרך אכילה כשראשו ורובו במקום אחד אף שיהיה מיעוטו במקום אחר לא איכפת לן א"כ י"ל גם לענין שינה כך קיבלו חז"ל דסגי בשיעור ז' טפחים אף שאין ישן שם ראשו ורובו מצינו בכל מקום דהראש חשוב ככולו לענין לידה יצא ראשו הרי הוא כילוד א"כ ראשו לחוד נמי הוה ככולו לענין סוכה אף שגופו במקום אחר. אלא דבענין אכילה אין דרך שיאכל במקום אחד שיהיה ראשו חלוק מרובו בשעת אכילה לכן בעינן שיעור ראשו ורובו ושולחנו. מה שאין כן לענין שינה לא בעינן רובו. ותדע לך אפילו תימא כסברת תרה"ד ששוכב בכפיפת ידים ורגלים ולא מקרי מצטער בכה"ג מ"מ קשה איך יתירו לישן בכה"ג. הא אפילו בסוכה גדולה ששולחנו בתוך הבית גזרינן שמא ימשך אחר שולחנו. א"כ כ"ש שבשעת שינה היה לנו לחוש שמא יפשוט רגליו ולא יהיה רובו בסוכה. אלא ודאי לענין שינה לא בעינן ראשו ורובו בסוכה

וכן משמע לפמ"ש התוס' (נדה ז:) דר"א שמותי שהוא מתלמידי שמאי והוא בכלל ב"ש א"כ כיון דב"ש אמרינן דס"ל דסגי בראשו ורובו ושולחנו. א"כ לא בעי טפי לר"א ואם כן איך יוצא ידי שינה. דלר"א ל"ל שיש לו סוכה אחרת לשינה דהא ר"א ס"ל אין יוצאין מסוכה לסוכה. אע"כ גם לשינה סגי בהאי שיעורא אע"ג דליכא ראשו ורובו. (אלא שצ"ע דבפ' הישן (כח.) משמע דר"א תלמיד ר' יוחנן בן זכאי ור"י בן זכאי מתלמידי הילל כמפורש שם)

ולפ"ז גם בהך [דינא] הנ"ל דכתב רמ"א באינה משתמרת מן הגנבים לא יצא ידי סוכה. ולפמ"ש דתשבו כעין תדורו לא קאי רק על הישיבה עצמו לא איכפת לן בכך דמ"מ בשעה שעושה תשמישו בסוכה ראויה הוא, ותדע לך דשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח מסתמא לאו בחזקת שימור הוא

סימן כא

בענין ספק דרבנן בגלגול דאורייתא

שאלה על שוחט שנבדק ולא נמצא בקי בהרגשה ואסרוהו וגזרו עליו בחרם שלא ישחוט ועבר ושחט ונשאלה שאלה על הכלים משחיטתו אחר שנאסר

תשובה בנידון המורה שהתיר הכלים שאינן בני יומן מטעם ספיקא דרבנן. הנה בעיקר הדבר אם נאסור למפרע כתבתי בחדושי ריש נדה. ואולם נאמר בנידון הכלל שכתב הפר"ח (כללי ס"ס דין ח' בשם המהריב"ל ח"ג סי' ק) היכא דעיקר הספק מן התורה יש לאסור גם הכלים שאינן בני יומן. הנה בימי חורפי שדיתי נרגא בזה דפשיטא להו דמה שמתגלגל בתר הכי להיות ספיקא דרבנן לא מקרי משום הכי ספיקא דרבנן. והנה הבאתי ראיה שולדברי]' מדברי הטור (א"ח סי' תלח) בכל איבעיא דבגמרא כתב הטור והמחוור שבכולם אם ביטל א"צ לבדוק דהוה ספיקא דרבנן. והנה הב"י (שם בסוף הסי') האריך ומסיק דקודם זמן איסורו אפילו לכתחילה מבטל שיהיה ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק ורואה אני הדברים ק"ו אם שם עושה בידים שיהיה ספיקא דרבנן כל שכן כשהספק נעשה מדרבנן מעצמו שאין בן יומו. ואפילו למה שביקש ב"י בתחילה לומר שאם ביטל כבר על כל פנים נקוט מיהו פלגא בידך אם לא נודע הספק רק לאחר שנעשו הכלים אינם ב"י ממילא הוה ספיקא דרבנן. ובאמת נראה עיקר כפי' ב"י דמסיק דאפילו לכתחילה מבטל שיהיה ספיקא דרבנן. וכן מוכח (בסי' תלז ס"ב) בבעיא דחזקתו בדוק דקמשמע לן דמבטל לכתחילה וא"צ לבדוק ומתוך סברא דשאינו בן יומו קיל טובא מתקנת הבדיקה שהרי אינו אסור המתבשל בקדירה שאינו בן יומו. וכן פסק הרמב"ם בכל הבעיות דמבטל בלבו ודיו ואפילו לכתחילה קאמר הרי שעושה טצדקי לכתחילה למיפטר נפשיה מבדיקה. ואף דיש לחלק קצת דאיסור חמץ כיון שעדיין הוא קודם זמן איסורו יכול לעשות פעולה שתהיה הבדיקה מדרבנן, אין סברא להחמיר בכלי שאינו בן יומו ממה שמקילין בבדיקה אף דשייך חששא דאתי למיכל מיניה שע"ז עיקר יסוד הבדיקה ואפ"ה יכול לעשות פעולה שיהיה דרבנן ולמיפטר נפשיה מבדיקה ואם איתא להך סברא שע"י שמתגלגל להיות ספיקא דרבנן לא נחשב ספיקא דרבנן א"כ לא היה לנו להתיר גם בבדיקה שיעשה פעולה שיהיה ספיקא דרבנן. ועוד דהך אין בת יומא קיל טובא שאין המתבשל אסור אפילו לכתחילה. וכמה דברים של נכרים שמותרין לכתחילה בשביל הך דכליהם אינן בן יומא. וגדולה מזו כתבו התוס' ע"ז (סו: ד"ה רבא) באם שמנונית איסור על המרדה שרי אפילו לכתחילה באינה בן יומא הרי דאיסור זה קל משאר איסור של דבריהם. ובזו נדחה מה שהביא מהריב"ל [ראי' לדבריו] מספק איסור שנתערב אף דמדאורייתא בטל מ"מ התערובת אסור ולא אמרינן אחר שנתערב הוה ספיקא דרבנן, ואין זו ראיה כלל דשם האיסור עצמו במקומו אסור מן התורה רק התערובת גרם לו ואילו חזר והוכר חזר לאיסורו. אבל שאין בת יומא כבר חלף ופג טעם האיסור ואינו אסור רק משום גזירה בעלמא. ועוד שהרי אין אוכל שום איסור מאחר שהמתבשל מותר אפילו אם במזיד בישל בו. וכן מצינו (ביו"ד סי' צח ס"ב) במין במינו ונשפך דאזלינן לקולא מטעם ספיקא דרבנן. וע"כ בספק איסור שהוא חתיכה ראויה להתכבד כיון דלא בטיל הוה כאילו נשאר האיסור בעינא. גם י"ל כיון שכבר נאסר לפנינו והוה כאיסור ודאי. אבל כאן אי אפשר לומר כיון שכבר נאסר יהיה כאיסור ודאי שהרי ע"כ באין בת יומא חלף האיסור והלך לו אפילו באיסור ודאי רק משום גזירה אסור וי"ל בספיקא לא מחמרינן

ב) וראיתי למהריב"ל עיקר ראייתו ממ"ש הרשב"א דגם בבישולי עכו"ם הכלים אסורים אף שאינו רק איסור דרבנן. וספיקא דאורייתא לא גרע מודאי איסור דרבנן. ובאמת לענין זה לא היה צריך לדברי (רבי שמעון בן אליעזר) [הרשב"א] שהרי מפורש בש"ס חולין פרק כ"ה (קיא:) קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח אף דדם שמלחו אינו אלא דרבנן. ופירכא דרבי אמי דתברה מוכח דאפילו אינו בן יומא אסור בדרבנן מדלא השההו מעת לעת [ועי' ר"ן וריטב"א חולין שם] ומכל מקום נראה שאין מכל זה ראיה דודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון בעיקר האיסור. ובהכי ניחא מה שדייק מהריב"ל שם מדברי הרשב"א [הובא בטור וב"י סי' צח] בכחל דבדידי' משערינן דבמאי דנפיק מיניה מנא ידעינן. וכתב הרשב"א דאע"ג דהוא מדרבנן מכל מקום לא מקילינן כיון שהאיסור לפנינו ואין יכולין לעמוד על שיעורו לא מקילינן אף בדרבנן. ומזה הביא ראיה לענין אינו בן יומא. ולפמ"ש אין ראיה כלל לדבר הבא במקרה ונולד מזה ספק למה שנאסר מעיקר תקנת חכמים כמו חלב שחוטה שכיון שנאסר ממילא גם הכלים אסורים מאיסור דרבנן כמו מדאורייתא

ג) ובאמת בעיקר הכלל שכתב הש"ך [בכללי ס"ס סקי"ט] (ובסי' קיא סק"ד) באם היה