משיבת נפש חלק ב קסח

דוקא דודאי אם כולה של נכרי הדבר מסור ללב לפי מה שנאמוד דעת הנכרי אם ימכור הבשר לישראל אח"כ כמו שאמר רב הונא דחזינן דעת הנכרי לפי הנהגתו. וגם הדמיון מנדרים ונדבות אינו דומה כלל. דנדרים ונדבות אף לאחר שיבא לידו מ"מ משולחן גבוה קזכו. ולכן קי"ל המקדש בחלקו אינה מקודשת בקדושין (נב: ועי' רמב"ם פ"ה ה"ה מאישות) משא"כ כאן עיקר השחיטה לצורך ישראל. ואף שעדיין אינו קנוי לישראל. מ"מ אדעתא דהכי שוחט בשביל אוכל נפש שיקנה ממנו הישראל. ואף שמחוסר קנין הוא. הרי כל אוכל נפש מחוסר התיקון כמו שחיטה שעדיין מחוסר הפשט וניתוח ומליחה ובישול. וכמו כן קנין הישראל אינו אלא כמו תיקון האוכל נפש ולכן הדבר ברור כשמש שמותר לשחוט לקצב נכרי בי"ט בלי שום ספק [ועי' מש"כ רבינו המחבר ז"ל בחאו"ח (סי' יד) בענין זה]

סימן כ

בענין צירוף השיעורים

שאלה אם שרה פתו במשקה אם יצטרף המשקה שבתוכו להשלים שיעור כזית

תשובה כתוב במג"א (סי' רי סק"א) בפת השרוי במשקה שיעורו בכזית. וכן הוא בתוס' זבחים (קט. ד"ה עולה) אלא דצ"ע דמשנה שלימה שנינו בנזיר (ר"פ ג מינין) ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית ורבי עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית חייב וכתבו התוס' שם (לח: ד"ה ואינו) דבאכילה לכ"ע חייב בכזית. וא"כ לפי דברי התוס' זבחים הנ"ל שכתבו אע"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית. הנ"מ דרך שתיה. אבל אם שרה פתו ביין שיעורו בכזית ע"כ. א"כ קשה מאי האי דקאמר במשנה משנה ראשונה אומרת עד ששתה רביעית. רבי עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב. וקשה הא בכה"ג אפילו ת"ק מודה דבכזית כיון דחשיב אכילה. וכן הוא בהדיא ברמב"ם (פ"ה ה"ה מנזירות) דאם שרה פתו ביין והיה בו רביעית מן היין חייב. מבואר דדוקא ברביעית חייב. לכן נראה דהתוס' לא כתבו כן רק היכא דשניהם איסור אחד ואין הפרש ביניהם רק לענין השיעור כמו הסולת והיין ששניהם הם איסור אחד רק חילוק שיעורין בין משקה לאוכל בזו כתבו דכיון דנבלע בו חייב בכזית. אבל בנזיר שהפת הוא היתר. א"כ כיון שאילו שתה כזית יין אינו חייב משום דנבלע בפת היתר לא עדיף שיתחייב בפחות מרביעית וא"כ לענין ברכה בשרה פתו ביין כיון שיש חילוק ברכות ביניהם ואילו היה הפת בעין בלא יין לא היה מתחייב לברך ברכת המזון אם אין כזית בפת לחודיה היין הנבלע לא יחייבנו בברכת המזון. וגם במנחות (נד.) דפליגי בהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח אם יש דיחוי באיסורין. ומייתי מתני' דטהרות (פ"ג מ"ז) בכזית פיגול ונותר שהניחו בחמה ונתמעט אין חייבין עליו משום פיגול כו'. הניחן בגשמים ונתפחו חייבין עליו. והיינו דוקא בהיה בו כשיעור מעיקרא משום דאין דחוי באיסורין. משא"כ באם בתחילה לא היה כשיעור אין גשמים משלימין השיעור. וכן הוא בהדיא ברמב"ם (פי"ד ה"ד ממ"א) היה פחות מכזית מבתחילה ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקין עליו וקאי על הניחו בגשמים הרי בהדיא שאין הגשמים שבו משלימין השיעור אם לא היה בו שיעור מתחילה. דודאי משמע אפילו נבלע בו ממי הגשמים. אינו מצטרף להשלים השיעור. וא"כ נראה ודאי דאם אין בפת כזית רק המשקה משלימו שאין לברך עליו ברכת המזון

ב) ולענין ברכה ראשונה צ"ע אם שרה פת ביין איך יברך דאם יברך המוציא איך יפטור היין דהא באמת בנבלע בו מקרי יין דהא חייב בנזיר משום הטעם כמ"ש הרמב"ם (פ"ה ה"ה מנזירות) ואם יברך על היין איך יפטור הפת. ואם יברך שני ברכות תכופות הרי מפסיק בין ברכה אחת לחברתה. ולא דמי לברכת יין שעושין קודם קדוש היום. דלא מצינו שני ברכות הנהנין סמוכות בלי טעימה בנתים

ולכאורה נראה דתליא במה שהוא עיקר וטפל כדאיתא (סי' רב ס"ד) ובמג"א סי' (ריב סק"ג) בשרה פת ביין שרף. וא"כ נראה שאם כונתו לאכילה מברך על הפת דהמשקה טפל לפת לענין ברכה כיון שעיקר כוונתו על הפת ולא גרע מפירות שאכלן עם הפת (בסי' קעז ס"א)

ואם אין באוכל כזית והמשקה הנבלע משלימו לכזית. ודאי אין לברך אחריו כברכת האוכל רק לפמ"ש בדברי התוס' זבחים הנ"ל שאם האיסור שוה מהני השלמה. א"כ י"ל לענין בורא נפשות ששוה בכל ענינים דכל האוכלין מצטרפין לשיעור לברך בורא נפשות כמ"ש מג"א (ר"ס רי). הנ"ל וא"כ שפיר יש לדמות למשקה ואוכל ששניהם מאיסור אחד ומ"מ צריך עיון

ג) בתשובת חכם צבי (סי' צד) השיב על המרדכי פ' הישן [הביאו הרמ"א (סי' תרמ ס"ד) בשמו] שכתב אם עשה סוכה במקום שמצטער בשינה אף ידי אכילה לא יצא דלא הוה כעין דירה והשיג עליו דלא איפכת לן באיזו ענין עשויה ואין הכי נמי אם יש לו סוכה אחת לשינה וא' לאכילה יוצא. ובזו דחה דברי תה"ד (סי' צב) שכתב דאם אין יכול לישן בפישוט ידיו ורגליו לא מקרי מצטער. ומוכיח כן מדברי המרדכי [הנ"ל דס"ל] דבעינן שתהא ראויה לשינה ובז' טפחים אין ראויה לשינה רק בפישוט ידיו ורגליו. והשיג עליו דודאי בכה"ג אין לך מצטער גדול מזה. אלא באמת ליתא לדברי המרדכי ובודאי דברי טעם הם אלא שראיותיו אין מכריחות כ"כ. דמה שהביא ראיה מרבי עקיבא (סוכה כג.) שעשה סוכה בראש הספינה ועקרה הרוח א"כ אין דרך לישן שם ואפ"ה הוה סוכה דדירת עראי מיהו הויא. אין ראיה מזה די"ל דודאי מסתמא לא אכל במקום שהיה חשש שיפיל הרוח הסוכה אלא באמת בספינה יושב וישן רק הסכך והתיקון שיהיה ראויה לסכך הוא שהיה עראי וראוי לישיבה בגוף הספינה דומיא דבראש עגלה שיושב הוא בעגלה. וגם הראיה מהא [דאי' שם כז:] דכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת דלענין שינה אי אפשר לקיים תשבו כעין תדורו איש ואשתו בלא הפסק מחיצה ובהפסק מחיצה אינה סוכה אחת רק כמה סוכות יש לדחות ג"כ דאפשר באוהל ארעי וסדין שאינה מחיצה גמורה וסוכה אחת מקרי גם אפשר להפסיק במחיצה שגדיים בוקעים בה

מ"מ ודאי מסתברא כדבריו וכן משמע לי מהא דאיתא בש"ם (כו.) רב שרי למגני בכילה משום בקי. ורבא התיר לישן חוץ לסוכה משום סירחא דגרגישתא ומשמע דבאכילה היה חייב. ואם איתא כיון שלא היתה ראויה לשינה גם ידי אכילה לא יצא ואיך אכל ובירך בסוכה שלא היתה ראויה לשינה. אע"כ דכיון דהיה יכול לאכול ולא היה מזיק לו לאכילה רק לשינה היה מזיק לו מ"מ נפיק באכילה. ואין סברא לחלק ולומר דמתחילה כשעשאה חשב שיוכל לישן שם בלי צער דלא מסתבר לחלק בכך לפי טעמו של המרדכי שהרי מ"מ אינה כעין דירה

ד) מיהו מ"ש הח"צ שנראה לו ברור שזה טעמו של מאן דמצריך שיעור סוכה ד' אמות ס"ל דבעינן ראוי לשינה ג"כ קשה לפ"ז ר"א דס"ל בפ' הישן (כז:) דאין יוצאין מסוכה לסוכה א"כ א"א לומר דסגי בז' טפחים שהרי אין ראוי לשינה ול"ל שיש לו סוכה אחרת לשינה דא"כ לא הוה סוכה ראויה לשבעה וא"כ ס"ל דבעינן ד' אמות א"כ קשה אביי דחשיב שם (ז':) כולהו תנאי דס"ל דירת קבע בעינן ה"ל לאחשובי נמי לרבי אליעזר דע"כ ס"ל הכשר סוכה ד"א אלא ודאי אפילו בעינן ראויה לשינה ושתהיה ראויה לישן בה בלא