משיבת נפש חלק ב קסז

ג) ובעיקר הקושיא למה מותר אחר אכילה מלבד שמסברא היה נ"ל דבשחיטה אפילו לאחר אכילה יש להתיר אם אוכל ממנו כזית דהא פשיטא אם אוכל כל הבהמה דשרי אף לאחר אכילה וכזית נמי ככולה דמי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אלא שמדברי רמ"א הנ"ל נראה שגם בשחיטה אינו מותר רק קודם אכילה וצ"ל דמ"מ מקרי הערמה שלא היה חפץ לאכול הכזית כלל רק בלילה ועושה כן בשביל ההיתר וזה מקרי הערמה. מכל מקום יש לחלק דשם היה רוצה להשאיר גם הכזית ואינו חפץ באכילה כלל נמצא ששוחט שלא לצורך היום כלל שאין צריך לו ליומו כלל. נמצא שחפצו ורצונו לשחוט ולא לאכול ביומו כלל. ולכן מקרי הערמה אבל בהך קימחא דבני חילא ודאי חפצם אחר הטירחא שיתנו ריפתא לינוקא בטורח אפייתם ואדעתא דהכי עבדו נמצא שטרחתם לצורך היום אף שהיו חפצים יותר למנוע מכל הטורח ושלא ליתן הריפתא לינוקא. מ"מ אחר שהוטל עליהם הטורח וחפצים לעסוק בדבר ההוא מטי להו רווחא ריפתא לינוקא ואדעתא דהכי עבדו. נמצא שעיקר אוכל נפש אינו מכח הערמה וע"י טרחתן מרויחין אוכל נפש. אבל בשוחט בהמת עצמו ע"י הערמה אינו מרויח שום אוכל נפש דהכזית שאוכל ביום נפחת בלילה והוא אינו חפץ לאכול ביום לולי ההכרח כדי לעשות בהיתר. נמצא ששוחט לצורך לילה. אבל בבני חילא שטורחין בקמח שלהם הוא לצורך אותו יום ליתן ריפתא לינוקא

ובעיקר החילוק בין שהוא ע"י קצת אונס לא משמע כן מדברי רש"י ותוס' (בסוגיין ד"ה חזינן) שכתבו דר"ה פליגא אהך דרב חסדא דס"ל דעיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה משום דאפשר למיפלגה בלישה. ולדברי הט"ז נימא דרב חסדא מיירי בלא אונס. ולא היו התוספות צריכים לחלק. אלא ודאי רש"י ותוספות לא מפלגי בהכי כלל

אלא דקשה לי על דברי התוס' היכי מייתי דפליגא דריב"ל דאמר אין מזמנין נכרי בי"ט שמא ירבה בשבילו הא יש לומר דלא פליג ורב הונא לא שרי רק כשחלק הישראל מתרבה על ידי כך משא"כ היכא דמרבה בשביל הנכרי אין חלק ישראל מתרבה שיכול לבשל לעצמו וכן חילק ה"ה באמת לדעת הרמב"ם. אך נ"ל שדעת התוספות דכיון דשרינן בשביל ריפתא לינוקא אף שבודאי עיקר האפיה לצורך נכרי מ"מ מותר ע"י עילה דכל חדא חזי לינוקא כ"ש כשהקמח של ישראל שבאמת הכל ראוי לו ואף שמרבה בשביל הנכרי כיון שהוא דבר שראוי לו אין איסור בדבר שהרי אין לנכרי בו כלום רק הוא שמכבדו משלו דהא אם אינו מרבה בשבילו שרי באמת משום שבישל לעצמו ולרב הונא כיון דחזי ליה הוה כאילו בישל לעצמו כן נ"ל ברור בדעת התוס'

ד) ומ"מ בנ"ד אפילו לדברי הט"ז דאינו מותר רק מחמת אונס היינו דוקא התם דאיכא הערמה אבל כאן שאין דעת הנכרי להערים כלל אף שהבהמה עדיין של נכרי ואין לישראל קנין בה מ"מ הרי ע"ד כן שוחט ועושה הוצאה יתירא וטירחא כדי למכור לישראל בודאי שוחט בשביל הישראל ועיקר דיוקא של השב יעקב ממה שאמר חציה של נכרי. אין הכוונה שדוקא גוף הבהמה לישראל רק שבאמת דעת הנכרי ליקח החציה לעצמו. וכן מצאתי גם בנודע ביהודה. ובפרט לפמ"ש יש לומר ודאי נכרי דעלמא שאומר שרוצה למכור לישראל אפשר שאין סומכין על דיבורו. אבל מי שהוא אומן וקצב ועושה פעולות והוצאה וטירחא יתירה למכור לישראל פשיטא שבודאי דעתו למכור הבשר כשירה לישראל שהוא נמכר ביוקר יותר פשיטא ששוחט ע"ד ישראל והבשר רובו ככולו לוקחין ישראלים ודאי לא איכפת לן במה שהבהמה גופה של נכרי ואין לישראל קנין בה ע"פ הדין. וכ"ש למנהגינו שהישראל השוחט נוטל הכרכשא דלנפשיה טורח ואין כאן הערמה רק כשאין חפץ בכזית בשר רק בשביל היתר לשחוט בי"ט. אבל השוחט שתמיד עיקר מגמתו וטירחתו בשביל זה ואליו הוא נושא את נפשו פשיטא דבשביל הטבחיא לבדו שנוטל יש להתיר לו שישחוט. מיהו מה שהביא הגאון בעל נודע ביהודה ראיה מן התוס' (בסוגיין. ד"ה הואיל) שסוברין דאף בשל נכרי אין לאסור מדהקשו מרודה חלות דבש ביום טוב לוקה נימא הואיל ומקלעי ליה אורחים. ומאי קושיא נימא דאיירי בדבש של נכרי. אלא ודאי אמרינן הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ליה שיוכל לקנותו ולדידי צ"ע איך נימא הואיל לענין שיוכל לקנותו. הא כתבו התוס' בפרק אלו עוברין (מו: ד"ה הואיל) דהואיל אי בעי קני ליה לא אמרינן. וגם שם (ד"ה רבה) הקשו הך קושיא מרודה חלות דבש. מיהו יש לומר דשם לא אמרינן הואיל לענין שיתחייב עליו. אבל כאן יש לומר הואיל שלא יתחייב מלקות. מיהו בסוגיא לא משמע הכי

ה) ומ"מ בנ"ד אף שעדיין לא קנה הישראל מ"מ כיון שעושה ע"ד למכור לישראל אין צריך לומר הואיל רק שעושה מלאכת אוכל נפש ממש שזה שוחט על מנת למכור לישראל ואף שעדיין מחוסר קנין מ"מ מלאכה זו שעושה הוא לצורך אוכל נפש מאחר שראינו מפורש בגמרא דבני באגי דרמו קמחא דבני חילא עלייהו שמותר לאפותה בשביל הך דלא קפדי לחוד. ופשטא דלישנא משמע שהיו יכולין למחות שלא יקחו רק שידוע להם שאין מקפידין ומשום הכי שריא ואפילו מאן דפליג התם היינו משום שסוף סוף אין לינוקא אלא אחד ובני חילא שלוקחין הכל אם כן עיקר המלאכה בשביל נכרים. אבל כששוחט ע"מ שימכור הבשר כשר לישראל ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה פשיטא דשרי. וגם לפרש"י נראה דמודה דהקמחא היה של בני חילא אלא דס"ל דמ"מ היה לו לאסור דסוף סוף עיקר הטירחא בשביל נכרים. ואפשר דמשמע ליה דרב חסדא פליג אפילו בכה"ג דאל"כ ל"ל לרב חסדא לאשמעינן בבהמה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. ליפלוג בעיסה גופה. ולימא עיסה שניתן לישראל ריפתא לינוקא אחר אפיה מותר לאפותה. אבל קודם אפיה אם יש חלק לישראל אסור דאפשר למיפלגה בלישה. לכן משמע ליה דרב חסדא פליג בכל גווני. ומ"מ ודאי גם לרש"י הקמח היה של בני חילא. וכן נראה ממה שפרש"י (ד"ה והא חזי כו') ולא יקפידו שהרי משלהן היה. מבואר שהוצרך לפרש משום דקשיא ליה מאי פריך מעגל דילמא שם היו מקפידין שלא לאכול ממנו מאומה. ולכן פירש כיון דשלהם היו מסתמא לא היו מקפידין. וא"כ דון מינה דרב הונא שאמר חזינן אי קפדי ודאי הקמח היה של בני חילא. דאם הקמח היה של בני הבאגי לא היה. רב הונא מסופק אם יקפידו. מאחר שהש"ס תופס בפשיטות שלא יקפידו. ואי קשיא לפרש"י שסובר דשלהם היה תקשי נמי לרב חסדא דס"ל דאפילו חציה של נכרי מותר משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אך נראה דרש"י מפרש דעיקר הקושיא משום דמשמע ליה דרב הונא לא בעי כלל שיתנו לינוקא דהכי משמע לישנא דרב הונא דאמר כל חדא חזיא לינוקא וא"כ לרב חסדא לא קשיא די"ל דרב חסדא לא שרי רק שיאכל הישראל באמת מן הבהמה ולא שיערים ליתן הכל לנכרי, אבל רב הונא דס"ל דתליא רק בשראוי רק לינוקא וא"כ אפילו לא אכלו כלום מ"מ חזי קצת ממנו לינוקא על כל פנים בהא כל אפיא שוין דלא איכפת לן בהא שגוף הקמח של נכרים ותלוי ברגילות אם דרכן שלא להקפיד כמו שאמר רב הונא אפילו בשביל חדא ריפתא מותר ואפילו אין נותנין ממנו לינוקא וא"כ כ"ש היכא שאנחנו רואין שדרכן של הקצבים למכור כל הבשר הכשר לישראל פשיטא דמותר לכ"ע מאחר שראינו מפורש בש"ס בקימחא דבני חילא שחזינן לפי דרך הנהגתן בהקפדת ריפתא לינוקא אלא דמאן דפליג ארב הונא ס"ל דמ"מ כיון דעיקר הטירחא בשביל נכרי אסור. משא"כ בנ"ד שאנו רואין שעיקר הטורח בשביל למכור הבשר לישראל פשיטא דשרי אף שעדיין לא קנה הישראל בקנין המועיל ובהכי א"ש נמי מה שדייק הרב בעל שב יעקב מדנקט בהמה חציה של ישראל