משיבת נפש חלק ב קסו

סימן יט

בענין שחיטה לנכרים ביו"ט לצורך ישראל

שאלה מקום שהקצבים הם נכרים ושוחטין ומוכרין הכשרות לישראל והבהמות שלהם אם מותר לישראל לשוחטן בי"ט מאחר שהבהמות הם של הנכרים

תשובה דבר זה כבר מבואר בתשובת שב יעקב (שאלה כא) שקרא תגר על מנהג שהיה בימיו שהקצבים נכרים שוחטין בהמות שיקנו מהם ישראל בי"ט ומענה בפיהם שכן נוהגין בפני רבני גאוני עולם ואין פוצה פה. והרב בעל שב יעקב החליט לאיסור דאף שמוכרין הבשר לצורך ישראל הא אמרינן בגמרא (ביצה כא.) בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל דוקא מותר לשחוט משום שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל בהמה שכולה לנכרי אף שמוכר הבשר לישראל אסור לשחוט לו וכן הוכיח מהא דאמרינן שם וכי מה בין זה לנדרים ונדבות ומחלק דכהנים משולחן גבוה קזכו וה"ה בעלים בחזה ושוק נמצאת כל השחיטה לשום גבוה. אלו הם תורף דברי הרב ז"ל. ובעיני יפלא למאד שבא לסתור מנהגן של ישראל בפני גדולים מה שראוי לצדד ולהפך בזכותא כי מנהג ישראל תורה היא. ואיך לא שם עיונו היטב ממקום שבא ללמד חובה באותה סוגיא עצמה דשם איתא להך מימרא דבהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשוחטה בי"ט דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. ומשם מבואר סתירת דברי הרב דאיתא התם בעו מיניה מרב הונא הני בני באגי דרמו עלייהו קימחא דבני חילא מהו לאפותם בי"ט. אמר להו חזינא אי יהבי ליה ריפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לאו אסור ופרש"י דפליג אדרב חסדא דס"ל בעיסה חציה של נכרי דאסור משום דאפשר ליה למיפלגה בלישה. והתוס' (ד"ה חזינן) פירשו דהקמח היה של בני חילא ובשביל טורח אפיה לא קפדי אריפתא לינוקא. ולכן אי אפשר למיפלגה בלישה דקודם שיאפו יקפידו. וכן בהך דשמעון התימני פירשו התוס' שם שעגל היה של בני החיל. ואם היו לוקחין ממנו היו מקפידין אם לא ע"י טורח הבישול כדרך מבשלין שאוכלין מעט מן הבישול ע"כ. וכן פסק הרמב"ם (פ"א הי"ד מהלכות י"ט) ובש"ע (סי' תקיב) ואפילו החולקים על הרמב"ם וס"ל בקמח אסור היינו משום דס"ל דר' יהושע בן לוי פליג דס"ל דאין מזמנין נכרי ביום טוב משום שמא ירבה בשבילו. ולכן משום ריפתא של הינוקא אינו מותר לאפות מה שהוא של נכרים. אבל בשחיטה כה"ג אם נכרי נותן לו בהמה לשחוט ואינו מקפיד אם יאכל ממנו דבר מועט כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה פשיטא דשרי. ולזה דקדקו התוס' במ"ש וכן בעגל דבסמוך שלהם היה והיו מקפידין אם לא ע"י טורח בישול. ולא כתבו טורח השחיטה דאם לא היו מקפידין גם קודם הבישול פשיטא דהוה שרי כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. ולא היתה הקושיא לרב הונא דוקא דגם לרב חסדא הוה קשיא דס"ל דבהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל דמותר לשוחטה משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה דאז הקושיא בשביל השחיטה ששחטו בי"ט אלא ודאי הקושיא בשביל הבישול דדמי לדרב הונא שטרח בשביל הנכרי שאפשר היה לו לאכול מעט מבלי בישול של נכרי ולזה כתבו דקודם בישול היו מקפידין ג"כ. ואחר כתבי זה מצאתי ג"כ בתשובת נודע ביהודה (מהד"ק חא"ח סי' כט). נראה שעמד על זה חכם אחד. והגאון ז"ל השיב לו ונכללו רוב דברי בדבריהם. אך הואיל וכבר אתי לידן ארחיב הדיבור בכחא דהתירא. כי לפי דברי הטורי זהב (שם סק"ו) מסיק דאין להתיר זאת בשביל דבר מועט רק היכא דיש אונס

ב) אך אחרי העיון במחילת כבודו העצום ורב דבריו סתורין כי בתחילה החליט דהרמב"ם לא גרס ופליגא דרבי יהושע בן לוי שהרי פסק כרב הונא, וגם הך דאין מזמנין נכרי ביום טוב משום שמא ירבה בשבילו. ואחר כך תמה על הטור (סי' תקג) דכתב דהערמה לא שרי אלא קודם אכילה וכאן לא חילק. ואין לומר דכאן מיירי קודם אכילה דה"ל לפלוגי בכך. ועוד דפריך שם ארב הונא ממעשה שלא בא אמש לבית המדרש משמע דאחר אכילה הוה. ולכן פירש דשם לא שרי רב הונא רק כשיש קצת אונס. והך דריב"ל מיירי גם כן באונס דאל"כ אפילו בשבת אין מזמנין ולכן פסקו ה"ג והרמב"ם כרב הונא וכרבי יהושע בן לוי דאינהו מפרשי בלא אונס אין מזמנין. דהא לא זכרו דבשבת מזמנין. ואם כן לדבריו אין היתר רק באונס וקצרתי בהעתקת דבריו כי הוא מצוי ביד כל אדם אך כל דבריו אינם נכונים במח"כ. כי בתחילת לשונו שהקשה על הטור אין כאן קושיא לכאורה על הטור דקאי בשיטת אביו הרא"ש דפסק כרבי יהושע בן דאין סומכין על מעט שיאכל. ועיקר הקושיא היה לו להקשות על הש"ע (סי' תקיב סעי' א ב) שפסק גם שניהם. מיהו י"ל דמשמע שגם הרא"ש והטור אין חולקין אלא באפיה שחלק הנכרי צריך טירחא בפני עצמו. אבל בשחיטה אף הרא"ש מודה שאם אין מקפידין שיאכל ישראל כזית שרי כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. [וברמ"א סי' תקג ס"ב] מבואר דגם שחיטה לא שרי אלא קודם אכילה. מיהו בטור לא נזכר כלל לשחוט, ורמ"א שהוסיף לשחוט, ואפשר דלהטור שחיטה שרי אף אחר אכילה כיון שאוכל ממנה כזית ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה לאו הערמה מקרי ולא מצאה הקפידא מקום לנוח כי אם על הרמ"א שסתם (סי' תקיב) כדברי המחבר. (ובסי' תקג) משמע שגם לשחוט אינו מותר אלא קודם אכילה. ומה שדייק הט"ז מהך דשמעון התימני שלא בא אמש לבית המדרש שאחר אכילה היה מדנקט אמש הוא גם כן אגב שיטפא דהא לא אמר רק שלא בא אמש לבית המדרש. אבל שחיטת העגל והכנתו אפשר שהיה קודם אכילה ואחר כך אכל הוא ונמשך הדבר עד פנות היום

ומה שנסתייע דמשמע שלא עשה איסור גמור רק שיצא שכרו בהפסדו ודאי משמע כיון שביקשו לחטוף העיר אין כאן איסור גמור תקשי ליה למאי דמסיק עגל טריפה הוה ע"כ איסור גמור הוא כיון דדריש לכם ולא לנכרים אם כן מאי היתר יש לו בזה. ואין לומר דגם טריפה יש היתר קצת לשחוט כדי שלא יחטוף הכשירה חדא אטו לא היה להם בהמה כשירה לשחוט שלא היה בו איסור והיו מצילין עצמן מן החיל ואת"ל שלא היה להם מ"מ מאחר שאין זה מלאכה בגוף האוכל נפש ולא דמי לכיבוי שמציל הבית עצמו שצריך לאכול בו. אבל זה ששוחט הטריפה בשביל שאפשר שיחטפו הכשירה ולא יהיה להם לאכול לא מצינו היתר כעין זה אף להנצל מאיסור תורה. ואפשר דמכל מקום צורך קצת מקרי ושרי מכח מתוך וצ"ע

ועוד לפי דבריו עצמו הרי היה הדבר באמש אחר אכילה. אם כן מה היתר להם לשחוט הטריפה אחר שאין להם שום צורך אכילה באותו יום. גם מ"ש ליישב הפוסקים שהביאו דברי רבי יהושע בן לוי דאין מזמנין הנכרי בי"ט מיירי בלא אונס ואף בלא טעמא דשמא ירבה אסור דבלא אונס אין לזמן הנכרי לא ידעתי למי כיון אם כיון לדברי הרמב"ם שיוכל לגרוס ופליגא. הרי הרמב"ם (פ"א הי"ג מיו"ט) העתיק גם הך דמזמנין בשבת. ומ"מ כתב שאין מזמנין בי"ט. ולדברי הט"ז מיירי באונס ואפ"ה אסור בי"ט. והטור (סי' תקיב) באמת חולק על הרמב"ם ואם כיון לדברי הש"ע הרי ילמד הב"י על הש"ע שהוא המחבר בעצמו ואין לבדות חדשות ובב"י מבואר דבכי האי גוונא שאין יכולין ליקח מן הפת כי אם אחר טורח אפיה גם הרי"ף יודה וע"ש. ועוד איך אמר חדא ועוד קאמר למה נקטו טעמא דשמא ירבה שיש לטעות מזה להתיר בשבת ולדבריו בלא אונס יש איסור להזמינו אפילו בחול. ועוד למה לא ביארו ביש אונס מזמנין אותו אפילו ביום טוב. סוף דבר לא ראיתי שורש וענף לכל הדברים אשר כתב בזה במח"כ: